מצד אחד זה רינגו, מצד שני זה רינגו: מי שהתאכזב לא ידע לאן הוא מגיע

נערה אחת בקהל, שעמדה בצדו השמאלי של ההיכל, החזיקה שלט שעליו רוסס בספריי הכיתוב “We love you Ringo, and The Beatles, 4ever", והפכה בעל כורחה למייצגת המצטיינת של הערב. היא התחילה כמי שיודעת שבקרוב תביט ברינגו סטאר ממרחק לא סביר – לכל היותר 20 מטר – וגילמה את האושר בהבעות פנים וגוף של אדם הנוכח בקונצרט הגג האחרון של הביטלס בלונדון בינואר 1969, לא פחות. כשרינגו – האדם החביב ביותר בלהקה ששינתה את פני המוזיקה – עולה לבמה עם האול סטאר בנד, מסיים עם הפתיח שמרפרר ללהקת האם שלו ומפנה את קדמת הבמה לנגנים, הנערה מתחילה לדעוך.

הסופרגרופ של רינגו, שכולל מוזיקאים כמו סטיב לוקתר מטוטו, גרג רולי מסנטנה, קולין היי ממן את וורק וגרהאם גולדמן מ-10cc, עובד פחות או יותר באותה תצורה מאז 1989; החבורה, שלא ויתרה על ה-R הנוספת של רינגו בשמה (All Starr Band), מוקירה ומכבדת את האדם שכינס אותה, אבל גם הוא – ריצ'רד סטארקי ג'וניור – מפנה הרבה מקום למוזיקאים המחוננים וסמי-אגדיים שלצדו. ההופעה נקראת על שמו אבל מחולקת כך שכל אחד מקבל בערך שלושה ביצועים חיים. רינגו, בזמן הזה, יישב על התופים ויתרום במכות קלות על סנר ומצילה, או ייעדר מהבמה לשני שירים בהם יחליף אאוטפיט.

רינגו בתל אביב (צילום: ליאור כתר)

באול סטאר בנד עושים הכל נכון, זאת מוזיקת Feel Good סיקסטיז-סבנטיז-אייטיז, יש שילוב מפעים של כלים – קלידים כנסיתיים ומסונתזים, סקסופון דומיננטי ושתי מערכות תופים – וכולם נהדרים בעמדותיהם. הם עוברים מלהיט של סנטנה ("Black Magic Woman”) ל”The Things We Do for Love” של 10cc ו”Rosanna” של טוטו – והתחושה היא שמישהו הציב ג'וקבוקס ענק על הבמה שיכול לנגן הכל מהעשורים ההם, למעט – מה לעשות – השירים הגדולים של הביטלס, אלה שכתבו ג'ון, פול וג'ורג'. רינגו נמנע כמעט לגמרי מביצועים לשירים שלא כתב או שר במקור, ורק ברגעים אחדים לאורך המופע שכולל 21 שירים אפשר להיזכר שזה רינגו.

פאקינג רינגו. האדם שהדיח את פיט בסט, ששר את "Good Night”, כתב את "Octopus's Garden”, ששיחק בתפקידים ראשיים בסרטים, שהיה מוזיקאי מפתח ב”אבי רואד”, שנע על הספקטרום שבין מתופף אגדי לאיום ונורא, שתמיד שמר על חוש הומור בריא. פאקינג רינגו סטאר.

ויש בהופעה רגעים אפיים, שפתאום מבינים שזהו האדם – כשהוא מבצע את "Yellow Submarine” ומפליא בביצוע חופשי של “I Wanna Be Your Man”, או משעשע עם האינטרו ל”Don't Pass Me By” ועוקץ את עצמו ("כשהצטרפתי לביטלס כתבתי הרבה שירים, אף אחד מהם לא הוקלט חוץ מזה").

המתופף לא-הכי טוב בביטלס עם חברים (צילום: ליאור כתר)

זאת הופעה שניחנה בהרבה חן ומודעות עצמית וגם קצת אגו (אבל לא כזה שבאמת חופף לאיקוניות) – והנה הנערה, ישובה בכיסא, כבר לא קופצת, מפריחה נשיקות באוויר או מניפה את השלט. היא הובסה בידי קאברים לסנטנה. דרך מוזרה להיות מובס בה. צריך לסייג ולהגיד שמי שעוקב אחרי הסופרגרופ של רינגו יודע שהתמורה לא מגיעה במסה של הביטלס, אלא בטעימות קטנות, תזכורת לשנים ההן, שגם באופן סמלי נותרו מאחור עבור רינגו.

השיר האחרון בסטליסט, "With a Little Help From My Friends” (עם כמה שניות בודדות של "Give Peace a Chance") שכתבו מקרטני ולנון והפך להמנון של עידן וודסטוק עם הקאבר של ג'ו קוקר, הוא עוד תזכורת לכך שכל הנוכחים יודעים היטב את סיבת ההתכנסות – והאירוע הזה, למרות פוטנציאל אכזבה גבוה, הוא בכל זאת אירוע מרגש. פאקינג רינגו סטאר.