תשוקה לחיים

לאורך השנים היוותה ברלין קרקע פורייה לכמה מיצירות התרבות הנפלאות ביותר. הנה המיטב שלהן

פריים מתוך הסרט "מלאכים בשמי ברלין"
פריים מתוך הסרט "מלאכים בשמי ברלין"
3 באוקטובר 2013

"מלאכים בשמי ברלין" וים ונדרס, 1987

המעשייה האפלה של ונדרס, שהתרחשה ברחובות ברלין שלפני האיחוד, צולמה באזור החומה, והתפאורה שלה היא הגרפיטי המכסה את שטח ההפקר שנמצא מעבר לקיר. המלאכים דמיאל (ברונו גנץ) וקסיאל (אוטו סנדר) רואים ואינם נראים לבני התמותה, ומסוגלים לשמוע כל מחשבה שלהם.

הסרט המלא:

"להתראות, לנין!", וולפגנג בקר, 2003

קריסטין, סוציאליסטית אדוקה ונאמנה, רואה כיצד שוטר מכה את בנה, אלכס, לוקה באוטם שריר הלב ושוקעת בתרדמת. "אימא ישנה את הניצחון האכזר של הקפיטליזם", אומר אלכס ומחליט ליצור עבורה מציאות חלופית שבה החומה עדיין עומדת והסוציאליזם לא הובס.

"סיפורי ברלין", שתי נובלות, כריסטופר אישרווד, 1946

הקובץ סיפורי ברלין מאת כריסטופר אישרווד מורכב משתי נובלות קצרות – "מר נוריס מחליף רכבת" ו"פרידה מברלין", ששימש כבסיס לכתיבת המחזה "קברט".

"מטרופוליס", פריץ לאנג, 1927

בהפקה חדשנית ועתירת תקציב ומשתתפים הציג פריץ לאנג את אחד ממופעי הראווה האמנותיים הגדולים של המודרניזם הגרמני. לאנג, שנאלץ להימלט מגרמניה כעבור שנים ספורות, בשל עליית הנאצים לשלטון, הנציח ב"מטרופוליס" לא רק את רוח הזמן אלא גם את הדימוי החזותי העז ביותר של ברלין: כרך מודרני שוקק תנועה שמתחתיו רוחשת תהום של כוחות אפלים.

"הברלינאי האחרון", יורם קניוק, 2004

יורם קניוק רצה להתחקות אחר המפה הגנטית שהוריש לו אביו, שהיה יליד גרמניה. הוא רצה לראות מהיכן הגיע וכיצד ניתן לפרק את הקשר היהודי־גרמני מן המשמעויות הנלוות אליו. קניוק עורך את החשבון הפרטי שלו עם המדינה הגרמנית, אזרחיה, ניצולי השואה, ואביו.

"לבד בברלין", הנס פאלאדה, 1947

בתקופה שבה כתב פאלאדה את "לבד בברלין" לא היו יותר מדי ספרים שעסקו בהתנגדות הגרמנית בזמן מלחמת העולם השנייה. למעשה, פאלאדה היה הסופר הראשון שהוליך את דמויותיו באומץ גדול מבית הדירות שבו הם מתגוררים, לאורכה ולרוחבה של ברלין, עם תריסיה המוגפים והשכנים החשדנים, עם הפחד שעוטף אותה כערפל.

"ברלין, אלכסנדרפלאץ", אלפרד דבלין, 1929

איש לא היטיב לתאר את הבליל הרותח של הרחובות מלאי הרוע המקיפים את כיכר אלכסנדרפלאץ הפרוליטרית, ואת הצליל הצורם של הפשע המתרקם במעיה, כמו הסופר היהודי אלפרד דבלין, שחי ברובעי הפועלים בעיר.

 "ברלין", לו ריד, 1973

אחרי ההצלחה האדירה של "טרנספורמר", לו ריד היה מוכרח לעשות משהו כדי לגרום למבקרים להספיד אותו מחדש. בכל זאת, הוא לא היה רגיל לכל האהבה הזו. אז הוא ישב וכתב את האלבום הכי אפל ומבעית שעלה בידו להוציא. כל השירים באלבום עסקו במערכת יחסים שכולה הרס עצמי בין קרוליין וג'ים, זוג ברלינאים מכורים להרואין. כל הרעות החולות של העולם נמצאות בברלין של ריד – אלימות במשפחה, ניאוף וזנות, גילוי עריות, התמכרות לסמים והתאבדות. הטקסטים בו קשים, מדכאים, נוקבים וקשים לעיכול.

דיוויד בואי, "The Berlin Trilogy: Heroes- Low- Lodger"; איגי פופ, "The Idiot" ו"Lust For Life"

בואי ופופ חיו בברלין באותה התקופה, מ־76' עד 78' – שנתיים בסך הכל. ועם זאת, השנתיים הללו היו משמעותיות לא רק להתפתחות הקריירה שלהם ובשל הנתיבים השונים שהעיר התוותה עבורם, אלא גם להיסטוריה של הרוק. במהלך השנים בברלין הם שיתפו פעולה ויצרו כמה מהאלבומים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה העכשווית. בואי הפיק לפופ שני אלבומים וכתב עוד שלושה בעצמו. הם הקליטו ב"הנסה", האולפן המיתולוגי בקרויצברג שידוע יותר בכינוי "סטודיו הנסה ליד החומה", נגמלו מסמים לפרקים, הושפעו מאלקטרוניקה וגילו המון דרכים חדשות לעשות מוזיקה. ולא פחות חשוב – גילו זה את זה.