רועי פרייליך קפץ מדרגה עם אלבום אקסטטי וסוחף

במדינה עם תרבות עשירה יותר של דיסקו-רוק "הריגוש שבנפילה", שמתעלה על קודמיו, היה הופך לאלבום קאלט. ורייסקינדר ממשיך להיות רייסקינדר - אפשר להגיד על זה תודה ולשתוק

21 בפברואר 2018

רועי פרייליך – הריגוש שבנפילה

על גבי העטיפה של "הריגוש שבנפילה" מופיע הכיתוב "רועיפרייליךוהמתוקיםרצחהריגוששבנפילה", שמהווה רמז שמן (וארוך בעיקר) למסרים הקלאוסטרופוביים והצפופים של פרייליך. ההשלמה הסגנונית היא ברקע השחור ובפרייליך עצמו שנצרב עליו סטטי, קפוא – אבל עדיין אפשר לחלץ את הגרוב מהתנועה של זרועות הידיים שלו. אם זאת לא מחווה ל"The Idiot” של איגי פופ, זאת הייתה יכולה להיות אחת מכובדת למדי. אולי בכלל מבוצע שם הריקוד של ג'יימס מרפי מ-"This is Happening” של LCD סאונדסיסטם, או "Stop Making Sense” של טוקינג הדס. הפסים הסגולים שצויריו על פניו יכולים גם הם לרפרר לפרינס או ל”Mirror” של דה ראפצ'ר. איך שלא יהיה, פרייליך מופעל על ידי המנוע הכבד והעוצמתי של גיבורי ניו ווייב, דיסקו-פאנק ופאוור פופ.

פרייליך – כמו חלק ממוריו – הוא לייט בלומר בהגדרה. את האלבום הראשון שלו עם נערות ריינס הוציא באמצע שנות השלושים לחייו. אחר כך הגיע אלבום נוסף עם הלהקה ("נשמור על החברים"), ורק ב-2014 הוציא אלבום תחת שמו ("מעלה עשן"). ארבעה אלבומים לאדם בן ארבעים ומשהו הם הספק סביר מינוס, אלא שכל אלבום של פרייליך – מהראשון של נערות ריינס ועד "הריגוש שבנפילה" שיצא בשבוע שעבר – הוא חתיכת אלבום. במדינה עם תרבות עשירה יותר של דיסקו-רוק ושירה אקספרסיבית, לפחות שלושה מתוך הארבעה היו הופכים לקאלט.

הסיפור של פרייליך הוא סיפור עגום אבל מוכר בישראל: מגיע יוצר ייחודי עם משא כבד של יצירות ניו וויביות, עשירות, שמעבר לחוכמה ולניואנסים המוזיקליים גם קנאיות לצורך לבדר, לעשות כיף – ועם כל זה, הוא מצליח בקושי לפרוץ את גבולות הפיד שלו. זאת הייתה יכולה להיות המסיבה הכי טובה בעיר, אם מישהו למעט הקרובים היה מגיע אליה. ל"ריגוש שבנפילה", שמתעלה על קודמו בכל קטגוריה (לחנים, הפקה, עיבודים וליווי), צפוי עתיד דומה – אבל האשמה היא לא על פרייליך, אלא על האנאליות הישראלית שכל הפרה שלה, אפילו המינורית ביותר, היא מקור לתקווה.

"הריגוש שבנפילה" נפתח בשיר "אחד מהשניים", שהעיבוד האייטיזי והמחוספס שלו מניף את הקול המוחצן של פרייליך לקצה, סוחט ממנו את המיטב. הליווי הרפטטיבי של הבס וסולו הגיטרה שמושך את הכל עד לדעיכה הם סיום נהדר לשיר שהפזמון שלו נהדף על ידי הבתים, ואלה המילים: "את מחטטת בין צרור מכתבים / בהם סימנת באדום רק מילות אוהבים / בין השורות את מותחת קווים / מצליבה רמיזות איך היינו כנים". בהמשך מגיע אחד הטראקים הבולטים – "מתי? עכשיו!" – ממנו נלקח השם "הריגוש שבנפילה". הקול המפוצץ טסטוסטרון של פרייליך הופך לעגול, רך, נגטיבי לקול שנשמע ב"אחד מהשניים", עד שמגיעה ההשתוללות והנחרצות בפזמון "מתי? עכשיו!". פרייליך מתגלה (שוב) כמפלצת דו-ראשית, מולטי-משמעית.

