ביי ביי קונאן: כשחכם וטיפשי משתלבים זה הדבר היפה בעולם

"את כל חיי הבוגרים הקדשתי למרדף אחר הצומת המוזר בין חכם לטיפשי. יש הרבה אנשים שמאמינים שהשניים לא יכולים להתקיים יחד, אבל אני מאמין באופן דתי שכאשר חכם וטיפשי משתלבים – זה מאוד קשה, אבל אם אתה יכול גרום לזה לקרות – אני חושב שזה הדבר הכי יפה בעולם".

במילים הבכלל לא מטופשות האלו בחר קונאן או'בריאן לסיים את תוכנית הלייט נייט האחרונה שלו, מסכם 28 שנים על המסך בשעות הקטנות של הלילה, הזמן היחיד שהטלוויזיה מאפשרת לשלב בין החכם למטופש. אני עוד זוכר את ההלם שהיה כרוך בלצפות בלייט נייט עם קונאן או'בריאן כשרק הגיע לישראל, אי אז בראשית המילניום בערוץ yes+, מיד אחרי הטונייט שואו של ג'יי לנו. פשוט לא הבנתי אותו. בהתחלה, ואני מתבייש להודות בזה, אהבתי יותר את לנו. ההומור המעונב והצפוי שלו, זה שאופיין במבנה סטאפ-פאנצ'ליין מהודק, היה הרבה יותר קל לעיכול, במיוחד עבור נער שהכיר רק את הלייט נייט של גידי גוב לפניו. אבל זה השתנה די מהר.

קונאן אובריאן בתל אביב (מתוך חשבון הטוויטר של קונאן אובריאן)

הקביעות של לנו הפכה במהרה למשעממת, בעוד שהמוזרות והחופש של קונאן גדלו עלי והתגלו כמנוע קומי בלתי נדלה שהולידו, דווקא מתוך אזור הסכנה הזה, כמה קטעי טלוויזיה שהוציאו ממני את הצחוק הפרוע בחיי שוב ושוב ושוב. היופי בתוכניות של קונאן הוא שבמקרים רבים המקור לצחוק בכלל לא היה בדיחה כתובה היטב או מערכון מתוחכם. עצם האווירה שהכל יכול לקרות, כולל להשתבש באופן היסטרי, היתה הגורם שהחזיק את התוכנית יחדיו. קונאן תמיד היה בשיאו כשמשהו השתבש.

הדוגמה הטובה ביותר לכך היתה במהלך רצף התוכניות שיצר, עם זקן וללא חומר כתוב, במהלך שביתת התסריטאים של 2008. אלו היו, באופן מוזר, כמה מהתוכניות הטובות ביותר של קונאן דווקא בגלל שכל מה שהיה לו זה זמן מסך להרוג בעזרת הנטיה הקומפולסיבית שלו להצחיק בכל מחיר. בלי תסריט ליפול עליו הוא הציק לעובדי התוכנית האחרים, יצא לדבר עם אנשים ברחוב, התחרה מול עצמו בסיבוב טבעת הנישואים שלו על השולחן (ואז הביא פרופסור לפיזיקה מ-MIT שיעזור לו לשבור את השיא) ובאופן כללי איבד את שפיותו על המסך, וזה היה פשוט תענוג לראות. 

האנרגיה חסרת המעצורים הזו בהחלט טפטפה למטה גם לשאר אנשי הצוות, שמצידם דאגו להביא רעיונות מטופשים ככל האפשר, ולנסות להוציא אותם לפועל באופן חכם או לפחות מתחכם. כך היה המקרה עם מערכון הפארודיה על ריאליטי בלתי זכיר משנת 2000 (Making the Band), שהוליד להקת בנים פקטיבית עם השם המטופש להחריד דודז-א-פלנטי. פארודיה על מוצר פופ היא אחד מהכלים הכי בסיסיים בחגורתו של קומיקאי טלוויזיוני (רק הביטו על SNL) אבל קונאן הצליח להכניס לתוכה את הטירוף והאבסורד היחודי שלו בתפקיד מנהל הלהקה. התוצאה היתה מערכון שלועג לקלישאות להקות הבנים של התקופה דרך הפילטר של קונאן, כולל שיר רגוע וקליט, שינויי שמות תדירים ומכונת הנשמה, סתם בשביל הפוזה.

