גוף עבודה: יצירת המחול שמתמודדת עם דימוי איבר המין הנשי

יש שלב בעבודה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית לילך ליבנה שזכה לשם "ניסיון הפיכה לכוּס". הניסיון הזה נערך באחת מהמשימות שמרכיבות את המופע של ליבנה, שיעלה בשבת הקרובה במסגרת פסטיבל "הרמת מסך". המשימות, מסבירה ליבנה, הן סוג של משחקי גוף ומחשבה שבמהלכם שקועות ארבעת הרקדניות, ובהן היא עצמה, במשחק ובחוויה שהן עוברות במקום באיך שהן נראות.

הנראות וההשטחה של הנשיות מעסיקים את ליבנה (28) בעבודותיה האחרונות וגם בזו החדשה. "נדמה שיש רק אופציה אחת שבה ניתן לתפוס את גוף האישה. האופציה הזאת לא כוללת גוונים שלו, מינונים משתנים שלו, מצבי צבירה שונים", היא אומרת. הניסיון להקטין את הקונקרטי וללכת אל המופשט הוא הדרך שבה ליבנה בורחת מדימוי הגוף, הנשי בעיקר, שגורם לנו לחוסר נעימות במקום שבו היינו אמורות להרגיש הכי בנוח.

העיוות הזה, שנובע בין היתר מעומס דימויי הגוף בפרסומות, מהפורנו שכבר מזמן לא מוצנע ומהחשיפה הכל כך נרחבת לשניהם, מביאה אותנו למקום רע, כזה שמשטיח את הגוף ואת המחשבה. "אני לא מוכנה להיתפס כ'כוּס פעור מהלך" ליבנה אומרת, ומסבירה שבעבודה החדשה שלה היא רק מציפה את קטלוג ההשטחה של הנשיות.

איך משימת ה"ניסיון להפוך לכוס" משרתת את זה?

"המשימה מתבצעת בהקשר של בריכה ותנועה במים. כל אחת מהרקדניות מנסה להפוך לכוס, לדמיין את התחושה של להיות כוס, למרוח על עצמה וזלין, לנוע במים כמו כוס וכל זה בזמן אמת. זה לא דימוי שהכנו מראש, כי אז זה היה דימוי מת שמבוצע היטב וזה לא מעניין. אני שואפת לעורר מחשבה פעילה ולא רק דימוי. הקהל כמובן לא יראה דימוי ממשי של כוס אלא תנועה של רקדנית המדמיינת משהו שנכון לרגע הזה. יש שלב נוסף שבו אנחנו מצלמות סלפי ומתעדות את היותנו כוס וכך לאורך המשימה נוצר דבר אנושי. זה לא מהלך פתייני ואת אינך מפתה".

אילו עוד משימות מוצגות בעבודה?

"יש משימה שכוללת ניסיון ליצור מפגש ללא גוף. במשך כעשר דקות אנחנו יושבות עם בגדי ים, או בלעדיהם, ומתנסות בטריפ מחשבתי טהור. הקהל יושב בחצי גורן בסטודיו, מאוד קרוב אלינו. אנחנו מבקשות מהצופים לדמיין שהם הגיעו למפגש איתנו בלי הגוף שלהם. במשימה הזאת יש ציפייה מהקהל שלא יהיה פסיבי, אלא ישתתף ביצירה בעזרת הדמיון ויאפשר לעצמו לחוות את המחשבות והרגשות שעולים בו לנוכח ההתרחשות. זאת בעצם הציפייה שלי מהמופע – שהוא יעורר שיח, שאנשים יספרו מה הם הרגישו ומה הם חשבו. אם יגידו לי בסוף המופע שהעבודה נהדרת או שרקדתי נפלא, זה בכלל לא יעניין אותי".

לילך ליבנה. צילום: גדי דגון

זה לא שליבנה רוצה להעלים את הגוף שלה ולהפוך לבלתי נראית, היא רק מבקשת להרחיב את התפיסה המאוד מצמצמת של הגוף. הפרדוקס הגדול הוא שבתחום המחול, קהל מגיע קודם כל כדי לראות את הגוף מתוך נקודת מבט די שטחית. כדי לברר מה קורה בין הגוף, המחשבה והדמיון, ליבנה יזמה סדרת מפגשים בביתה והזמינה אליהם יוצרים מתחומים שונים – מחול, אמנות פלסטית וקולנוע. במשך שנתיים, כשהם לבושים בורקות שחורות שכיסו את כל גופם, הם ניסו לבדוק מה קורה להם כשמעלימים את הגוף. הניסוי מצא ניכר גם בעבודה החדשה של ליבנה, בחלק שבו היא והרקדניות לצדה עטופות סדינים רחבים.

יש בזה משהו מיסטי, לא?

"זה באמת נשמע כמו מפגש רוחות, ולפעמים זה גם הפך למעט מיסטי, אבל זה בעיקר מפגש שבמהלכו המחשבה נכנסת לטריפ נטול צורה. הביטול של הקונקרטי וההליכה אל הווירטואלי מכניס אותך לסחרור. באחת המשימות שלנו כקבוצה חוקרת יצאנו מכיכר רבין במסלול בריחה לכיוון הים, והתנועה קיבלה צורה של ספירלה בלתי נגמרת. הגוף המסתחרר משפיע על המחשבה, שמצִדה עושה משהו לגוף בחזרה. צריך להתנסות בזה כדי להבין שיש עוד אופציות מלבד הדרך שבה מקובל לחשוב על הגוף. חשוב שתהיה לנו אופציה לבחור מה מתאים לנו. ובעניין הסדינים – הם אביזרים שמאפשרים למי שרוצה להצטמצם, להפוך לנקודה בדרך להיעלמות. כשאני מנסה להפוך לנקודה אני מרגישה את המהות. אני לא מפורקת לגורמים ולא זוג רגליים מפושקות".

"The Re-Birth" תעלה במסגרת פסטיבל הרמת מסך, סוזן דלל, שבת 17:00, 21:00