"יש פחד באוויר": האם הקולנוע הישראלי בדרך לעוד תקופת משבר?

קרנות הקולנוע ששרת התרבות מנסה להחליש הן הדבר היחיד ששומר על הקולנוע הישראלי בחיים. האלטרנטיבה היא סרטים מסחריים של האחים אדרי. מה עדיף?

"אפס ביחסי אנוש"
"אפס ביחסי אנוש"
21 בנובמבר 2018

צעד אחד של שרת התרבות הצליח מעל ומעבר: בשנים האחרונות היה כמעט בלתי אפשרי לדבר על הקולנוע הישראלי בלי להזכיר את שמה. השרה סימנה את תעשיית הקולנוע המקומית כמטרה מרכזית לביקורת והשתלחות, נכנסה ביוצרים ובסרטים מסוימים כשעירים לעזאזל, ועל הדרך עיכבה תהליכים של תמיכה ופיתוח שאת השפעתם האמיתית נוכל לזהות רק עוד כמה שנים. השרה חזרה והזכירה את הביטוי "חופש המימון", שאותו היא מבדילה מחופש הביטוי, אך הגבלת מימון היא קריטית במקרה המסוים הזה – קולנוע הוא עסק יקר ובישראל רובם של הסרטים זוכים לתמיכה ממשלתית.

האם זה מצב בריא, או שמא התלות של הקולנוע הישראלי במימון הממשלתי היא בעיה בפני עצמה? "זו שאלה שאני ממש עצוב על כך שהיא בכלל קיימת", אומר יאיר רוה, מבקר הקולנוע של "כלכליסט" ובעל הבלוג "סינמסקופ". "מי שמעלה אותה שייך לזרם הניאו ליברלי, ההיפר קפיטליסטי, זה שרוצה לנתק כל מגע בין האזרח ובין המדינה ולצמצם רגולציה. זה בדיוק ההפך מהאופי של מדינת ישראל ושל רוב המדינות שאינן ארצות הברית. בישראל קולנוע הוא לא עסק כלכלי ומסחרי, לפחות לא עבור היוצרים והמפיקים. הוליווד כל כך שטפה את מוחנו שיש לא מעטים שחושבים שכל העולם הוא הוליווד".

המדינה תומכת היום בסרטים עלילתיים בעיקר דרך שתי קרנות: קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ'. חלק מהסרטים זוכים למימון ותמיכה עוד בשלבי ההפקה הראשוניים, אחרים זוכים למענקי השלמה בשלב מאוחר יותר. בעשורים הראשונים של המדינה התמיכה הייתה רק בדיעבד – סרטים תוגמלו בהתאם לביצועים שהפגינו בקופות, והסרטים עצמם הופקו באופן עצמאי במימון של מפיקים, בעלי בתי קולנוע או אנשי עסקים. התקציבים היו נמוכים ותנאי העבודה נצלניים, גם בהפקות רווחיות. איגודי היוצרים שהוקמו בשנות ה־90 הפכו את ההפקות למסודרות אך גם יקרות יותר, כשבמקביל נחקק בסוף אותו עשור חוק הקולנוע שהגדיל משמעותית את סכום התמיכה הממשלתית. החוק גם מגן על התעשייה מפני גחמות של פוליטיקאים המבקשים להכפיף את הקולנוע המקומי לדעות ולאינטרסים שלהם.

"שרת התרבות הנוכחית היא אלמנט רעשני, אבל זמני", מבהיר רוה. "היא יכולה לעשות הרבה מאוד נזק, אבל לשם כך היא צריכה לשנות באופן יסודי מאוד את חוק הקולנוע, שנחקק בדיוק כדי להגן על הקולנוע מפני התערבות של פוליטיקאים וליצור חציצה בין המדינה ובין התכנים". גם אם השרה לא תוכל לבטל את החוק לחלוטין, עצם הניסיון עושה את שלו, כפי שמעידה הבמאית רוני קידר: "יש פחד באוויר. פחד מהאפשרות שלקטורים חסרי ניסיון בקריאת תסריטים יגיעו לקרנות, פחד מהאפשרות שנצטרך לצנזר את עצמנו. מצאתי את עצמי מוחקת את צמד המילים ביבי ושרה מהתסריט שלי לפני שהגשתי אותו וגם בדיחות על האימפוטנטיות של הממשלה, כי אני מפחדת להוריד לעצמי את הסיכויים. זה מפחיד שיש מישהי שבאה להילחם בשביל המלחמה, בשביל הכוח, ולא רואה את היוצרים שעומדים מולה. אנחנו מבקרים את המקום כי אנחנו אוהבים אותו והוא חשוב לנו. אין לה שום מודעות לזה".

