למה בעצם אף פעם לא הלכתי אל האופרה?

מאז בר המצווה לא הלך עודד כרמלי אל האופרה, אבל בשבוע שעבר החליט לתקן את העוול ולראות את "ורתר" - אופרה המבוססת על הנובלה "ייסורי ורתר הצעיר". הוא חזר עם מסקנות נרגשות

מה לגבי אופרה בגרוש? יסורי ורתר הצעיר (צילום: יח"צ האופרה הישראלית)
מה לגבי אופרה בגרוש? יסורי ורתר הצעיר (צילום: יח"צ האופרה הישראלית)
20 בנובמבר 2018

זה לא טור על האופרה. זה טור על העוני. על העוני המנוול.

בשבוע שעבר הלכתי לאופרה. "ורתר" מאת ז'ול מסנה. מתי בפעם האחרונה הלכתי לאופרה? בטיול בר-המצווה ללונדון. "פנטום האופרה". ואני זוכר שכל כך הוקסמתי, שכבר למחרת גררתי את אבי, בניגוד לכל התכניות, לראות את "כרמן".

אבל אני לא הולך לאופרה. וגם אף אחד מחבריי לא הולך לאופרה. למה? כי כרטיס עולה 300 שקל. במקום זה אנחנו הולכים למועדון (ברשימות, 40 שקל), שני ויסקי (100. להוסיף שירות על הכרטיס?), סמים (100),סיגריות (30), מונית (30), בורקס בבוקר (30), אם הגזמנו. זה יוצא אותו דבר בסופו של דבר, אבל מי חושב ישר? אכול ושתה היום כי מחר הוויזה. אורוול היטיב לנסח: העניים אינם טיפשים, הם פשוט לא חושבים קדימה. העוני מוחק את העתיד. "כשיש לך רק שלושה פרנקים אתה אדיש. כי שלושה פרנקים יזינו אותך עד מחר, ומעבר לכך אינך יכול לחשוב".

והרי זה לא הכסף. זאת הרגשת הזרות, הגלות הפנימית של הכסף. אני מכיר חצי עיר. לא זיהיתי איש באופרה הישראלית. איש אינו בגילי באופרה הישראלית. איש אינו מתלבש כמוני באופרה הישראלית. איש אינו בעשירון שלי באופרה הישראלית. תל אביב שהיא בירת התרבות של ישראל היא תל אביב של חולדאי, היא לא תל אביב שלי. תל אביב של האופרה, התיאטראות הרפרטואריים, הקאמרית, הסימפונית, היא מדינה זרה עבורנו, מדינת אויב. אם חבר השתחל להציג במוזיאון, להקרין בסינמטק, אז אולי נגיע לשם. וגם אז רק אם יש יין חינם.

ובעודי נכנס למבנה המפואר, היפיפה, של האופרה הישראלית, השתוממתי: מתי כל זה קם? כמה שנים שוכן המשכן הזה כאן, בקרבי, ולא הבחנתי בו? כמה פעמים חלפתי אדיש על פני האולם הזה, בעודי מדווש ככלב מלחית מפגישה על פרויקט (שוטף+60) לפגישה על פרויקט (שלא יתממש מעולם), ובכלל לא חשבתי, בכלל לא עלה על דעתי, ללכת לאופרה? איך לא חשבתי, איך לא עלה על דעתי, שהאופרה שלי? שהשטיחים האלה, האכסדרה הזאת, נבנו מכספי, עבורי, בשמי?

אחר כך עלה המסך. בירכתיים תזמורת סימפונית שלמה, בניצוחו של אלאן גויגנאל. הסולן הו-יון צ'ונג בתפקיד ורתר. מאיה לחיאני בתפקיד אהובתו הנכזבת שרלוטה. עשרות ניצבים, מקהלת ילדים. תפאורה מבריקה, מדוקדקת. הפקה משותפת של בתי האופרה של מץ, ריימס ומאסי. הרגשתי כמי שבא לראשונה מהכפר לעיר. עיניי נפערו ונצצו. אחר כל כך הרבה שנים, העיניים הלאות עוד יכולות לנצוץ.

האופרה מבוססת על הנובלה של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר". אהבתי את הנובלה הזאת כנער פותה, כמו כל הנערים הפותים שקראו אותה מאז 1774. ז'ול מסנה שיחק עם מבנה הנובלה, אבל שמר על העיקר: הרומנטיקן חסר התקנה ורתר מתאהב בשרלוטה, המאורסת לאלברט. אלא ששרלוטה מאוהבת בבורגנות, במחויבות שלה כלפי אחיה ואביה, בחובתה הקדושה כלפי ארוסה. ורתר לא מצליח להתאזרח, כלומר לוותר על רגשותיו ולהשתלב בחברת בני האדם, ואילו שרלוטה לא מצליחה ללכת אחר ליבה, אחר השירה הרומנטית של קלופשטוק, אחר חיי "הסער והפרץ" – כפי שנקרא סגנון הכתיבה הזה. בסוף ורתר מתאבד. ובחורים מאוהבים ברחבי אירופה התאבדו כשהספר הזה בידם, כשהם לבושים כמו גיבורו.

ייסורי כרמלי. (צילום: יחסי ציבור – האופרה הישראלית)
ייסורי כרמלי. (צילום: יחסי ציבור – האופרה הישראלית)

 

שלוש שעות בכיתי עם "ורתר" של מסנה. שלוש שעות בכיתי על עצמי. אל תוותרו לעצמכם על עצמכם בשם העוני– גם לא בשם הקריצות בין העניים, לחיצות הידיים בין האסירים, הנלוות לעוני. אל תגידו "שמאל לבן", "זקנים", "משעמם", "להרים". ראינו אתכם בהרמות, מעשנים מחוץ לאלפא כחיילים בין שמירות. לכו לאופרה. ורתר הירוי, מתאחד עם שרלוטה בפעם האחרונה. ובדיוק אז, מעשה השטן, הילדים שרים "נואל, נואל, נואל!". בחוץ חג המולד. אושר באוויר. דם בלב. עניין מחודש בחיים, בחיי הנפש והרגש. הבנה מחודשת, שגם אנו העניים זכאים לחיי נפש ולחיי רגש ולחיי רוח.