אריאל ברונז מאחל מוות להומואים וסבור שהזעזוע הוא לטובתכם

מי שציפה מאריאל ברונז להתרכך אחרי תקרית הדגל בתחת רק צריך לראות אותו על הבמה היום. אחרי שתחב לפני שנתיים את דגל ישראל לישבנו בוועידת ישראל לתרבות של "הארץ", זכה יוצר הפרינג' הקיצוני ל־15 דקות של תהילה וגינויים צקצקניים. המופע הנוכחי שלו, "מי רוצה סיבוב על גמל?", שעובר לראשונה מהסביבה הטבעית שלו בברים ומועדונים (הוא עלה לראשונה באנה לולו) אל הבמה, מזעזע את הקהל לא פחות. הזעזוע הזה, שהוא לחם חוקו של ברונז, הכרחי לדבריו כדי להתמודד עם המקום שבו אנחנו חיים.

במופע מגלם ברונז גמל דיקטטור בעל מגדר נזיל, שפולט צרורות של עלבונות וטקסטים פוגעניים כלפי הקהל על רקע מוזיקה אלקטרונית של סימי לי ג'ונס. את המופע יצר ברונז עם בת זוגו עידית הרמן, המנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה, שבונה את הקונספט סביב התלבושת לדמות הגמל שנתפרת מחדש לכל מופע. את דמויות הגמל הראשוניות שנוצרו בשיתוף פעולה עם ענת מרטקוביץ', שהייתה מעצבת התלבושות הראשונות של המופע, מכנה ברונז דמויות "אנדרוגיניות, טראשיות, קאמפיות" שנולדו מתוך תקופה בחייו בה חקר את המיניות של עצמו.

אריאל ברונז בדמות הגמל (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

איך הקהל מגיב למופע?

"בכל אזור אנשים מגיבים אחרת. בירושלים אנשים הגיעו להקשיב למילים, זה היה משהו שלא חוויתי אף פעם בתל אביב והתרגשתי מאוד. בחיפה היה שיתוף פעולה שלא היה אפילו בתל אביב. מצאתי את עצמי רוקד סלואו עם גבר בן 50 או 60 כשאני מזמין אותו להטריד אותי מינית, אבל מאותה הופעה בחיפה יש לי דוגמה פחות טובה: כשאנשים הולכים אני נותן במסגרת המופע ברכה איומה לדרך, כמו קללה כזאת. הייתה מישהי שהלכה ואמרתי לה: 'שתזכי להרבה הפלות, שמפה רק תלכי ותפילי ותפיל'. אחרי המופע היא כתבה לי שהיא נהנתה מאוד אבל 'הייתי שמחה אם לא היית נותן את הברכות האלה'. אמרתי לה שזה חלק מהמופע והיא לא צריכה לקחת את זה באופן אישי".

איפה הברכה באמירה כזאת? ולמה בכלל לאחל "ברכות" כאלה?

"הברכות־קללות האלה הן הדרך של הגמל לייצר אצל האנשים את הרצון לפעול, להגיב ולחשוב. הן אתגור של חופש הביטוי, של מה מותר ומה אסור להגיד. בעצם העובדה שאני אומר דברים שאסור להגיד אני מצביע על הגזענות של עצמי, על הפחד שלי מזרים, על המיליטנטיות שלי. אני מעורר אצל הקהל תגובה מיידית, לא תגובה של לשבת בתיאטרון ולצחקק או לשבת בפופים בשדרות רוטשילד כשמטר מפה מגרשים אנשים למותם. האמנות מאפשרת לנו להגיד, להיות ולעשות דברים שאין לנו מקום עבורם במציאות. הקהל מוזמן להיות עד למתרחש ומדי פעם גם להיות שותף לפשע, וזה מעניק לנו את ההרגשה שאנו שותפים יחד לפשע, שזה די אלגורי למה שקורה פה".

מה הדבר הכי קשה שהיית צריך להתמודד איתו במסגרת דברים שעלו מתוך המופע?

"לפני הכל זה מופע שהוא בסך הכל מאוד מבדר, מרגש, מצחיק, עצוב ומעורר עוד הרבה מאוד תחושות, רגשות ומחשבות, אבל יש דוגמאות לדברים קשים. כשאני זועק 'מוות להומואים' במהלך המופע כחלק מאחד השירים יש אנשים שיוצאים החוצה. במופע אחר ניסיתי לעורר מישהו להביא לי מכות כי ראיתי שהוא היה רוצה להביא לי מכות, דרך זה שהבאתי לו מכות בעצמי".

ברונז באחת מדמויות הגמל. "יש אנשים שיוצאים החוצה" (צילום: עידית הרמן)

מה למדת מהסיפור ההוא עם הדגל?

"למדתי שמין אנאלי זה ממש כיף ושציונים נהנים יותר. הסיפור 'ההוא' עם הדגל נולד מתוך המופע שלי 'Love the Juice' שהוזמן במיוחד לאותה ועידת תרבות בנושא חופש הדיבור. תופתעי לשמוע, אבל אני ממשיך לתקוע מיני דגלים ודגלונים תוצרת הארץ בתחת שלי על בסיס כמעט יומיומי. לא בשביל הפרובוקציה, לא בשביל להעביר נקודה מסוימת ולא בשביל להשתיק קהל של בהמות שבאו לברבר על חופש הדיבור והפסיקו את המופע שלי באלימות, אלא בשביל הכיף הפרטי שלי. כי אני אוהב את הארץ, אני אוהב סמלים ואוהב בתחת ודרך זה שאני מכניס את הסמלים האלה לתוכי אני מרגיש כמו יליד הארץ שמעולם לא הייתי. למעשה על הבמה ההיא במוזיאון תל אביב זו הייתה הפעם הראשונה שהחדרתי עצם זר אל תוך פי הטבעת שלי, אז במידה מסוימת איבדתי את הבתולים שלי קבל עם ועדה. יש בזה משהו משחרר מאוד באופן אישי".

ומה לגבי העתיד? לאן אתה עוד רוצה להגיע?

"אנחנו יושבים ברחבת הבימה. אני מניח שאם הייתי במאי הבית או המנהל האמנותי של התאטרון הלאומי, הייתי מצליח לעשות בשנה אחת את מה שלא ניסו לעשות בו ב־40 השנים האחרונות – להמציא את התיאטרון מחדש. אולי בתום הקדנציה של ממלא המקום האמנותי התורן אי שם ב־2052 אוכל להגיש את מועמדותי, כשאהיה כבר מספיק תשוש ולא מעוניין".

← "מי רוצה סיבוב על גמל?", תיאטרון קליפה, הרכבת 38 תל אביב, שישי (23.2) 22:00, 30 ש"ח