50 גוונים של לבן: הקולנוע הישראלי עדיין מתעלם ממזרחים

הדיבור החם בעולם הקולנוע הוא הגדלת הייצוג על המסך של דמויות שאינן גברים לבנים סטרייטים, אז בדקנו: כמה מהדמויות בסרטים הישראליים של השנתיים האחרונות שייכות למגדר ומוצא שונה?

סטרייטים אוהבים מאד דמויות להטב"קיות, מתוך "הנשף"
סטרייטים אוהבים מאד דמויות להטב"קיות, מתוך "הנשף"
17 בספטמבר 2018

הג'יימס בונד הבא אולי יהיה שחור, אבל הוליווד היא עדיין בירת סרטים שמרנית שנשלטת על ידי הגבר הלבן. עם כל ההתקדמות, או התקדמות לכאורה, בעקבות MeToo#, הצופים והצופות עדיין רואים על המסך בעיקר את אותן דמויות שהם רגילים לראות. מחקר שהתפרסם לאחרונה בארצות הברית הראה שמתוך 100 הסרטים הבולטים של 2017 רק 33 כללו גיבורה, ורק ארבע מתוכן היו לא לבנות. הדבר נכון גם לייצוג של מיעוטים אתניים ושל דמויות להטב"קיות או בעלות מגבלות פיזיות.

ומה המצב בישראל? ברור שמאז "מלכת הכביש" (1971) ו"אסקימו לימון" (1978) הייצוג הנשי בקולנוע עבר תהפוכות, עד "אישה עובדת" ו"נשים מתות מהלכות" שיוצאים השנה. גם הייצוג המזרחי עבר טרנספורמציה – מאז "סלאח שבתי" (1964) עד "הבלתי רשמיים" שיצא השנה ברור שהדמויות המזרחיות על המסך הן לא מה שהן היו פעם. ועדיין נשאלת השאלה, האם האבולוציה התרבותית על המסך הגדול משקפת שינויים מהותיים שעברו על החברה הישראלית ועל הייצוג שלה? הקולנוע הישראלי כולל מנעד רחב יותר מ"ניצול השואה", "המזרחי", "האימא הפולנייה", "התל אביבי" ו"הערבי", אבל האם השינוי אמיתי?

ד"ר גלעד פדבה מהתוכנית ללימודי תרבות לתואר שני באוניברסיטת חיפה אומר כי "למרות הפאשיזציה של החברה הישראלית, הקולנוע הישראלי ער למגמת הליברליזציה בעולם ביחס לנשים, למיעוטים מיניים ולמגוון עדתי. אבל בסוף הקולנוע מחפש דרכים חדשות לאסוף קהל, לרתק ולעשות כסף. רוב הקולנוע בישראל מסחרי. מאחר שרוב הקהל שמרני־ימני, הקולנוע הישראלי לעתים קרובות 'מיישר פינות' או פשוט מתקרנף. זה ניכר מאוד בהצגה של ערבים על המסך, עם סרטים וסדרות תומכי כיבוש כמו 'בית לחם' שמציגים את הפלסטינים בעיקר כאוסף של טרוריסטים ואת הכיבוש כהכרחי וזוכים לפיכך בתשואות ההמון".

בעדותה לפני הוועדה לבחינת התנהלות קרנות הקולנוע לפני כשנה, אמרה ד"ר מירב אלוש לברון כי "מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית וסוציולוגיה אתנית מראים באופן מובהק שקבוצות שאינן מיוצגות הן קבוצות שסובלות מתפיסה עצמית ירודה. כאשר אדם לא רואה את עצמו על המסך, בספרי הלימוד, במערכת הרפואה, בתקשורת או בבתי המשפט, הוא מפתח נחיתות תרבותית ביחס לקבוצות הרוב".

על כן ניגשנו לבחון באופן כמותי את הייצוג של דמויות מרקע אתני לא אשכנזי, בעלות מוגבלויות וממגדר שאינו גבר סטרייט. בדקנו כמה סרטים ודמויות כאלה קיימים מתוך 60 סרטים עלילתיים באורך מלא שהופצו או עומדים לצאת ב־2017־2018 ובהם 281 דמויות בולטות.

