קניה ווסט מתאמץ לרוץ ונשאר במקום

אחרי ההתמוטטות הפומבית שלו וטירוף הציוצים כולם ציפו למוצא פיו של קניה, אבל התוצאה היא סתם עוד אלבום, בלי חידושים מוזיקליים, הפקתיים או פוליטיים

קניה ווסט (צילום: Getty Images)
קניה ווסט (צילום: Getty Images)
5 ביוני 2018

Kanye West – ye

"אני שונא להיות בי פולארי – זה אדיר", כתוב על העטיפה של “ye”, שיש בה נוף מושלג וצמרות עצים מפוחמות. קניה ווסט מספר על המאניה דיפרסיה המאובחנת שלו, שאובחנה עוד קודם על ידי עוקבי טיוויטר תאווי הנאות – וזה אמור להיות מטלטל. אבל האמת היא ש”ye” חולף בלי לסחרר את הנפש. זה אלבום מבלבל כי יש בו מצד אחד דחפים, פנטזיות רצחניות, אידיאולוגיה אובדנית והמשפט שנחרט יותר מהמוזיקה – "ברצינות חשבתי על להרוג אותך / רצח בכוונה תחילה / ואני חושב על להרוג את עצמי / ואני אוהב את עצמי הרבה יותר ממה שאני אוהב אותך" – אלא שמהר מאוד התמה הזאת הופכת לכדור שלג שמתגלגל במורד אינסופי כבר שנתיים בלי לסטות מהמסלול, ואי אפשר שלא להודות על האורך הקצר (24 דקות) ועל כך שחפירות פוטנציאליות נחסכו מהפרויקט הזה.

>> לכל הביקורות של שי סגל

"ye" הוא לא אלבום רע בכלל, הוא פשוט עוד אלבום של קניה. זה יכול היה להיות בי-סייד ל"The Life of Pablo" מ-2016 וזה יכול היה להיות גם הזנב המתארך שלו. ווסט, שעבר התמוטטות פומבית, התערטל בציוצים, הצהיר ש"עבדות השחורים היתה בחירה", הציע את עצמו לנשיאות ארצות הברית, הסתחבק עם הנשיא טראמפ, הפך להוגה דעות חופשי ועוד כהנה וכהנה, נעשה מעין קריקטורה של המוזיקאי המגלומן והמבריק שהיה בחצי הראשון של העשור הנוכחי. מאז הוא מתמקד בטירוף המוח החולה, אבל לא עושה את זה כמו שאפשר היה לצפות מהאדם הכישרוני שהוא, שגם הפך לימים למעצמה של איש אחד, מפורסם מאוד, שמכוון בעצמו את מצלמות הריאליטי וזוויות התאורה.

יש לא מעט רגעים יפים באלבום, כמו מונולוג הפתיחה שהוזכר קודם לכן, שנחרט באלימות; הבס והטקסטורות המינימליות של “Yikes”, שמשרתים את הראפ האמוציונלי של ווסט; הקול המרחף של צ'רלי ווילסון ב”No Mistakes”, הסימפול האופייני של “Someday” של שירלי אן לי ב”Ghost Town”, הצלילים העמוקים והמלודיה של “Violent Crimes” (שגם כולל את המילים "אני פוחד מקארמה / כי עכשיו אני רואה נשים כמו משהו שצריך לטפח / ולא לכבוש") והפלצטו המדבק ב”All Mine”.

כל זה נחמד, אבל זה לא מספיק או מצדיק את הריליס של “ye”, שאין בו חידושים מוזיקליים, הפקתיים, פוליטיים או אפילו מנטליים. ווסט מתאמץ לרוץ ונשאר במקום, והאחרים – אלה שהושפעו ממנו והפכו לענקיים (קנדריק, דרייק, פרנק אושן, צ'אנס הראפר, פושה-טי וטיילר דה קריאייטור) – עוקפים אותו בדילוגים קלילים. זה כמעט נוסח מודרני למשל הצב והארנב, אלא שבמקרה הזה הארנב פשוט חולה מאוד ואוהב לדבר על זה. רק על זה.

עם זאת, צריך לסייג הכל ולציין שקשה להאמין שלא תגיע קפיצת מדרגה בעתיד. לא בטוח שווסט יצליח ליצור חידושים כמו ב”My Beautiful Dark Twisted Fantasy” או להגיע לקדרות של “Yeezus”’ ואפילו לנרטיב של “The Life of Pablo”, אבל מי שעוקב אחרי הקריירה שלו יודע שהוא אדם לא צפוי, מלא הפתעות, שיכול לשלוף בכל רגע נתון אלבום באורך הגלות, או אי-פי קצר וקפריזי, ולהרדים או לשנות את פני התעשייה כולה.