La vita è bella – רשמים מפסטיבל הקולנוע בבארי

אינגוור אגרט סיגורסון רוכב באון על סוסתו הלבנה. תושבי הסביבה יוצאים מבתיהם וצופים במשקפות בריצתה הגנדרנית של הסוסה המטופחת. גם הסוס השחור של שרלוט בווינג מתפעם מהסוסה, והוא פורץ ממכלאתו, קופץ עליה מאחור ומחדיר לתוכה את איברו הענק בעוד אינגוור יושב עליה. בשובם הביתה, הגבר שהושפל ונבגד יורה בסוסתו האהובה. זה הסיפור הפותח את "על סוסים ואנשים", סרט פיוטי וטווי בהומור עקמומי שהפך ללהיט פסטיבלים וזיכה את הבמאי האיסלנדי בנדיקט ארלינגסון בשלל פרסים. כל אנקדוטה בסרט נפתחת בהשתקפות בעין סוס, וממשיכה לספר על היחסים העזים בין האיסלנדים לבין הסוסים שלהם (אינגוור ישיב לסוס השחור כגמולו, וישכב עם שרלוט בשדה פתוח בעודו אוחז ברסנו של הסוס). למחרת ההקרנה, בקוקטייל היומי לאורחי פסטיבל הקולנוע של בארי שבדרום איטליה, סיפר לי ארלינגסון שהסרט לא הוזמן להקרנה בישראל, ותורם לי פיסת אינפורמציה שעשויה לקדם את עניינו – לדבריו הוא 1/32 יהודי. באיסלנד נהוג לחקור את העץ המשפחתי דורות רבים אחורה, ויש כאלה, כך אמר, שטוענים שהעץ שלהם מגיע עד אלי המיתולוגיה הנורדית.

הגעתי לבארי (יחד עם פבלו אוטין, יו"ר פורום מבקרי הקולנוע בישראל) כדי להשתתף בכנס השנתי של פיפרסקי – ההתאחדות העולמית של מבקרי קולנוע – שבו דנו בסוגיות בוערות כמו החרם שהטיל פסטיבל סלוניקי על מבקרי הקולנוע היוונים מאז שראש תא המבקרים המקומי עלה על במת הפסטיבל והטיח בו עלבונות קשים. הכנס נערך במהלך היומיים הראשונים של פסטיבל בארי ואף שלא היה פתוח לציבור הרחב, הוא קיבל עמוד בתוכניה של הפסטיבל (שמי מופיע שם בין אטסוקו מיפן ומריה מאסטוניה). הכנס כנראה מוסיף יוקרה לפסטיבל הצעיר, שמתגאה בנשיא מכובד – הבמאי האהוב אטורה סקולה ("יום מיוחד") שכיבד שלל אירועים בנוכחותו.

הפסטיבל מנסה למצב את עצמו כאירוע השנתי הבולט של הקולנוע האיטלקי, ואכן, לבארי, עיר דרומית לחוף הים האדריאטי, הגיעו שלל קולנוענים איטלקים ידועי שם, בהם השחקנית/במאית ולריה גולינו, זוכה האוסקר הטרי פאולו סורנטינו, הבמאים הוותיקים מרקו בלוקיו ("בוקר טוב, לילה") וג'וליאנו מונטלדו ("סאקו וונזטי"), הכוכב הקשיש אומרו אנטונוטי ("פדרה פדרונה"), הבמאי הבריטי מייקל רדפורד (שביים את "הדוור", אחד הסרטים האיטלקים האהובים ביותר של העידן המודרני), ולואיס בקלוב, המלחין של "ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו, שניגן לקהל בבית האופרה פטרוצלי את הנעימה היפהפייה של "הדוור", שזיכתה אותו באוסקר. רבים מהאורחים באו להעלות זיכרונות מעבודתם עם השחקן המנוח ז'אן מריה וולונטה, שהפסטיבל הקדיש לו רטרוספקטיבה מקיפה, שכללה לא רק את כל סרטיו, אלא גם דרמות טלוויזיה ותיעוד של הופעותיו בתיאטרון. אלא מה, שהחגיגה הנהדרת הזאת של הקולנוע האיטלקי הקלאסי והעכשווי נערכה כולה באיטלקית (אפילו רדפורד מדבר איטלקית שוטפת), ורק חלק מהסרטים הוקרנו בלוויית כותרות תרגום לאנגלית.

את רוב הפרסים בתחרות האיטלקית לקח "Il Capitale Umano" של אורח הפסטיבל פאולו וירזי, דרמת מתח עתירת כוכבים (בהם לואיג'י לו קשו מ"קסם הנעורים") המתרחשת על רקע הכלכלה המתמוטטת של איטליה. בגלל הכנס פספסתי את הקרנת הסרט הזה, וגם את סרט הילדים הפלסטיני "ג'ירפאדה" (שילוב של ג'ירף ואינתיפאדה) בכיכובם של מוחמד וסאלח בכרי, המספר על הברחת ג'יראף מהספארי בישראל לגן חיות בשטחים כדי למלא את מקומו של ג'יראף שנהרג בהפצצה ישראלית. אלין מתורכיה ועיסאם ממצרים, שראו את הסרט בפסטיבל אבו דאבי, אמרו לי שהסרט חביב ונאיבי.

מבין הסרטים שראיתי התנחל בליבי "לא הטיפוס שלי", סרטו היפה של לוקה בלוו הצרפתי, שבדרך כלל מזוהה עם קולנוע ריאליסטי קשה. כאן הוא מחליף סגנון, ומספר על פילוסוף פריזאי צעיר ונאווה שנשלח ללמד בבית ספר באראס. במספרה מקומית הוא פוגש ספרית חמודה ובין השניים מתפתח רומן מקסים. אבל היא אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותה, ואף שהוא מתכחש לפער ביניהם היא יודעת שהוא שם כל הזמן. אמילי דקאן, שהתגלתה ב"רוזטה" של האחים דארדן, נפלאה בתפקיד הספרית הנאמנה לעצמה, ושמחתי להתוודע לשחקן הקומדי פרנסז לואיק קורברי, שתווי פניו העדינים ועיניו החייכניות והרגישות הזכירו לי את ז'ראר פיליפ המיתולוגי. אולי אם הסרט יהפוך ללהיט בצרפת איזה מפיץ ישראלי ישתכנע להביא אותו לכאן.

סרט צרפתי פחות מוצלח, אך בעל סיפור רקע מעניין, הוא "חברים מצרפת", המספר על שני אקטיביסטים יהודים שב-1979 נוסעים לברית המועצות במסווה של טיול מאורגן, ונפגשים עם מסורבי עליה. את רוב הרוסים בסרט מגלמים שחקנים ישראלים, בהם ולדימיר פרידמן ואניה בוקשטיין. בארוחת בוקר במלון פגשתי את פיליפ קוטלרסקי, שכתב וביים את הסרט עם אשתו אן ווייל, ושאלתי אותו לפשר הליהוק. לדבריו, הם התקשו למצוא ברוסיה שחקנים שמוכנים לדבר צרפתית ואנגלית, ולכן ליהקו ישראלים דוברי רוסית. אחד החסרונות של הסרט הוא שפרידמן ובוקשטיין שבתפקידי המשנה הרבה יותר מוצלחים מצמד הכוכבים (ג'רמי ליפמן והזמרת סוקו) שהתסריט מסבך אותם במלודרמה חסרת טעם. "פרידמן לא רק שחקן גדול, הוא איש גדול" אמר לי קוטלרסקי, וחזר ואמר.