מזרחים

שיעור הסרטים והדמויות שהן מזרחיות באופן מובהק אמנם נמוך, אך הייצוג הקריקטוריסטי והנלעג כמעט עבר מן העולם. "בנושא הזה אני חושב שמתרחשת מהפכה", אומר ד"ר פדבה, "אנחנו כבר כמעט לא נמצא סרטים שמציגים מזרחים כמו ב'סלאח שבתי' או בסרטי הבורקס, גם מכיוון שבמאים אשכנזים נעשו יותר מודעים וגם מכיוון שישנם יותר במאים מזרחים. יש לציין בהקשר הזה את 'הכוכבים של שלומי' (2003) והסרטים מהשנים האחרונות שמוכיחים שיש מגמה של שינוי – 'המשגיחים' (2012), 'ישמח חתני' (2016), 'מוטלים בספק' (2017), 'מכתוב' (2017), 'פיגומים' (2017) ו'הבלתי רשמיים' (2018)".

דמויות בעלות אפיון מזרחי: 6.5% (18 מתוך 281)
סרטים המתארים עולם מזרחי: 5% (3 מתוך 60)

נשים

לדברי חוקרת הקולנוע והמבקרת מרלין וניג, "יש שינוי לטובה – אמנם הדרגתי – בייצוג של נשים, בכלל זה נשים חרדיות. פעם ה'אחר' בקולנוע הישראלי היה בין היתר החרדי ומיעטו להתעסק בו, והיום בזה אחר זה יוצאים עוד ועוד סרטים – 'ישמח חתני', 'הבלתי רשמיים', 'דרייבר' – שיש בהם גם ייצוג של נשים חרדיות. פעם הייצוג היה מאוד שמרני, תמיד אלה היו נשות מיינסטרים צדיקות, והיום נשים הרבה יותר מעזות. הייתי לקטורית במסגרת 'נשים בתמונה' וסך ההגשות של 173 הרשים את כולנו, זה נתון מטורף". ועדיין אחוז הבמאיות נמוך. "יש יוצרות שמפלסות את דרכן גם מאחורי הקלעים כעורכות, לדוגמה מיכל אופנהיים שזכתה עכשיו בפרס אופיר, ויש יותר קולות של נשים בקולנוע התיעודי, זה בלט בדוקאביב האחרון. יש איזו תנועה קדימה, אפילו שהפערים עדיין קיימים. יש לנו היום כמה יוצרות מפתח – רמה בורשטין, שעשתה מהפכה והיום חתומה על סדרה בארצות הברית, מיה דרייפוס, מיכל ויניק, קרן ידעיה והרשימה עוד ארוכה, כך שלאט לאט חומת הזכוכית נסדקת והשיח פתוח יותר. אם פעם יוצרות היו צריכות לבלוע כל מיני צפרדעים כמו הטרדות מיניות בדרך אל הסט, היום הן כבר לא מפחדות ויודעות שיש להן גיבוי".

דמויות של נשים שאינן אשכנזיות: 5% (14 מתוך 281)
סרטים של במאיות: 11.5% (7 מתוך 60)
דמויות של נשים: 43% (122 מתוך 281)

דמויות של נשים מעל גיל 50: 4% (11 מתוך 281)

ערבים

"לא פה, לא שם" (2016) היה סרט יוצא דופן בתעשייה שכמעט לא מציגה דמויות של ערבים פלסטינים כדמויות מלאות שעומדות בפני עצמן ולא רק ביחס לסכסוך. גם "עניינים אישיים" (2016) בולט לטובה בהקשר הזה, ובקרוב יוצאים למסכים "אוויר קדוש" של שאדי סרור ו"תל אביב על האש" של סאמח זועבי. יש לציין שגם הסכסוך מעניין את הקולנוענים והצופים פחות ופחות. בין 2017 ל־ 2018 חלה ירידה של 3.5% במספר הסרטים העוסקים בנושא. "בניגוד למה שמתארים לעצמם חלק מהישראלים, צופי הקולנוע הישראלי הם לא רק שמאלנים בסינמטק", אומר ד"ר פדבה. "הקהל הישראלי, כמו החברה הישראלית בכלל, נוטה ברובו לימין. סרט כמו 'פוקסטרוט' הוא סרט מאוד אמיץ מהבחינה הזו – למרות העובדה הזאת לגבי זהותו של הקהל הישראלי, שמוליק מעוז לא הסכים להתפשר והלך נגד הזרם בסרט יפהפה שניסה להתריס נגד התחושה של חוסר המוצא. אבל גם 'פוקסטרוט' מוצג דרך עיניים יהודיות ישראליות. בכל הקשור ליחסי יהודים־ערבים, הקולנוע של השנתיים האחרונות מזכיר את הקולנוע של סוף שנות ה־ 80 , שגם אז הייתה תחושה של מבוי סתום, עם 'מאחורי הסורגים', 'אחד משלנו', 'אוונטי פופולו' או 'החולמים'. יש מעט סרטים ישראליים על הסכסוך בשנים האחרונות כי אין הרבה קולנוענים שמעוניינים לעסוק בזה. יש חשש לאבד קהל. עבור היוצרים וגם עבור מרבית הקהל הכיבוש נתפס כטבעי, כעובדת חיים, מצב נתון שלא ישתנה בעתיד הנראה לעין".

