איך הופכים 1341 צילומי סטילס לדרמה קולנועית מרתקת?
"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" הוא סרט שלכאורה נשמע קל לעשייה, אבל בנוי למעשה על מלאכת מחשבת של שילוב תמונה ופסקול. גיבור שכבר ראה הכל, אתוס ציוני מתפורר וסיפור משפחתי שמתערבב בהיסטוריה הלאומית בונים דוקומנטרי מרתק
אחת הסצנות הזכורות (והמשפיעות) בתולדות הקולנוע היא זו מ"Blow Up" של אנטוניוני ("יצרים" בעברית), שבה גיבור הסרט מפתח תמונות שצילם בפארק ומחפש בהן רמזים למה שקרה שם. בשלב מסוים התצלומים המוגדלים בשחור לבן ממלאים את המסך כולו, ותנועת המצלמה ביניהם, המחקה את מבטו של הצלם, מספרת לנו סיפור על רצח שהיה או אולי נמנע בשל נוכחות הצלם. מספרים שהסצנה הזו מ-1966 שלחה הרבה אנשים ללמוד צילום.
הסצנה עלתה בזיכרוני במהלך הצפייה בדקות הראשונות של סרטו התיעודי של רן טל, שהוא מעין ביוגרפיה של הצלם מיכה בר-עם, ושל מדינת ישראל כפי שהשתקפה במצלמתו. על המסך נראים תצלומי שחור לבן מפעולה של צה"ל בלבנון ב-1972, וקולו של בר-עם בפסקול מספר מה קרה שם. לפתע מצטרף אליו קולה של ארנה זוגתו, שאומרת לו שהוא לא זוכר נכון ושהדברים קרו אחרת. השניים מתחילים להתווכח על רקע התמונות, שמוצגות בפנינו שוב ושוב בהתאם למה שכל אחד מהם אומר, עד שמיכה מסכים שסדר הופעתן בקונטקט קובע שדווקא ארנה, שלא היתה שם, צודקת.
זה סיקוונס מרתק שעוסק בתעתועי הזיכרון ("אני משתדל לא לזכור חוויות קשות", אומר בר-עם רגע לפני כן), וכבדרך אגב עולה ממנו גם הדרמה של יחסי בני הזוג. ארנה, כך נלמד בהמשך, ויתרה על הציור, והקדישה את חייה לגידול ילדיהם, ולניהול ארכיון הצילומים של בעלה. אחד הבנים מספר שגם הסטודיו שלה נעשה מחסן של הפרויקט של אביו.
"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" מורכב כמעט כולו מצילומים עתירי יופי של חתן פרס ישראל, שצילם את מלחמות ישראל, ואת משפט אייכמן, ואת הקיבוץ, וגמלים בנגב, ואת מרלן דיטריך, ומשה דיין, ובן גוריון, ובגין, ואת לידת בנו הראשון (שבילדותו היה נבוך מפרסומם של הצילומים האלה בעיתון). במשך שנים רבות הוא היה הצלם של הניו יורק טיימס במזרח התיכון, ותצלומיו התפרסמו על שערי מגזינים בינלאומיים. רבים מהתצלומים מגוללים את דברי ימי המדינה, ומלווים בפסקול בחיוויים ובזיכרונות של בר-עם, זוגתו ובניו.
יש דוקומנטריסטים שהולכים עד קצה העולם לחפש אחר נושא לסרט שלהם, ויש המתגאים בחשיפות חסרות תקדים. רן טל, שיצר גם את "ילדי השמש" ו"גן עדן", עושה כאן משהו צנוע יותר, ולכאורה קל יותר, בהסתמכו על הארכיון הפרטי של מושא סרטו. אבל יחד עם העורכת נילי פלר, הוא יצר מלאכת מחשבת של שילוב תמונה ופסקול, שהוא שיעור באיך הופכים 1341 תצלומים סטאטיים לדרמה קולנועית מרתקת על האיש שמאחורי המצלמה והיחסים בינו לבין מי ומה שצילם. זאת גם מסה עתירת הרהורים ואבחנות מעניינות על אמנות הצילום ועל איך מעוצב זיכרון ההיסטוריה (בר-עם מספר שסירב לבקשת נציגי המתנחלים לתת להם צילום ממלחמת ששת הימים שבו הנציח את הרגע שבו חייל עלה על כיפת הסלע ותלה דגל ישראל).
בר-עם, כיום בן 91, היה ילד גרמני ששיחק בשלג – כפי שאפשר לראות בסרטונים שצילם אביו – לפני שמשפחתו היגרה לארץ המובטחת, רגע לפני שזה נעשה מאוחר מדי. כאן הוא גדל להיות קיבוצניק, ואפשר לראותו מתאהב בארנה דרך התמונות שצילם אותה, לפני שהתמכר לצילום במידה כזו שהוא קדם לכל. הקונטקטים מראים שאם נשאר לו פילם במצלמה כששב הביתה אחרי צילום אירוע כלשהו, הוא היה מצלם את המשפחה. וכך הצילומים ההיסטוריים והפרטיים מעורבבים אלה באלה באופן שקשה להפריד. אחד הבנים מספר שאין אף אלבום משפחתי שהוא יכול להראות לילדיו שלו.
ממרחק של שנים, רן טל מחזיר את בר-עם להתבונן בתצלומים, שחלקם גורמים לו תחושת חוסר נוחות ואפילו תיעוב. אלה צילומים שמציגים חיילי צה"ל דופקים פוזה לצד גוויות של לוחמי פת"ח יחפים, ודוגמאות נוספות של טובי בנינו בסיטואציות של שיכרון כוח. טל שואל אותו על ההזדהות היתרה עם צה"ל שניכרת בצילומים, ובר-עם עונה, עד כמה שהוא מוכן לענות (יש דברים שהוא לא מוכן לדבר עליהם, ואז הוא פשוט משתתק), על ימים אחרים ועל כך שהיום יש לו רגשות אמביוולנטיים לגבי התוצאה של הפרויקט הישראלי. כאמור, רמזים למצבו העגום של הפרויקט כיום עולים מאותן תמונות שפעם עוררו בו גאווה והיום הוא רואה אותן באור אחר. אשתו ובניו אומרים שזאת הסיבה שהוא הפסיק לצלם.
"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" משודר ביס דוקו, ועולה ב-23.6 לסדרת הקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