קנדריק לאמאר דורש לנסות להבין את אלבומו החדש. וזה משתלם

כשהראפר הטוב בדורו משחרר אלבום, כולם רצים לנסות ולהבין למה התכוון המשורר. אבל מה שמתפספס בדרך זה בדיוק אותו ניסיון להבין. ביקורת אלבום

על האש. קנדריק לאמאר. צילום מתוך הקליפ ל-"HUMBLE."
על האש. קנדריק לאמאר. צילום מתוך הקליפ ל-"HUMBLE."
23 באפריל 2017

העולם נמצא בתנועה מתמדת. היקום מתרחב, הכוכבים סובבים, היבשות מתנתקות, האנשים נודדים. הכל מתנגש, מתפרק ומתחבר. הכל זז תמידית והאדם מחפש להבין: פיזיקה, פסיכולוגיה, אסטרולוגיה או תאולוגיה, מה הם אם לא ניסיונות עקרים להבין? מי בכלל יכול לתת תשובות כשהניסיון להבין מביא רק עוד שאלות? לעזאזל.

הניסיון להבין את אלבומו החדש של קנדריק לאמאר נועד גם הוא לכישלון. זה לא אומר שאין בו משמעות. אם כבר להפך – יש בו אלפי משמעויות. המאמץ למצוא את המפתח למשמעות האלבום מגלה כי זהו אלבום עם אלפי מפתחות לאלפי דלתות: המפתח הדתי מגלה אלבום על תפילה, גאולה וחטאים קדמונים. המפתח המורבידי חושף תהיות קיומיות, פחדים עמוקים והרהורים על בחירה חופשית. המפתח הרגשי מגלה רשת עצבים חשופה, פגומה ומרובדת. הפתרונות הללו, כמו כל האחרים, נכונים בדיוק כשם שהם שגויים. הדרכים השונות לפיצוח הנכון של "DAMN." בהכרח מתנגשות, מתפרקות ומתחברות. הכל זז תמידית.

זו היא מהות האלבום. כל שיר ושיר באלבום מתחיל מחוט המחשבה המזגזג של קנדריק, עובר בתזזיתיות של הביטים באלבום ועד לגמישות הפלואו, הקול והאנרגיה. הכל מתפרק, מתחבר וסותר את עצמו. בזמן שהביט של "PRIDE." צנוע, זה של "HUMBLE." גאוותני כמו שרק בהיפ הופ יכולים לעשות. בשיר אחד קנדריק תוהה איך הרגישה ריהאנה כשגילתה שרואה החשבון שלה גנב ממנה כסף. בשיר אחר ("LOYALTY.") הוא מארח את ריהאנה כדי להרהר יחדיו על חשיבות הנאמנות. חוטים אדומים נמשכים בין משפטים, שירים ואלבומים. הכל מדוקדק ומפוזר כאחד. ועם זאת, איכשהו, זה בעצם די פשוט.

כבר משמות השירים ניתן להבין את קווי המתאר של האלבום: שמות ישירים של אלמנטים קדמוניים. דם, תשוקה, אהבה, פחד, אלוהים. מילה אחת, אותיות גדולות, נקודה בסוף. נושא השיר נאמר בישירות, חד כמו שם האלבום, גולמי כמו הסאונד המחוספס שבו, חשוף כמו קיר הלבנים האדום שעל עטיפתו. זה אלבום ישיר בהרבה מקודמיו, "To Pimp a Butterfly" המושלם ו"Good Kid M.A.A.D City" המצוין. הגישה שלו מזכירה יותר מכל את אלבומו הראשון של קנדריק, "Section.80", שכלל גם הוא התנגשויות בין רעיונות פשוטים יחסית. אך יש שוני אחד משמעותי בין היצירות הקודמות של לאמאר ל"DAMN." – פעם קנדריק ניסה לשנות את העולם. עכשיו הוא הבין שקודם כל הוא צריך לשנות את עצמו.

בראש ובראשונה זהו אלבום אינטרוספקטיבי מאוד. קנדריק מפרק את עצמו למרכיביו הבסיסיים, מישיר מבט למראה ומנסה להבין, כשם שהאדם הקדמון ניסה להבין, כשם שאנחנו מנסים להבין. חוקר וסותר את עצמו שוב ושוב. אחרי גאווה מגיעה הענווה, אחר תשוקה האהבה. הנחרצות של כותרות השירים מתערפלת לענן עמוס ברעיונות, נושאים, תהיות. הפשוט הופך למורכב, והניסיון להבין שוב מוביל ליותר שאלות מתשובות.

האלבום נפתח במעשה טוב המוביל למותו של קנדריק, ונסגר במעשה טוב המוביל ללידתו. גם כאן, כמו בשני אלבומיו הקודמים, האלבום מעגלי. לולאה אינסופית. האזנה אחת מובילה לזו שאחריה, ובכל סיבוב מתגלים עוד שכבות, קשרים ואפשרויות. שצף המילים שמסחרר את הראש בפעם הראשונה מתגלה כציור עמוס פרטים מדוקדקים בהמשך.

ממרום מעמדו כראפר הטוב בדורו לאמאר זוכר היטב איזה תפקיד מוזיקה מלאת משמעות ורבדים משחקת בחיי המאזין. אין זה מבטל את אלמנט ההנאה ממוזיקה, אבל היא תופסת תפקיד משני במוזיקה שלו. קנדריק מעדיף ליצר אלבום שיחלחל עמוק, שיתגלה למאזין לאורך השנים. אלבום שילד בן 10 מקומפטון יכול ליהנות ממנו באופן חלקי, ואז להתאהב בו עשור אחר כך. אלבום שדורש מהמאזין סבלנות, האזנה חוזרת, מדיטציה. אלבום שדורש ניסיון להבין אותו.

מה באלבום? הראפר הגדול בדורו חוזר.
לשמוע? ועוד איך. קחו כמה זמן שאתם צריכים ותצללו לתוך המבוך הזה.

Kendrick Lamar, "DAMN.", Top Dawg Entertainment/Aftermath/Interscope, 2017

via GIPHY