מעבר למלודיות ולעיבודים היפים שמתבטאים גם בשירים כמו "תן", "כל אחד יכול לראות" ובלהיט הדיסקו-ווייב "אף פעם לא אהיה רקדן" – בולטת במיוחד הכתיבה הרוקבילית. לפרייליך יש אינסטינקטים זרים, לא ישראלים, והוא מצליח לכתוב משפטים מפעימים כמו "כשאין לך אף אחד / והמוזיקה גוועת / והאור בחוץ נדלק / מאיר ספינה טובעת / את מפנה לך את היום / בלב לבו של קיץ / ונוסעת אל מקום / שקראת לו פעם בית", לבצע אותם בפרייזינג לא מוכר, ולהישאר עברי מכף רגל ועד ראש. העבריות שלו אקסטטית, סוחפת, לא נשמעת מקרטעת כמו במרבית הביצועים של זמרי רוקנ'רול מקומיים. זאת אמנם תכונה שהוא סוחב עוד מהאלבום הראשון של נערות ריינס – אבל הפעם הוא עלה מדרגה בעזרת אביחי טוכמן שעשה קסמים באולפן.

לא כל השירים ב"הריגוש שבנפילה" זהים ברמתם – "זאב, זאב" היפה כל כך הולם את פרייליך, אבל "הצלחה" שמגיע מיד אחר כך סותם אותו וזה חבל. גם "צלילה חופשית" משאיר תחושה מעט ריקה והעיבוד החי שלו לא מוציא ממנו אנרגיות ייחודיות. אבל עם כל ההסתייגויות הקטנות, פרייליך הוציא אלבום מצוין שצריך להתנגן בסטרימינג של כולם. מתי? עכשיו.

רייסקינדר – זועם ומהופנט

"מיקרופון – צ'ק / המוח שלי – צ'ק / יד שמאל – צ'ק ויד ימין – צ'ק / לופים צ'ק". ככה אמור היה להיפתח "זועם ומהופנט" אילולא כל דבר שעובר תחת ידיו של רייסקינדר (אסף עדן) היה מתעקם. אין עוד אחד כמותו ובמחתרת הבורגנית של לבונטין 7 האקספרימנטליות של רייסקינדר שייכת לו, אך ורק לו. כמו ב"משהו אחר קרה" שיצא ב-2014 בהפקת רם אוריון, גם ב"זועם ומהפנט" עדן מתרחק מהקלטות חובבניות מדי ולוקח את הנונסנס, הצלילים והמסרים הסוריאליסטיים שמלווים אותו לאורך הקריירה לאולפן מקצועי, מחוץ לחדר הקלטות מאולתר ומייספייסי.

היצירה של עדן תודעתית, יש בה הומור אבל אין אף אדם שיסביר את הפאנץ' או יקליל אותו. הצחוק אמור להיות אינסטינקטיבי, לעבור דרך החושים. "אני וקליאופטרה באותה אמבטיה / אבא שלה במאפיה / שמי הוא ארכיפלג / אני בן של מלך / ועכשיו אתם רוצחים את הנשמה שלי". העבודה האולפנית של רייסקינדר לא שונה מהופעות היחיד שלו עם הסמפלר – יש צלילים דגומים שעדן מתפעל, מעוות ושובר, והם עוברים בשלמות גם באלבום.

עדן, ספק ווירדו ספק גאון, נשאר באזורים הנוחים לו, אנטי-גיבור פופ, מזייף ככל שניתן וכותב משפטים כמו "פרנק סינטרה מזיין בקבר את גודזילה / קוונטין טרנטינו מת כשהמסיבה התחילה". היצירה שלו נשארת איזוטרית, תוחמת את עצמה בגדר שאי אפשר לפרוץ (אלא אם תצרחו ואז מישהו, אולי, יפתח לכם). בשביל חובבי הז'אנר זאת עוד מנה גדושה של רייסקינדר. בשביל ההייטרים, זאת עוד מנה גדושה של רייסקינדר. תאהבו אותו או לא – זה מה שיש לו להציע.

"זועם ומהפנט" אמנם לא מחדש הרבה או מבשר משהו יוצא דופן שלא נשמע קודם לכן ביצירה של רייסקינדר, אבל על שירים כמו "מי זוהר בחושך", "פגישה עם המורה שלי לקולנוע ו"עוד נשיקה אחת מהגלים" – אפשר להגיד תודה ולשתוק.