חלליות וקונג פו: ראיון עם הבמאים לנה ואנדי וואשובסקי

הוליווד בהלם. בסרטם החדש, "עלייתה של ג'ופיטר", האחים־במאים לנה ואנדי וואשובסקי מציגים תופעה נדירה בתעשיית הקולנוע של ימינו: סרט מדע בדיוני עתיר תקציב שאינו עיבוד של סדרת קומיקס או סדרת טלוויזיה. כנגד כל הסיכויים, מדובר ביצירה מקורית שפרצה היישר מדמיונם הקודח של האחים. האקט ה"חתרני" הזה הוא צעד אמיץ נוסף בקריירה של השניים, שנכנסו לליגת שוברי הקופות ב־1999 עם סרטם השני, "מטריקס", ומאז הוכיחו עצמם באופן עקבי כקול נועז במיינסטרים הקולנועי. אמנם סרטיהם הבאים, "ונדטה" (שכתבו והפיקו), "ספיד רייסר" ו"ענן אטלס" לא שחזרו את ההצלחה הביקורתית והקופתית המוקדמת שלהם, אבל כולם נעשו בסגנונם הייחודי, שאי אפשר לטעות בו.

התחושה הזו, של חיים מחוץ לנורמה, מתארת היטב גם את חייהם האישיים של האחים: לנה (שנולדה כגבר בשם לארי), בת 49, היא הבמאית הטרנסג'נדרית המוצהרת היחידה בתעשיית הקולנוע בארצות הברית, ואף דיברה בגאווה ובפומבי על הקשיים הכרוכים ביציאה מהארון. בראיון טלפוני משיקגו ניכר כי לנה היא ללא ספק המוחצנת מבין השניים, ואילו אנדי בן ה־47 מסתיר בקושי את חוסר האמון שלו במבקרים ובעיתונאים, אבל שניהם מתלהבים במידה שווה מהדיי ג'וב שלהם.

אתם פועלים בתעשיית הקולנוע כבר יותר משני עשורים. איך השפיעו השינויים שעברתם בחייכם האישיים על הסיפורים שרציתם לספר?

לנה: "יש רעיונות שהדהדו בעבודה שלנו מהרגע הראשון – שאלת הזהות האישית, והמאבק נגד דיכוי ממסדי. הדברים האלה תמיד יהיו חלק מאיתנו. אנחנו אאוטסיידרים מטבענו. בכל זאת, אני טרנסג'נדרית מחוץ לארון, ועוד עם שיער ורוד! אבל היום אנחנו יותר חסרי פחד כמספרי סיפורים. אנחנו טובים יותר, אמיצים יותר ולוקחים סיכונים גדולים יותר. לא מעניין אותנו לספר סיפורים פשוטים על טובים מול רעים. אנחנו מנסים ליצור סרטים ייחודיים ומורכבים".

"עלייתה של ג'ופיטר" מזכיר במשהו את "מטריקס": סיפור על אדם רגיל שמתברר שיש לו כוחות על טבעיים. מה פשר המשיכה שלכם לסיפורים המשיחיים האלה?

לנה: "טוב, כולנו רוצים לקום בבוקר ולגלות שאנחנו המשיח, לא? תמיד התעניינו בזהות ובקשר שלה לחברה: מה המקום שלך בעולם? מה יש לך להציע? אלה רעיונות שכולנו מתמודדים איתם ונאבקים בהם כל חיינו. כשאתה מוסיף לסיפור מלא חלליות וקונג פו, זה הופך להיות הרבה יותר כיף".

אנדי: "אני לא בהכרח מסכים שמדובר בדמויות משיחיות. ב'מטריקס' כל הדמויות קובעות לעצמן את גורלן. כולם משתתפים בהצלת המין האנושי. המסר הוא שכולנו אלוהים, ולכל אחד מאיתנו יש אחריות לתוצאות של חיינו, לייעודנו ולגורלנו".

זה טוב ויפה, אבל שניכם תסריטאים־במאים שאוהבים ליצור עולמות משלכם, אז מן הסתם יש לכם קשר מיוחד לרעיון של לשחק את אלוהים?

לנה: "יש הרבה אושר ביצירת עולם חדש. זה התחיל בילדות שלנו. אהבנו לשחק משחקי תפקידים – הכל סבב סביב יצירת עולם חדש שיכולנו לשחק בו. אבל יש בזה גם הרבה עבודה אפורה. אלוהים, עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך חדשה לייצג פקק תנועה, או כפתורים".

אנדי: "למען האמת, הרעיון של הבמאי כאלוהים מגונה בעינינו. אנחנו לא תובעים בעלות על העולמות שאנחנו יוצרים. המיתוס הזה של הבמאי עם החזון האמנותי והאגו העצום הוא פשוט סטירה בפניו של כל מי שעובד על הסרט. כמו שאמרתי, כולנו המשיחים של עצמנו, אז אנחנו נותנים בעלות על הסרט לכל מי שעובד איתנו".

