סיימון פג שוקל לנטוש את תואר נסיך הגיקים. ריאיון

לראות את סיימון פג הולך ומתעצב לפי המודל ההוליוודי זה קצת כמו לאבד חבר. הוא הפסיק לשתות, הוריד במשקל, נכנס לכושר, ואפילו נהיה חבר קרוב של טום קרוז. פעם זה היה אחרת – פג היה האבטיפוס של הגבר האנגלי של שנות האלפיים: זה ששורץ בפאב ב"מת על המתים", ההוא שמעשן ווייד על הספה ב"Spaced". הוא היה אחד משלנו, חבר. אבל אז פג הפך לכוכב הוליוודי, לוהק לגלם את סקוטי ב"מסע בין כוכבים" והופיע (בקולו) ב"מלחמת הכוכבים". השבוע הוא חוזר לדמות ההיא ב"סטאר טרק: אל האינסוף", אחרי שהיה גם שותף לכתיבת התסריט. בקיצור, מקרה חמור של חלומות שהתגשמו. לפני הפגישה איתו ציפיתי לראות את הזוהר ההוליוודי והיוהרה משתלטים עליו, אבל מתברר שסיימון פג הוא בחור מקסים להכעיס.

אתה לא סתם מככב ב"סטאר טרק': אל האינסוף", כתבת אותו, לעזאזל! מה עבר לך בראש כשלקחת את הפרויקט הזה?

"במובן מסוים זה היה מלכוד 22. הבעיתה אותי המחשבה שאכתוב את הסרט, אבל באותו זמן לא הייתי יכול לסרב לזה. החלטתי לאמץ את האימה הזאת לתוכי".

מה כל כך הפחיד אותך?

"העובדה שקיבלתי את המפתחות לממלכה היא מדהימה, זה מותג אהוב כבר שנים, סיפור בן 50 שנה. זו כנראה אנתולוגיית המדע הבדיוני החשובה ביותר של העת המודרנית. יש משהו מרתיע בקבלת אחריות על כל זה כיוצר. הולי שיט, חשבתי לעצמי".

אתה לא רוצה להיות הבחור שהרס את "מסע בין כוכבים", אני מניח.

"אלוהים, לא, ממש לא, אבל זה מתסכל כששמים אותך במקום הזה, כי הסרט לא תלוי רק בי. הוא תלוי בהרבה אנשים ואנחנו לא רוצים שיראו אותנו כמי שדופקים הכל. לאנשים יש ציפיות מסוימות ואיזו תחושת בעלות, שזה חבל, כי יחסית לסיפור על יקום כל כך מכיל ושלֵו, המעריצים שלו די אגרסיביים".

חננות. אז היית גם ב"מסע בין כוכבים" וגם ב"מלחמת הכוכבים". אתה מודאג לגבי המשך הדרך?

"הייתה לי תחושת ריקנות מוזרה אחרי שסיימתי את 'מסע בין כוכבים'. חזרתי הביתה וחשבתי: מה אני רוצה לעשות עכשיו? באמת לא ידעתי. הרגשתי שסימנתי וי על הרבה סעיפים. אז אני חושב שאהיה חייב להתפתח, אולי לפרוש מעולם הגיקים. אולי אני רוצה לעבור לדרמה".

זה בטח קשה שרואים אותך בתור חנון כשבעצם אתה מחפש את ה"רשימת שינדלר" שלך.

"אני לא יודע, כשלמדתי דרמה רציתי רק להיות בלהקה השייקספירית המלכותית, לא תכננתי להיות שגריר החנוניות ואז הגיע 'Spaced'. אבל באמת שפאקינג נהנתי, היו הרבה חלומות שהתגשמו".

בוא באמת נדבר רגע על "Spaced". הבנתם באותו זמן עד כמה הסדרה תופסת את החוויה של בוגרי אוניברסיטאות בלונדון?

"קיווינו שכן. התכנון היה להישאר הכי אישיים שאפשר וקיווינו שתהיה קהילה שתאמץ את זה. הסיטקומים ששודרו אז ויועדו לקהל של בני 20 ומשהו לא אמרו לנו כלום על החיים שלנו. 'זיווגים' או 'Game On' היו סדרות על אנשים שלא נפגוש בחיים, שמבלים במקומות שאנחנו לא מבינים. זה הרגיש כאילו כל מי שעבד ב'Spaced' ידע שהוא עושה משהו קצת אחר, שזה הימור".

אתה לא חושש שההצלחה תפריע לך לכתוב בעתיד דמויות מעוררות הזדהות ואוניברסליות, כמו אלה שיצרת ב"Spaced"?

"היה לי חשש כזה, בהחלט. כתיבה צריכה לכוון אל האמת, לכן לא הייתי יכול לכתוב היום את 'Spaced' או משהו על בני נוער. אני כבר לא מבין אותם, אני לא שם. אני חושב שכתיבה שמבוססת על ספקולציות לא יכולה להרגיש אמיתית. אז כן, אין ברירה אלא להשאיר את זה מאחור. זה מוזר".

אז מה אתה עדיין יכול לכתוב?

"כנראה דברים על אבהות, על משכנתה, כל מיני כאלה. לא יודע, החיים משתנים. החיים שלי היום שונים מאוד משהיו כשכתבתי את הסדרה ההיא. הייתי כמו טים אז, אבל אני לא מתחרט. זה לא שאני מתגעגע להיות עני ומסטול".

לא נמאס לך לפעמים מהתיוג שלך כבחור נחמד?

"יש משהו קצת אנמי בנחמדות הזאת, זה מאוד אפור. אני מנסה להיות אדם טוב. אני לא לגמרי מבין אנשים שלא אכפת להם לעצבן אחרים. אנשים לא אמפתיים מדאיגים ומבלבלים אותי".

קורה לך שאתה מרגיש כמו בורג קטן בתוך המערכת ההוליוודית?

"כן, מדי פעם, אבל חייבים לשים לב לזה. פעם הלכתי לאירוע שטיח אדום חצי שעה אחרי שמרחתי משחה על פי הטבעת של הכלב שלי, הייתה לו איזה בעיה שם. תמיד תזכור את פי הטבעת של הכלב שלך".

אתה כבר לא שותה, דבר שעלול להפתיע אנשים שמכירים דמויות מסוימות שלך. אתה מתגעגע לתרבות הפאבים?

"כן, אבל התחלתי להתגעגע לזה עוד לפני שהפסקתי לשתות כי אני כבר לא יכול ללכת לפאב בלי לעורר תגובה. שכרות היא חומר סיכה חברתי בשביל אנשים, אז שיכורים נוטים לחבק אותי".

עכשיו, כשהסרט כמעט בחוץ, אתה משווע לטיפה של אנונימיות?

"אני מקלל את עצמי, כי הייתה שורה ב'Spaced' שטענה שכל סרט 'מסע בין כוכבים' עם מספר אי זוגי הוא חרא, וזה הסרט ה־13 בסדרה. אני יודע שיש איזה הייטר שמחכה להזכיר לי את זה".