עם זאת, אני חושב שאין ולא יהיה רגע מטופש יותר על המסך מאשר המערכון הידוע בשם "Nut Spoon". זה דווקא לא מערכון מהתקופה הקלאסית של קונאן, שכן הוא יצא בסך הכל לפני ארבע שנים, אבל בהחלט כזה שמייצג אותה יותר טוב מהכל – מערכון בן לא פחות מ-7 דקות שמתחיל עם קלישאת "תיבת הצעות", מתפתח לדיון על כפית אגוזים בשולחן החטיפים של צוות התוכנית ומסתעף עד לתחרות ביזארית וקריאות להלל את הנאט ספון. זה רעיון כה מטופש להתעסק בו, שלא לדבר על לבזבז עליו שבע דקות טלוויזיוניות, שעצם קיומו של המערכון הוא חלק מהבדיחה. אחריו הגיעו גם Q&A של חצי שעה עם הכותבים שלו ומחמאה ענקית מהטיטאן הקומי קארל ריינר, שקרא לו המערכון הכי מצחיק שראיתי מזה שנים. "צחקתי כל כך חזק", הוא אומר לקונאן המתמוגג מאושר, "יא אדיוטים". 

הגישה הפשוטה הזו, לקחת רעיון דבילי ולרוץ איתו כד הסוף, בלטה באחד הגאגים החוזרים המצחיקים ביותר בתולדות התוכנית, שנולד עם קצת עזרה מתוכנית אחרת לגמרי. בשנת 2004, כשחברת NBC רכשה את אולפני יוניברסל, הצוות של קונאן החליט להשתמש באפשרות להשתמש בנכסים של יוניברסל מבלי שיצטרכו לשלם תמלוגים. האירוע העסקי הזה הוליד את הרעיון הדבילי להחריד של "ידית הווקר, טקסס ריינג'ר", ידית שעומדת מאחורי המנחה, מוכנה לרגע בו ימשוך בה כדי להפעיל קטע קצר, אקראי, מחוץ להקשר וכל היגיון של תוכנית האקשן העתיקה של צ'אק נוריס. הקטעים הקורעים מצחוק, בין אם בשל משחק גרוע, פיצוץ מוגזם או סתם רגע ביזארי, היו רק חלק מהעניין. התגובה של קונאן היתה השאר.

הוא נהג להתפרע עם הידית הזו, להחזיק את ידו עליה בזמן שהקהל צועק ומעודד אותו למשוך בה שוב ושוב, הופך את האקט הקטן והדבילי הזה לרגע של קומדיה פשוטה, חכמה ומטופשת כאחד. בזמנו לא היה שום דבר שהצחיק אותי כמו הידית הזו, ומעולם לא שאגתי על ספפה כמו ברגע בו שמעתי את המילים "ווקר סיפר לי שיש לי איידס". פאטון אוסוולד, מהקומיקאים המבריקים של ימינו, התארח באחת מהתוכניות האחרונות של קונאן וסיפר שהוא מתגעגע לגאג הזה. "המבט על הפנים שלך כשהיית מושך בידית ה'ווקר טקסס ריינג'ר' בפעם השלישית או הרביעית היה כזה 'אתם מאמינים שאני עושה את זה?'; היית כל כך מאושר".

אקורד הסיום הזה הוא כנראה לא האחרון בקריירה של או'בריאן, הוא יהיה בסדר, מדובר בבן אדם ששרד את ג'יי לנו. הוא כבר הספיק להעביר את תוכנית הטיולים שלו, "קונאן ללא גבולות" שהביאה אותו עד לישראל, ל-HBO Max. אבל כשאני מביט על מפת הלייט נייט הנוכחית אני לא מוצא עוד אחד כמוהו. כל המנחים עושים הומור פוליטי חכם (גם אם לא תמיד מוצלח) או משחקים עם סלבז שירוצו ביוטיוב. לטיפשיות המבריקה של או'בריאן, כמו לזו של לטרמן, כבר אין מקום בטלוויזיה המסורתית. שמרו את זה לספיישל בנטפליקס במקרה הטוב וליוטיוב במקרה הרע. עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא אתנגד לראות את "נאט ספון: סדרת הרשת".