יצירת המחול "בית" מפגישה בין התרבות הישראלית ליפנית

"לפני כמה זמן שמתי לב שכבר שנים אני משרבטת לעצמי צורה של בית. הבית בצורתו הסכמטית – מרובע עם שני חלונות, דלת וגג משולש, חוזר אליי בכל פעם מחדש. לבסוף החלטתי להתעמק ולחקור את העניין", משיבה האמנית הילה לייזר־בז'ה (47) לשאלה המתבקשת על משמעות הבית בעיניה. "למדתי שבכל העולם ילדים מציירים בית באותו האופן והבנתי שיש משהו בסיסי מאוד ביכולת להפנים את הצורה הזאת. המסגרת עם שני החלונות והדלת ביניהם דומה לפנים אנושיים, שאותם אנחנו מזהים בשלב מוקדם מאוד כמכנה משותף ראשוני".

הבסיס הרחב הזה הפך לדימוי מרכזי באמנות של לייזר־בז'ה "אנחנו זקוקים לבית כקונטרה למה שמתחולל באזור שלנו", היא אומרת. "זה כנראה החיפוש אחרי איזון וההזדקקות לבסיס פנימי". היא מפסלת ומציירת בתים, תמיד מלאי חלודה כסימן חיים מהזמן שעובר, מצלמת אותם ויוצרת וידיאו ארט בהשראתם. אחד מהבתים שפיסלה – גדול למדי ועשוי מברזל חלוד, מוצב פעור עיניים ופה במרכז הבמה בעבודה משותפת שיצרה עם הרקדנית והיוצרת היפנית יוקו אימאזייק.

אימאזייק, בת 29, נולדה באוסקה והגיעה לישראל לפני ארבע שנים. תחילה רקדה בלהקת המחול קמע וכעת היא רוקדת בהאנגר אדמה במצפה רמון בקבוצתם של ליאת דרור וניר בן גל, ובמקביל משתתפת בפרויקטים עצמאיים ומגוונים. "בית", העבודה המשותפת של השתיים, תועלה בשבוע הבא במסגרת אירוע בעל שם דרמטי־רומנטי, "לילות השמש העולה" במרכז סוזן דלל. הפסטיבל שנערך לראשונה מבקש להאיר את תופעת הרקדנים היפנים שאת נוכחותם בתל אביב כבר אי אפשר לפספס. הם חיים ורוקדים כאן – בלהקות ממוסדות, בפרינג' ובהרכבים קטנים וכעת הם גם מציגים את פירות שיתופי הפעולה שלהם עם רקדנים ויוצרים ישראלים.

בעבודה של לייזר־בז'ה ואימאזייק שזורים פסל תלת ממדי ויצירת מחול – שילוב שאינו טריוויאלי, לפחות במושגים מקומיים. שיתוף פעולה בין שני אמנים מתחומים שונים על בסיס שוויוני מתוך הבנה וכבוד הדדיים אחד לאמנותו של האחר, כשעניין הקרדיטים נשאר מחוץ לשיח האמנותי, דורש כנראה ביטחון עצמי ומקצועי וכימיה טובה במיוחד. במהלך השיחה עם לייזר־בז'ה עולה על פניה חיוך רחב כשהיא מדברת על אימאזייק.

כימיה זה בסדר גמור, אבל מה עם ההבדלים התרבותיים הכל כך גדולים?

"היא כמו מוזה בשבילי. יש לחיבור בינינו משמעות חוצת ימים וגבולות. אימאזייק היא התגלמות הנשיות וכשמצטרף לריקוד שלה לרגע קצר הרקדן ארי פסטמן, אני מרגישה שהעבודה מגלמת בתוכה הכל – את הישראליות והיפניות, את האמנות, את הגבריות והנשיות וגם את המלחמה שהייתה כאן ברקע של תהליך היצירה".

בתחילת העבודה רואים רק את הבית. הרקדנית שבתוכו היא בלתי נראית ואז מגיחה ממנו, משרבבת את ראשה מהחלון, כמו אסירה מרצון שמדי פעם מנסה להימלט. "כשאני עובדת עם הילה אני מנסה להיות הכי כנה שאפשר", מספרת אימאזייק. "זה לא קשה כי אני אוהבת מאוד את העבודות שלה והיא מדברת דרכן בצורה מאוד בהירה שמאפשרת לי ללכת איתה".

אך המהלך הכל כך טבעי בין השתיים לא התרחש בבת אחת. קדמו לו מפגשים מסקרנים לא פחות – פעם אחת צילמה לייזר־בז'ה את אימאזייק רוקדת בין שרידי המשוריינים בשער הגיא בדרך העולה לירושלים, ובהמשך יצרה וידיאו ארט שבו אימאזייק רוקדת במבנה נטוש ששימש בעבר כמחנה צבאי במרכז הארץ. אי אפשר שלא להבחין בין הניגודיות שמאפיינת את עבודת השתיים – אמנית יפנית שרוקדת בלוקשיינים ישראליים טעונים ומציעה נוכחות נשית דקיקה בשמלת כתפיות לבנה מפשתן, במחול עדין שלא מבקש לתפוס את קדמת הבמה. היא רוקדת בין עצים ושיחים שצמחו פרא בבסיס הצבאי העזוב, שבתיו סדוקים ומתקלפים ודרך חלונם נשקפת פריחה צהובה חיה וגועשת. "יש במחול הישראלי אינסטינקט חזק ויושר רב ביחס לגוף של הרוקדים", מסבירה אימאזייק. "וזה מוכר לי גם ממה שאנחנו עושים בבוטו, סגנון הריקוד היפני".

"בית" תוצג במסגרת פסטיבל "לילות השמש העולה", סוזן דלל, חמישי 19:00, 20:30