קידר מדגישה כי הבעיות של הקולנוע הישראלי לא מסתכמות בהצעות חוק מפוקפקות. "יש פער עצום בין כמות הבמאים שיוצאים מבתי הספר לקולנוע ובין כמות הפרויקטים שהקרנות מממנות. זה מתסכל וקשה, אבל זה מה שיש ואין לי רעיון איך לשנות את זה. כשאת עושה סרט שמצליח, את מצפה שבפעם הבאה יהיה יותר קל כי זכית בפרסים ומועמדויות וביקורות. זה מנוגד לגמרי מתפיסת ה'התחלתי בחדר דואר' האמריקאית שאומרת שאת מתחילה לאט לאט מלמטה ועולה כל פעם בסולם. אין פה סולם. את תתחילי מאפס כל צעד בקריירה שלך, מלבד מעט הבמאים הגברים שעבורם יש סולם".

את סרט הביכורים שלה, "ג'ו + בל", יצרה קידר ללא תמיכת קרנות ובאופן עצמאי. סרטה השלישי, "משפחה", הגיע לאקרנים השנה כקו פרודוקציה ישראלית־גרמנית ובתמיכת קרן הקולנוע הישראלי.

"סרט עצמאי הוא מבחינתי כרטיס ביקור", היא אומרת. "לא הייתי מקבלת תקציב ל'משפחה' אם לא הייתי מראה את היכולות שלי". מי שאין ביכולתו לממן את הסרט באופן עצמאי בעזרת הדסטרט, חברים או בעלי הון נדיבים, יכול לנסות לגייס תקציב בחו"ל. גם זה רחוק מלהיות פתרון מושלם: "בחו"ל מעדיפים לתת כשיש כסף ראשוני, ואם את מגיעה עם כסף מחו"ל הקרנות ירצו לתת קצת", קידר מבהירה. "אף אחד לא רוצה להיות הראשון ששם את הכסף".

רוני קידר בסרט "משפחה"
רוני קידר בסרט "משפחה"

לצד הקרנות, הפטרון העיקרי של הקולנוע הישראלי בימים אלה הוא משה אדרי וחברת יונייטד קינג אשר הקים עם אחיו ליאון שנפטר השנה. אדרי הוא מפיק ומפיץ הסרטים הגדול בישראל וגם בעל השליטה ברשת סינמה סיטי. האחים אדרי סייעו ליצור שורה ארוכה ומגוונת מאוד של סרטים ישראלים, מאבי נשר דרך "מי מפחד מהזאב הרע" ועד "דץ הבלץ". בשנים האחרונות היו האחים אדרי אחראיים גם להפקות קלילות ומסחריות, חלקן ייעודיות לנוער ולילדים, שנוצרו ללא שום תמיכה של קרנות הקולנוע.

"זה חשוב וחיוני ואני מצדיע לאדרי על כך, אבל זה חייב להיות כחלק מתפריט מאוזן של יצירה מגוונת", אומר רוה. "רוב ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי אצל הקהל הם סרטי קרנות, הלא מסחריים לכאורה. זו עדות לכך גם שהקרנות הן לא רק סנוביות ואליטיסטיות, אבל בעיקר שיש כאן קהל שמחפש את הערך המוסף, שמעדיף את 'אפס ביחסי אנוש' האישי על פני 'ג'סטה' המסחרי".

כדי להבהיר את החשיבות של קרנות הקולנוע, רוה משתמש בעולם מושגים מהסוג שבנט וחבריו אוהבים: "קרנות הקולנוע נותנות בעצם Seed Money לסטארטאפים, וב־18 השנים האחרונות כמות האקזיטים שקרו בזכותה היא פשוט עצומה. הקולנוע הוא מנוף כלכלי – השקעה לא גדולה של המדינה מייצרת לא רק המון מקומות עבודה בתעשייה, יש לה גם פוטנציאל מניב. הקולנוע הוא גם שגריר של המדינה בעולם. 'פוקסטרוט' ו'ואלס עם בשיר' שהימין מתעב כל כך, הם סרטים שיצרו אהדה גדולה מאוד לישראל. יש גם נימוק ערכי: מדינה תומכת בתרבות, פשוט ככה. זו הבנה שתרבות היא לא מוצר צריכה אלא ערך שהמדינה רוצה שיתקיים. כמו עצים ופרחים ושטחים ירוקים, כך המדינה רוצה להבטיח שיהיו הצגות ותזמורות ואופרות ומוזיאונים וגם סרטים".