"חוטים נסתרים" רחוק מלהיות סרט אוסקרים גנרי

היחסים הרעילים בין אמן למודל הנשי שלו מקבלים טיפול מהפנט ב"חוטים נסתרים", שמצליח להיות פרוורטי יותר מ"לילות בוגי" של הבמאי אנדרסון

מתוך "חוטים נסתרים"
מתוך "חוטים נסתרים"
1 בפברואר 2018

"הדיוקן הסגלגל" של אדגר אלן פו מ־1842 מספר על צייר אקסצנטרי שנישא לצעירה יפהפייה ומבקש ממנה לשמש לו מודל. במשך שבועות רבים היא יושבת מולו, מחייכת ודוממת, בעוד הוא עמל על הציור ואינו מבחין שבריאותה מתרופפת. כשהאמן סוף סוף משלים את הדיוקן, הוא מתבונן בו וזועק, "אלה הם החיים עצמם!". רק אז הוא פונה להביט בה ומגלה שהיא מתה. הסיפור הקצר על האמן האובססיבי שמוצץ את לשד חייה של אהובתו מצוטט בסרטו של ז'אן לוק גודאר "לחיות את חייה" (1964) בכיכובה של אשתו אנה קרינה. הבמאי עצמו מקריא את הסיפור בפסקול ומצביע על ההקבלה בינו לבין יחסיו עם זוגתו השחקנית הנשמעת למרותו, כמה דקות לפני שהוא הורג את דמותה בסרט. התמה של האמן והמודל שלו – סטטית, דוממת ולרוב עירומה – העסיקה גם ציירים רבים, בהם פיקסו, שגאל ומאטיס, שאיירו בעיקר דימויים רומנטיים וחושניים שלה. נדמה שרק פו העז לחשוף באופן חד כל כך את הפוטנציאל הדרקוני והערפדי של היחסים האלה.

עוד כתבות מעניינות:
הוליווד מחבקת להט"בים, עד שזה מגיע לאוסקר
אוסקר 2018: כל המועמדים
הסרט שכולם מנבאים לו זכייה באוסקר כמעט נדפק לגמרי

"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון, שגרף שש מועמדויות מוצדקות לאוסקר בהן לסרט ולבימוי, תוקף את הנושא בשפה קולנועית מהפנטת ביופייה המוקפד ולוקח אותו למחוזות חדשים ומאתגרים. אנדרסון, שהרעיון לסרט עלה במוחו כשהיה מרותק למיטה ונתון לטיפולה של אשתו, השחקנית מאיה רודולף, תופר זה לזה כמה נרטיבים נשיים מוכרים. מה שמתחיל כסיפור בנוסח "פיגמליון" (המחזה של ג'ורג' ברנרד שו שעובד למחזמר "גבירתי הנאווה") מתפתח לווריאציה על "רבקה" (הרומן מאת דפנה דה מוריה שהפך לסרט בידיו של אלפרד היצ'קוק) ואחר כך הופך למשהו אחר.

מתוך "חוטים נסתרים"
מתוך "חוטים נסתרים"

בהשראת דמותו של מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, שנולד עם הקולנוע ב־1895, אנדרסון הגה דמות של מעצב שמלות בלונדון של שנות ה־50 של המאה שעברה שתופר מחלצות לנשות החברה הגבוהה. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי לואיס) מנהל בית אופנה עם אחותו סיביל (לזלי מנוויל, המוכרת מסרטיו של מייק לי). וודקוק יוצר יופי עבור נשים ועל חשבון נשים (דיי לואיס למד לתפור במשך שנה בהנחייתו של מעצב התלבושות של הניו יורק סיטי בלט). השמלות המושלמות שלו מכחישות את הבשר החי ואת האנושיות הפגועה, כפי שעולה בסיקוונס נטול חמלה העוסק בשמלת החתונה הירוקה של אישה לא צעירה ולא רזה. הפרק הראשון של שלישיית הפסנתר מס' 2 של שוברט, שמלווה את הסיקוונס, מגדיר אותו כמעין סרט קצר ומר בפני עצמו.

וודקוק מקדיש את כל כולו לאמנותו, ואין לו מקום בחייו למשפחה. בתחילת הסרט הוא חותך את קשריו עם מאהבת שמאס בה ויוצא לקרוע את הכבישים במכוניתו – ההתפרעות היחידה שהוא מרשה לעצמו בחיים של דקדקנות קיצונית. כשעיניו נחות על מלצרית נחמדה (ויקי קריפס המעולה) במסעדה מקומית פניו זורחות בשפע חיוכים, וזה מראה נדיר ומרהיב כמו קרן שמש ביום מעונן – דיי לואיס, שב־20 השנים האחרונות גילם בעיקר דמויות גדולות מהחיים, כמעט לא חשף אותנו לחיוכיו. אלמה נכבשת לחלוטין בעולמו של וודקוק, שמלביש אותה בשמלות פאר ומציג אותה לחברה הגבוהה (זה שלב "פיגמליון", כולל הדימוי המוכר של הנסיכה בשמלה מפוארת המופיעה בראש גרם המדרגות). אבל בחלוף ההתרגשות הראשונית היא מגלה שהיא רק ממלאת את המשבצת של קודמתה, ושהפכה לבובת דיגום הנדרשת לשתוק ולא להפריע לאמן הגדול להתרכז. אלמה חשה אבודה במרחב של וודקוק (שלב "רבקה"), ובניסיונה לשנות את מאזן הכוחות ולעשות מעין ריסטארט של היחסים, היא מעלה אותם ואת הסרט על מסלול מסוכן.

באתר IMDb "חוטים נסתרים" מוגדר כדרמה רומנטית, ואם נוסיף "בריטית" ו"תקופתית" עשוי להתקבל רושם של סרט אוסקרים נוסח "זיכרונות אהבה מפירנצה" או "הפצוע האנגלי". אבל "חוטים נסתרים" הוא יצור שונה לגמרי, ובאופן מפתיע פרוורטי יותר מ"לילות בוגי", האפוס של אנדרסון על תעשיית הפורנו. אם כבר זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק (גבר עם תסביך אימא מתקשה לנהל מערכת יחסים בוגרת עם אישה בלי לעצבה על פי צרכיו). כמו גיבורו, המבע הקולנועי של הסרט מרהיב (הכוריאוגרפיה של תנועת התופרות במדרגות), ועם זאת יש בקפדנות שלו נוקשות מכוונת והצבעוניות שלו מאופקת, כמעט נזירית. לראשונה אנדרסון גם צילם בעצמו (ללא קרדיט, ובכך ויתר על מועמדות פוטנציאלית לאוסקר), והצטרף לסטיבן סודרברג ולרוברט רודריגז כבמאים שמצלמים את סרטיהם. הסגנון החזותי המאופק מועשר באמצעות שטיח מוזיקלי אינטנסיבי ועוטף מאת ג'וני גרינווד מרדיוהד, שמשתף פעולה עם אנדרסון מאז "זה ייגמר בדם" וזכה למועמדותו הראשונה לאוסקר.

בריאיון ל"אינדיווייר" סיפר אנדרסון שהמונח mannequin, המשמש כיום במשמעות של בובה בחלון ראווה, היה בשנות ה־50 של המאה שעברה כינויה של דוגמנית חיה, "אישה בשר ודם, שנעה מול הלקוחות". האבחנה הזאת משמשת נקודת מוצא לעוד יצירת מופת של גדול במאי העידן הנוכחי בקולנוע האמריקאי.