אורי הוכמן נכנס לנעלי חייל נאצי בהצגה חדשה

"יורם חטב אמר לי פעם שהביוגרפיה של שחקן בתיאטרון הולכת ככה: בהתחלה המנהל האמנותי בתיאטרון אומר: 'בוא ניקח את אורי הוכמן'. הבמאי שואל אותו, הו דה פאק איז אורי הוכמן? בשלב השני המנהל אומר לבמאי: 'בוא ניתן את זה לאורי הוכמן'. בשלב השלישי המנהל אומר: 'אני רוצה רק את אורי הוכמן'. אחר כך הוא אומר: 'תביא לי מישהו כמו אורי הוכמן הצעיר'. ובשלב החמישי הוא אומר: 'מי זה אורי הוכמן? תזכיר לי'. אני מקווה לא להגיע לשלב החמישי. בשלב הרביעי אני נמצא מזמן. ואני מקבל את זה באהבה. ועכשיו אני אראה לך איך התאילנדים אוכלים", אומר אורי הוכמן. הוא לוקח חופן של אורז לבן ומנגב איתו מגוון רטבים אסייתיים, כמו חומוס. "זה חזיר שמייבשים בשמש, פה, על הגג של הבניין הזה. מטורף, הא?", הוא אומר ולועס. הוכמן הוא אחד השותפים במסעדת נאם, שבה אנו יושבים. "העבודה שלי פה היא רק לאכול ולהגיד מה טעים. השותפים שלי אמרו לי לא להתערב. מבין כל הדברים שאני עושה, האוכל הוא התשוקה האמיתית שלי, מה שגורם לי הכי הרבה הנאה בחיים".

הוא נשמע הדוניסט, אבל הוכמן, 46, עבר שינוי רציני בשנים האחרונות. הוא היה הרווק ההולל של עולם התיאטרון, אבל כיום הוא נשוי + שלושה (כל ילד מאישה אחרת, כל הנשים מעולם הבמה), שלא רק שותף במסעדה אלא גם בדיוק מסיים להצטלם לשתי סדרות טלוויזיה חדשות, משתתף בשתי הצגות בתיאטרון הבימה והחודש יעלה עם הצגה שלישית, "לבד בברלין" (לפי הרומן של הנס פאלאדה, בבימויו של אילן רונן), שבה יגלם חייל נאצי.

איך היה להיכנס למגפיים בוהקים של נאצי?

"קשה נורא. אני הרי ידוע שונא נאצים מובהק. 'ממזרים חסרי כבוד' זה אחד הסרטים האהובים עליי. בכלל, הרגע שבו הם נשרפים", קולו מתמלא תאווה, כאילו הוא שוב מדבר על חזיר צלוי. "היה לי קשה נורא לשחק דמות כזאת, כי הנאצי אוהב את עצמו, לא שונא. גם עכשיו, כשאני בחזרות, מאוד קשה לי לחבב אותי, אבל לא באתי לשחק את הנאצי המרושע אלא את הנאצי שיש מעליו את הימלר ואת היטלר, ואם הוא לא יביא תוצאות יעלימו אותו. כמו בסרט מאפיה".

"בהצגה יש גם איחוד שלי עם עמי סמולרצ'יק. הפעם הראשונה שהייתי בברלין הייתה עם עמי. חיפשנו לנקום בשמו של אבא שלו שהוא ניצול שואה. הלכנו ללונה פארק ונכנסנו למכוניות המתנגשות, תפסנו כל מיני ילדים ונכנסנו באימאימא שלהם. הוא מאחור ואני קדימה. האימהות צעקות עלינו: 'אתם אנשים מבוגרים! תתביישו לכם!'. אז עמי ענה: 'זה בשביל מוטק'ה סמולרצ'יק, שכל המשפחה שלו נשרפה בשואה!'. הם היו המומים. היינו אז קלאברים, חזק במסיבות. הייתי ברנש אמיתי".

אם כבר פתחת את זה, היית אחד הרווקים ההוללים בעיר. מה קרה?

"הייתי לגמרי קריקטורה. השינוי קרה כי עברתי איזו תאונה מטורפת לפני 12 שנים. הגזמתי במכון כושר והתפרקו לי שלוש חוליות בצוואר. שנה הייתי משותק מהצוואר ומטה, לא ידעו אם אחזור, הייתי סיעודי לגמרי. מאותו רגע נעלם הרווק העולל וכחשזרתי לעצמי הייתי כבר באיזשהו מקום שהבנתי שכל רגע יכול לבוא בומבה שתשנה את הכל. מיד התחלתי לעשות ילדים".

אף פעם לא הצלחתי להבין אם המשחק שלך קומי או דרמטי. אתה מצליח להבין?

"בעיניי דרמה וקומדיה זה אותו דבר. גם כשאני רואה סדרות אני מעדיף כאלה שאני לא יודע אם לצחוק או לבכות בהן, שזה מעורבב ולא ברור. לצערי זה ז'אנר שלאנשים קשה איתו כי הם בדרך כלל מעדיפים לדעת מה קורה, או שאתה מפחיד אותם או שמצחיק אותם. אבל קו האמצע הוא המעניין בעיניי".

בשנים האחרונות אתה מתחיל לפזול אל המסך. זה חלק מהשינוי המשפחתי שעברת?

"זה בגלל אשתי, מיכל – בזכותה הכרתי את הטלוויזיה והקולנוע ואת האייפון והגוגל והאינטרנט בכלל. אני מודה שבזכותה נפתח לי המייל והיא זו שמנהלת לי אותו. ההפרש בינינו הוא 14 שנים. בוא נגיד שאני מרגיש יותר נוח עם אבא שלה מאשר איתה. חוץ מזה אני חושב שכל אחת מהאימהות שבחרתי לילדים שלי הן הכי טובות שאפשר. הן גם בקשר מעולה, שלושתן. ביום שישי אנחנו תמיד עושים ארוחות כולנו ביחד".

חתיכת שבט.

"תחשוב שגם אין לי אבא, מה שאומר שרק אימא שלי מצטרפת. רק נשים רודות בי. לפני כמה זמן עשו סדרה על גואל רצון והתקשרה אליי מלהקת שביקשה שאשחק אותו. אז אמרתי להם: חבר'ה, אני גואל רצון הפולני, לא התימני. זה גואל רצון שחוטף צעקות והשפלות מהנשים. כשהן נפגשות יש חזית והן מתאחדות. מה אני אגיד? אני מתכנן להיות אבא ובן זוג יותר טוב".