קרם פרש: לורן גרנייה בראיון על כתיבה, מוזיקה ונוסטלגיה

לא זכור לי הרבה מעלילת הסרט "האחים סופר מריו", שנחשב לאחד הגרועים בכל הזמנים, מלבד זאת שבנסיבות מסוימות הדמויות האנושיות בו הפכו לדינוזאורים. זו לא הייתה טרנספורמציה: משהו או מישהו הוציא מתוכם את הדינוזאור שהיה חבוי עמוק בפנים לאורך כל הדרך. בדומה לכך, השיחה עם הדי.ג'יי והמפיק הצרפתי לורן גרנייה (48) לקראת הגעתו לתקלט בבלוק היא רכה, נעימה וקולחת, אבל גם מותחת עד כדי טירוף. איך יכול להיות שהאיש החמוד הזה הוא גם אגדת טכנו חיה? לא שהם חייבים להיות כולם "מתים או בכלא", אבל אי שם בין ארגזי התקליטים לטיסות הליליות, אתה מצפה מהם להפוך לקצת יותר מוזרים ולפחות נגישים, סטייל די.ג'יי הארווי (טד קצ'ינסקי של ההאוס). אבל למרות עשרות שנות ניסיון וטונות המוזיקה שמקופלות לתוך גרנייה, הוא נשמע שמח לדבר, שמח לתקלט, שמח לעשות כל דבר. "השנה כבר יצאו לי חמישה ריליסים ועוד אחד עתיד לצאת בתחילת פברואר. זה יהיה מארז ויניל שיכלול את כל האי.פיז שהוצאתי השנה, פלוס תקליט עם רמיקסים. חוץ מזה, בעוד שבועיים יוצא סרט צרפתי שכתבתי לו את המוזיקה. זה סרט על ראפר, אז מדובר בהפקות היפ הופ. בעצם הפקתי אלבום לראפר צרפתי". חשבתי שגרנייה יעצור כאן, אבל מסתבר שיש לו עוד מה לתת. "חוץ מזה, אני כותב תסריט לסרט. ובשנה הבאה גם אביים אותו".

איך אתה מצליח לשבת לכתוב? זה דורש ניתוק מסוים ואתה נשמע עסוק מאוד.

"אני משתדל לתקלט רק פעם בשבועיים, ולקראת צילומי הסרט אני מתכנן להפסיק לחלוטין לתקלט לשנה. מן הסתם, אם אתה מנגן בחמש מסיבות בשבוע אתה לא יכול לשבת לכתוב שום דבר, או אפילו להקליט שום דבר. צריך ללמוד לתכנן את הזמן. לפחות עכשיו יש מחשבים ניידים, אז אפשר לכתוב בדרכים. חלק כל כך הרבה גדול מהיום שלי הולך על נסיעות".

בטח תתגעגע לרחבה.

"אני אף פעם לא מתגעגע לתקלוט. כשאני עושה משהו אני נכנס אליו לגמרי ואני שוכח מכל השאר. כל דבר שאני עושה, אני עושה באותה התשוקה בדיוק".

גרנייה טוען שהתסריט שהוא כותב בדיוני לחלוטין, אף שהוא נושא את השם "Electrochoc", כשם הספר שהוציא ב־2003. "Electrochoc" הוא חציו ספר זיכרונות חציו ספר היסטורי על תולדות הטכנו – כשאתם לורן גרנייה, כנראה שאין ממש הבדל בין השניים. בשנה שעברה נוסף לספר פרק נוסף לרגל צאת מהדורה מחודשת, שמסכם את עשר השנים שחלפו מאז יציאתו. "הסרט יעסוק בדי.ג'יי, כמובן", אומר גרנייה, "אבל הוא לא יהיה 'הסיפור של הטכנו'. וגם לא 'הסיפור של העולם הזה'".

הסיפור המקצועי של גרנייה החל באנגליה של שנות ה־80, אז היה מתקלט במועדון האסיינדה במנצ'סטר תחת השם די.ג'יי פדרו. במשך השנים הוא ניהל דיאלוג אמנותי פורה גם עם הסצנה בארצות הברית וזכה ללא מעט תשומת לב בינלאומית (בעיקר בעקבו סינגל הטכנו הרותח "Crispy Bacon"), אך עיקר הפעילות שלו התנקזה בסופו של דבר לאירופה, בעיקר לצרפת מולדתו, שם הפך לדמות מרכזית בביסוס סצנת המוזיקה האלקטרונית.

