מוקדם מדי: יקח לקומדיה הישראלית זמן להתאושש. אין לנו זמן

מתי מותר לצחוק על טרגדיה? מתי הומור הוא דבר משחרר ונחוץ, ומתי בדיחה היא "Too Soon"? הביטוי הזה "טו סון", בהקשר של בדיחות לא במקום, היה קיים בשפה האנגלית גם לפני אסון ה-11 בספטמבר, אבל הפך לביטוי שגור כתגובה לקומדיה שנעשתה אחרי אותו אירוע. באופן ספציפי, הביטוי נצעק על ידי אדם מהקהל לקומיקאי גילברט גוטפריד, בזמן שהאחרון שסיפר בדיחה על האסון ברוסט של יו הפנר, שהתקיים רק כמה שבועות לאחר ה-11 בספטמבר. מאז הפכו בדיחות על ה-11 בספטמבר לנכס צאן ברזל של ההומור האמריקאי, ובשביל דור ה-Z אותו אסון הוא סתם עוד קרקע פורייה להומור, כמו שטויות של בית-ספר או דיכאון כרוני. סתם עוד בדיחה.

מאז אירועי ה-7 באוקטובר – טרגדיה מתמשכת שעוד קשה להבין את השפעתה על המדינה שלנו לעוד שנים רבות – עלתה השאלה מתי אפשר לספר בדיחות שוב. ישראל, כמובן, היא לא אמריקה – ויש גם לציין שהעולם כולו השתנה רבות מאז 2001. האינטרנט הוא מקור המידע של רובנו, ולפיכך גם מקור ההומור העיקרי של רובנו. ובאינטרנט אין חוקים ואין "טו סון".

אבל מעבר לשיטפוסטרים וההומור השחור הקבוע, ישנם גם דמויות אינטרנט שהשתמשו בהומור למטרות נעלות יותר – דוגמת כמו אושיית הטוויטר שמנדריק למאר, שלעג בדרכו המקורית למפיצי תיאוריות הקונספירציה על המתקפה, ובכלל, סיפק הפוגה קומית מעשרות הסיפורים המזוועים בפיד. והוא רק אחד מרבים ומצחיקים.

אם נביט לרגע שוב לעבר חברינו האמריקאים, אחרי ה-11 בספטמבר תכניות קומדיה רבות לקחו הפסקה בזמן שאמריקה עיבדה את הרגע הזה. כאשר תכניות כמו "סאטרדיי נייט לייב" ו"הדיילי שואו" חזרו, הכותבים היו צריכים ללכת על חבל דק מאוד שנע בין להמשיך להיות תכניות סאטירה נשכנית, לבין לא לפגוע יותר מדי בבטן הרכה של אמריקה בשעת מלחמה.

הגרסה שלנו של שתי התוכניות האלה, "ארץ נהדרת", חזרה השבוע מהפסקה בין עונות כדי לספק, במילותיו של אייל קיציס, "כמה דקות של שפיות". המהדורה המיוחדת של "ארץ" הייתה סאטירית במידה מסויימת, עם מעט ביקורת מוצדקת על ראש הממשלה, אבל בעיקר התמקדה בבדיחות נגד האנטישמים הרעים בעולם, ובדיחות על דברים מעוררי הזדהות בצל המלחמה (נגיד, סבתות מזרחיות, תימנים וסלבס).

האם "ארץ נהדרת" הייתה צריכה לחזור במהדורה תוקפנית וחדה נגד הממשלה האחראית למחדל הזה? כנראה שלא. בכל זאת, זה המיינסטרים, והומור מאחד וקתרטי הוא מה שאנחנו מצפים מהם לספק כרגע.

הגרסה המחודשת של "זהו זה!" הלכה על כיוון רך עוד יותר, עם הרבה שירים מרגשים, שיחות עם ילדים ומערכון אחד שעוסק ישירות ב-"איך מדברים על המצב" ו-"מה הזמן הנכון לדבר על המצב". אכן שאלות שצריך לשאול, אבל לא בדיוק חומר קורע מצחוק.

אז מה החשיבות בעצם של הומור בזמנים כאלה? למה אנחנו חייבים לעשות בדיחות ולא לקבור את הראש שלנו בחדשות? דבר ראשון, זה באמת עוזר לנו. אחרי הכל – אנחנו יהודים. כך שרדנו את כל ההיסטוריה, עם הומור שחור על המצבים הנוראיים שהיינו בהם. מעבר לאסקפיזם, זה באמת חשוב לצחוק על מה שקורה. לא על המתים או הסובלים, חס וחלילה, אלא על המצב עצמו. זה לחץ שחייבים לשחרר, ויצא מאיזשהו מקום – ואם לא בערוצי המיינסטרים, אז בממים באינטרנט.

יום אחד, בקרוב אנחנו מקווים, נחזור לנורמליות מסוימת. ערבי הסטנדאפ ותכניות הבידור יחזרו, ונוכל לצחוק בצורה נורמלית. לצחוק על מה שקרה באותו יום. לצחוק על הדברים שקרו בעקבותיו. לצחוק על התגובות השונות של כולם, בארץ ובעולם. ואני מציע לממשלה הלא מתפקדת הזו להיזהר, כי אנחנו הולכים לצחוק עליכם יותר מהכל. וכשזה יגיע בהתפרצות שכזו, זה לא יהיה צחוק.