איך אתם מסבירים את ההצלחה העצומה שלכם? יש המון ילדים שגדלו על משחקי תפקידים, אבל לא כולם הפכו להיות במאים אהובים.

לנה: "עברנו את כל הדברים הטיפוסיים שאנשים מתארים כשהם מנסים להבין איך הם הגיעו למצב הלא ייאמן שבו משלמים להם כדי להמציא דברים: יש לך הורים תומכים, אתה אוהב מאוד לקרוא ולכתוב, אתה עובד כל הזמן, ויש לך מזל. כל מי שמגיע למצב שבו הוא יכול להתפרנס מיצירת אמנות, זכה בעבודה הכי טובה בעולם. זה כמו קשת בענן שנוחתת לך על הראש. אבל עבדנו קשה, עבדנו בפרך לילות שלמים כדי להשתפר עוד ועוד".

יש לא מעט אחים שיוצרים יחד סרטים: האחים כהן, האחים דרדאן. לא רואים את זה אצל כבאים או רופאים. הייתם אומרים שהקשר ביניכם הוא חלק חשוב בהצלחה שלכם?

אנדי: "זו עבודה קשה. אם יש לך שותף שאתה יכול לסמוך עליו לחלוטין, זה עוזר. להיות במאי קולנוע עלול להיות תפקיד מאוד בודד. זאת עבודה די מפחידה, אלא אם אתה סופר מאוזן נפשית".

יש לכם בוודאי חילוקי דעות יצירתיים. איך אתם פותרים אותם?

אנדי: "אנחנו מתקשרים לאימא והיא מסדרת את העניינים".

לנה: "אם אנחנו לא מסכימים זה בדרך כלל אומר שיש פתרון טוב יותר שעדיין לא חשבנו עליו. כששנינו מרגישים טוב לגבי משהו, אנחנו יודעים שזה מושלם".

בסרטים האחרונים שלכם עבדתם הרבה עם פרוטזות ואיפור גוף מורכב. איך שחקן כמו צ'נינג טייטום, שמשחק אדם זאב היברידי ב"עלייתה של ג'ופיטר", התמודד עם השעות הרבות בכיסא המאפרים?

לנה: "היה עניין גדול סביב השיער של צ'נינג: רצינו ליצור מרקם שיהיה כמו פרווה, אבל שלא ייראה מלאכותי. בסוף ערבבנו סוג של איפור שמנוני עם חומר לשיער, וזה יצר מרקם ממש דומה לפרווה. זה הרס לו את הקרקפת, אבל הוא עמד בזה בגבורה".

טייטום מגלם בסרט גיבור סרטי פעולה "רגיל", מהסוג שמעולם לא הופיע בתסריטים שלכם קודם לכן. מה הייתה המחשבה מאחורי הדמות שלו?

לנה: "רצינו שהדמות של מילה קוניס, ג'ופיטר, תהיה הדמות הכי מורכבת בסרט. לא רצינו ליצור עוד סרט פעולה שבו האישה היא רק הסייד קיק היפה של הגבר. רצינו להפוך את הגבר לסייד קיק היפה שלה. 'הקוסם מארץ עוץ' היה השראה גדולה עבורנו. חשבתי: איזה כיף לדורותי שתמיד יש לה את טוטו. רצינו שגם לג'ופיטר יהיה טוטו משלה".

כמה קשה ליצור בהוליווד של ימינו סרט מתסריט מקורי לגמרי?

לנה: "זה היה מקור לאינסוף בעיות. נראה שכחברה אנחנו כבר לא ממש מעריכים מקוריות כמו פעם. אנחנו מקדמים ומשבחים רק חומר מועתק. יש לי תיאוריה בנושא: כל סרטי המדע הבדיוני הגדולים – 'הנוסע השמיני', 'שליחות קטלנית', 'מלחמת הכוכבים' – נעשו לפני הפיגוע במגדלי התאומים. המקרה הזה ערער את האמריקאים, ואני חושבת שזה העלה בנו כחברה צורך אדיר לוודאות. אנחנו נמשכים לוודאות – לספרים, לקומיקס, ליצירות שאנחנו כבר מכירים. ב'עלייתה של ג'ופיטר' רצינו לחזור ולעשות משהו מקורי, סרט נטול ציניות, סיפור רומנטי מהאגדות. ב'מלחמת הכוכבים', למשל, היה משהו שמח כל כך. רצינו לגלות אם גם היום אנחנו יכולים ליצור סרט כזה".

"עלייתה של ג'ופיטר" עכשיו בקולנוע