זכית למעמד של אוטוריטה – לא רק בגלל הוותק שלך על העמדה אלא גם בגלל הספר שכתבת ובזכות הרושם שאתה עושה, של אדם שאוהב לחשוב על התחום שהוא נמצא בו. מה אתה חושב על מצב הטכנו כיום?

"יש הרבה מאוד מוזיקה מצוינת, אבל יותר מדי אנשים מסתכלים אחורנית. המשמעות, האתוס של הטכנו הוא להסתכל קדימה. המוזיקה הזאת נמצאת פה 25 שנה, ובשנים האחרונות כולם נהיו נוסטלגיים. זה נוגד את הרעיון. כל העניין בטכנו הוא הטכנולוגיה. זו מוזיקה שעוסקת בעתיד".

כשאני מציע שאולי הגורל של כל ז'אנר מוזיקלי שמתבגר מעט הוא להסתכל אחורה, כמו בהיפ הופ או בפאנק שעונדים את מונח האולדסקול כמו מדליה, הוא מסכים אך מסביר את ההבדל: "בטכנו אין מילים, אין תוכן ספציפי. זה נהדר להכיר את ההיסטוריה, ואני שמח שאנשים מתעניינים בה. אבל הם טועים כשהם אומרים שפעם היה טוב יותר. היה פשוט שונה. למה ילדים היום לא רוצים לשנות את הטכנו לשלהם? למה הם מסתפקים במה שבני הדור שלי עשו? זה כמו אינסטגרם. אנשים המציאו את כל הטכנולוגיה הזאת ובסוף הם מעבדים תמונות כדי שייראו כאילו צולמו לפני 30 שנה. אני נכנס למועדון ואני רואה ילד בן 20 שמנגן סט רק מתקליטים. וואט דה פאק, מה הגאווה הגדולה פה? אני אוהב מאוד תקליטים, אבל הם כבדים ויקרים, והפורמט אף פעם לא יהיה חשוב כמו המוזיקה. אני אוהב מאוד את הסאונד של שיקגו ושל דטרויט, אבל מתי יהיה פה משהו חדש באמת? הדאבסטפ מגלם את הילד הפרחח של המוזיקה האלקטרונית כבר 15 שנה. ובינינו, הוא כבר ממש לא ילד".

חמשת הטרקים שאתם חייבים להכיר

Acid Eiffel /1993

טוקבקיסט באתר Discogs ממליץ לשמר את הטרק הזה ולשלוח אותו בתקליט לחלל. די בטוח שאם מדענים יתאמצו עוד קצת הם ימצאו דרך להשתמש בו כדי להניע את החללית.

Crispy Bacon /1997

אל תתנו לשם להטעות אתכם. אין אף גרם שומן בהפקת הטכנו השפלה והערמומית הזאת. אולי רק פצפוצי השמן בצדדים מעוררים איזושהי אסוציאציה לבשר חזיר.

2000/ The Man With the Red Face  

הסקסופון החנוק ברקע שולח את המאזין בו זמנית לאריק דולפי, לפסקול של "בלייד ראנר" ולרחבה בחמש בבוקר. הטריק הזה עוד יחזור על עצמו כמה פעמים בהפקות אחרות, אבל למי אכפת לשמוע אותו שוב ושוב?

Freeverse part 1 /2009

גרנייה שולח ראפר צרפתי מקומי עם השם הבנאלי להפליא MicFlow לרוץ בקצב רצחני בטרק מצוחצח ובוהק.

Bang (The Underground Doesn't Stop) 2014

למי שתהה "איפה לורן גרנייה היום?". גמגומי פסנתר, סינתים נוסטלגיים ותופים כתושים חזק חזק. נוירוטי, קצת מפחיד אבל איכשהו אופטימי מאוד ומרגש בו זמנית.

לורן גרנייה, הבלוק, חמישי 23:30. עוד בבלוק: טל כהן ויוגו. בסקוואט ערב לייבל של פרלקס ובלאונג' שי אפלברג ושרון קנטור