צחוק וסדר: הספד לרובין וויליאמס

מבקר הקולנוע של ניו יורק מגזין, בילג'ה אבירי, סיכם את זה בציוץ אחד מדויק: "כשאתה ילד, אתה רואה את רובין וויליאמס כאיש מצחיק. כשאתה גדל אתה מבין שהרבה מהתפקידים שלו עוסקים בהדחקת הצד האפל."

הכישרון הבסיסי ביותר של וויליאמס היה קומדיה. קומדיה ישירה, מהסוג שלא מתנצל על הטירוף והאסקפיזם שבה. הוא היה מאלתר מבריק וחקיין בעל אלף קולות. אבל ב-2014 חיקויים זה כבר לא מגניב ולכן, כחלק מהאהבה לרובין וויליאמס – והוא היה אהוב מאוד, כל כך אהוב שסלחו לו פעם אחר על פעם על בחירות קריירה מפוקפקות – התקבע גם המבט עליו בתור דמות כמעט ארכיטיפית של "הליצן העצוב".

הוא היה ראוי להספד היפה שיצא אמש מהבית הלבן, אבל הספד ממשלתי – ולא משנה כמה הוא מכובד – עושה עוול לאנרגיה החתרנית של וויליאמס. מצד אחד, שנים לפני כל המסכות האחרות שהוא עטה, הוא היה סטנדאפיסט שהאנרגיה הקומית שלו גבלה באלימות, עם קצב שרק נחיריים מפודרות היטב יכולות לאפשר (ופתח את הדרך לקומיקאים כמו סאם קיניסון והצרחה מטלטלת הזכוכיות שלו). מצד שני, הוא לא חשש לעשות תפקידי מיינסטרים בסרטי ילדים, והחשיכה שהייתה בו לא חייבת להיות בהכרח סאבטקסט לג'יני של אלאדין ולגברת דאוטפייר. חוסר הטהרנות הזה הוסיף נופך חתרני עוד יותר לחבילה שהביא איתו.

אבל וויליאמס באמת היה בשיאו כשהמאניה היתה המנעול שסגר על כלוב הדיפרסיה. התפקיד האיקוני שלו ב"בוקר טוב וייטנאם", אולי התפקיד שמייצג את התמהיל הוויליאמסי בצורה הנאמנה ביותר, אמנם צולם ב-1987 ומתרחש ב-1965, אבל מציג את וויליאמס כתוצר אמיתי של שנות ה-70 האמריקאיות, הרגע בו תרבות הנגד של שנות ה-60 תפסה תפנית אפלה והדוניסטית, אנוכית וביקורתית. הדמות שלו ייצגה שילוב לא הגיוני של אגו מופרז עם חוש צדק מפותח וליברליות, שילוב שהיה אפשרי רק בעשור המוזר ההוא, ושרבים מנסים לחקות עד היום, כשרק מעטים מצליחים לנגן את המנגינה בלי לזייף.

השנים האחרונות היו מעט פחות אדיבות לקריירה של וויליאמס. באופן אירוני, הסרט האחרון שלו שזכה לביקורות טובות היה הקומדיה השחורה המצוינת "World's Greatest Dad", שכתב וביים בובקאט גולדטווית'. וויליאמס גילם אב חד הורי המגדל טינאייג'ר זועף, מריר ובלתי נסבל. הבן, שחונק את עצמו למוות בטעות בזמן שהוא מאונן, הופך למושא של פולחן מוות צבוע אחרי שהאב משכנע את הזולת שהבן התאבד – עד שהאב בעצמו כבר לא מצליח לשאת את כובד השקר שלו.

פולחן המוות של וויליאמס לא צבוע. הוא באמת היה אהוב מאוד. אבל פולחן כזה משטח את הדמות המורכבת של וויליאמס. כן, לפני קצת פחות מ-20 שנה הוא אפילו זכה באוסקר, אבל הוא לא היה פרה קדושה. לא פיליפ סימור הופמן, שהיה נדמה שהוא לא מסוגל לעשות משהו שלא יעורר התלהבות מקיר לקיר. המבקרים לא חששו לעקוץ או אפילו לשחוט את וויליאמס פה ושם. אבל הפרדוקס שלו נבע מאותו יצר כאוטי שהניע את הקומדיה שלו.

אי אפשר שלא להיזכר בנסיבות האלו בעוד קטע של וויליאמס הקשור בפולחן המוות, מפרק בעונה השלישית של "לואי" שבו התארח. בפרק, וויליאמס ולואי הולכים ללוויה של מכר משותף, מפיק סטנדאפ גס ודורסני שאף אחד לא סבל. אחרי שהם מחליפים סיפורי בלהות עליו, הם מחליטים ללכת למועדון חשפנות בו המנוח נהג לבקר. אבל כאשר הם מבשרים שם על המוות, הרקדניות קורסות בבכי על כתפי הברמנים. במועדון, מסתבר, היה המפיק פטרון אהוב ומוערך, דמות אבהית כמעט. השניים יוצאים מהמועדון בבלבול, מחזיקים ביחד פאוזה ארוכה ומושלמת ואז נקרעים מצחוק. ואז, בהיסוס, וכמעט בלי מילים, מסכמים שמי מביניהם שיחיה אחרי השני, חייב להגיע להלוויה של חברו. אין כאן בהכרח פואנטה, זה פשוט רגע קומי מושלם על המוות, מהסוג שיכולים לשחק רק שני קומיקאים גדולים שיודעים היטב שזמנם בעולם הזה קצוב וקצר.