אף שיר שאתם באמת אוהבים לא נכתב על פי הוראה של איזשהו שר

קוואמי, מוזיקאי, שדרן רדיו ומנהל תחנת "הקצה", אף פעם לא חיכה שמישהו יגיד לו מה מותר ואסור להגיד או להשמיע, והוא לא מתכוון להתחיל עכשיו

קוואמי (צילום: איליה מלניקוב)
קוואמי (צילום: איליה מלניקוב)
22 בנובמבר 2018

במשך 12 שנים רדיופוניות, מדהימות עבורי, היה לי הכבוד לערוך ולשדר את התוכנית "הקצה" בגלגלצ. בסוף 2011 המנהלת הקודמת של התחנה, דלית עופר, החליטה לוותר על התוכנית ואני מצאתי את עצמי מחוץ לתחנה שהייתה הבית שלי במשך 19 שנים. אין שום דרך אחרת לתאר את זה – זה שבר לי את הלב.

גלגלצ הייתה לי בית. היא אפשרה לי לשדר את המוזיקה שרציתי, שהייתה די בוודאות הדבר הכי אלטרנטיבי שקרה ברדיו הפופולרי בארץ במשך כל אותה תקופה. כשמצאתי את עצמי מפוטר הרגשתי לרגע שאין משמעות ואין ערך יותר לקיום שלי. ולגמרי התגעגעתי מאוד. בשנתיים האחרונות, לשמחתי, שבה גלגלצ להיות לי בית כשהוחזרתי לשדר בה תוכנית שבועית. אבל בזמן שעבר, כשהייתי בטוח שזה נגמר, הבנתי שאני חייב לעשות מעשה.

מה שאני יודע לעשות זה רדיו. בלי רדיו ומוזיקה – לי אישית אין חיים. הרצון שלי תמיד היה לקדם ולהשמיע את המוזיקה שנמצאת בשוליים התרבותיים בישראל, בין שהיא נעשית בארץ ובין שזו מוזיקה מחו"ל שלא מקבלת פה מספיק חשיפה. כשהקמנו את "הקצה" מחדש, לא כתוכנית אלא כתחנת רדיו, זה נעשה מהמקום הזה בדיוק. מהמקום של "חייבים לעשות את זה". חייבים, גם אם אף אחד לא ישלם לנו, גם אם זה יהיה מאבק יומיומי. וזה בדיוק מה שקרה.

במשך שש וחצי השנים האחרונות רדיו הקצה הוא תחנה שבה כולן, כולל כולם, כולל אותי, עובדות ועובדים בהתנדבות. הדלק שמניע את כולנו הוא המוזיקה שאנחנו רוצים לשדר ולהפיץ וסוג הרדיו שאנחנו רוצות לעשות – רדיו חופשי, נטול תכתיבים, שנערך ומוגש על ידי אנשים שהאהבה למוזיקה בוערת להם בדם, על ידי אנשים שלא יוכלו לישון אם הם לא ישמיעו שיר מסוים, ושהסקרנות שלהם למוזיקה לא קונבנציונלית היא אינסופית. רדיו שבו נוכל לומר את מה שאנחנו חושבים ולהפיץ מסרים חברתיים דרך המוזיקה מבלי שאיזה רגולטור ישב לנו על הראש. ויצרנו את זה.

זה לא קל אבל זה אפשרי, וזה רק הולך וגדל, בייחוד בתקופה האחרונה שבה ממש התרחבנו. למזלנו הרב, כבר מההתחלה קיבלנו אולפן ואכסניה חדשה במכללת BPM הנפלאה שממנה אנחנו משדרים. בהתחלה היינו צוות של בערך עשרה אנשים. כיום אני מנהל במשרה מלאה (וכאמור – בהתנדבות) תחנה שכוללת קרוב ל־60 אנשים פעילים בתוכה. ייתכן שזה נשמע מטורף, אבל אלה החיים שלי והם מציאותיים לחלוטין.

וכן, זה מאבק יומיומי לקיים ולתפעל את הדבר הזה וזה ממש לא פשוט, אבל מה שמלווה אותי תמיד זו ההבנה שאני לא רוצה לדמיין את החיים שלי בלי זה. ובעיקר – אני בר מזל לעבוד עם קבוצה מדהימה ממש של אנשים שזה אכפת להם לא פחות מאשר לי, וזה לא יכול היה לקרות בלעדיהם. זו הזכות שלנו ליצור את התרבות שלנו כפי שאנחנו רוצים לחוות אותה.

זה לא קורה סתם. זה קורה כי רדיו הקצה הופך לקהילה של אנשי מוזיקה, רדיו ותרבות, שרוצים לבנות יחד מגדלור שאפשר יהיה לשחות אליו ולממש בו את מה שלאנשים מסוימים בכלל לא אכפת אם תממשו או לא. ולכן, על אחת כמה וכמה, אני לא מאמין בתרבות שחייבת להיות תלויה במדינה. כן, זה כיף ממש לקבל כסף ממי שזה לא יהיה, ואני לצערי כותב את זה בלי ציניות. אבל אף שיר (אני מקווה) שאתם באמת אוהבים לא נכתב על פי הוראה של איזשהו שר בעולם הזה.

אתה לא יכול לייצר תרבות אמיתית כשמישהו מכתיב לך על פי גחמותיו הלכאורה פוליטיות והכנראה פרטיות איך ומה היא צריכה לכלול ולהיות. מוזיקה קיימת בלב של רוב האנשים, אם היא מעסיקה אותם כל הזמן ואם הם סתם מזמזמים להנאתם משהו מקרי בזמן שהם הולכים ברחוב. מוזיקה היא סוג האמנות המופשט ביותר גם כשהיא הכי פופית. פיזית אתה לא באמת יכול לגעת בה. היא הייתה ותהיה לפני ואחרי כל מאבק תרבותי שיכפה עלינו.

עבורי העיסוק במוזיקה הוא להיות או לחדול. לא חיכיתי דקה כדי להיות תלוי במישהו שיגיד לי אם זה מותר או אסור. אני מעדיף להיות.

* רדיו הקצה היא תחנת רדיו אלטרנטיבית שכל שדרניה, עורכיה ומתפעליה עובדים בהתנדבות. החודש עלתה הקצה עם לוח שידורים מורחב וגדוש תוכניות חדשות, מבוקר עד לילה, ובסופי השבוע היא מחיה באופן קבוע את תחנת קול הקמפוס הי"ד על שלל שדרניה. את הקצה אפשר לשמוע באתר המחודש שלה (kzradio.net), באפליקציה ייעודית ובפודקאסטים של ספוטיפיי.