דמויות של ערבים: 5% (15 מתוך 281)
במאים ערבים: 3.3% (2 מתוך 60)

סרטים העוסקים בסכסוך הישראלי־פלסטיני: 23.3% (14 מתוך 60)

להטב"ק

ד"ר פדבה: "סקרים גילו שסטרייטים אוהבים מאוד דמויות להטב״קיות, אבל במיוחד, לצערנו, אם הן דמויות נלעגות שממחזרות סטריאוטיפים דלוחים, למשל ב'שושנה חלוץ מרכזי' (2014), שם קהילת הלהטב״ק מיוצגת כקריקטורה ובמסווה של פתיחות הסרט למעשה אומר שהרעיון שכדורגלן מזרחי שרירי, שעיר ונערץ הוא הומו זו בדיחה כשלעצמה. מבחינת המיחזור של דעות קדומות, הסרט הזה לא טוב יותר לדעתי מ'סלאח שבתי' (1964). אולי מוטב שלא תהיה נראות בכלל מאשר שתהיה נראות עקומה שכזאת. סרטים הוגנים כלפי להטב״ק כמו 'האופה מברלין' – שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר – עדיין נדירים מאוד בישראל של שלהי העשור השני של שנות ה־ 2000".

דמויות להטב"ק: 1.8% (5 מתוך 281)

חרדים

וניג: "קולנוע זו כבר לא מילה גסה בסקטור החרדי. יש יותר מסגרות ללימוד קולנוע וגם חילונים משולבים בתוך התעשייה החרדית ואפילו מאוד מרכזיים בה. אין היום כמעט שחקנית ישראלית ידועה שאין ברזומה שלה תפקיד בקולנוע החרדי. בקולנוע החרדי, בניגוד לישראלי הכללי, הנשים שולטות – 97% מהיוצרות הן נשים, וגם 3% הנותרים יוצרים קולנוע חרדי בשם בדוי של נשים. אפילו יהודה גרובייס עושה היום סרטי נשים תחת השם 'מלי גרוס'. זו תעשייה נשית לחלוטין ומדי שנה פוקדות את האולמות המאולתרים למעלה ממיליון נשים ונערות, וזה ללא סינמטק חרדי. איפה השרה רגב, אני שואלת? זו תעשייה רב גילית משגשגת. אני מכנה את זה 'פמיניזם שקט' משום שהקולנוע הזה שינה לחלוטין את דפוסי החברה החרדית. מה שקורה היום עם הקולנוע הישראלי ומגמות השינוי המתחוללות בו ביחס לפערים בין נשים לגברים, משפיע על תהליכי שינוי המתרחשים בתוך הקולנוע החרדי, ויש הפריה הדדית".

סרטים המתארים עולם חרדי או דתי: 8.3% (5 מתוך 60)

קולנוע זו כבר לא מילה גסה בסקטור החרדי. מתוך "דרייבר"
קולנוע זו כבר לא מילה גסה בסקטור החרדי. מתוך "דרייבר"

בעלי צרכים מיוחדים

ד"ר פדבה: "יש מעט מאוד סרטים ישראליים שעוסקים בצעירים בעלי צרכים מיוחדים. 'את לי לילה' (2014) היה יוצא דופן, עם דאנה איבגי שגילמה נערה כזאת בצורה הכי לא קריקטוריסטית או נלעגת ושגרמה לצופים לבכות לא מתוך רחמנות מתנשאת אלא מהזדהות אמפתית ואנושיות. מאז לא יצא אף סרט העוסק באנשים בעלי צרכים מיוחדים, לא כל שכן באופן אמפתי, אוהב וחומל". מלבד "שרוכים" שיציל את הסטטיסטיקה העגומה, על המסך הקטן הופיעה השנה "על הספקטרום", שהוכיחה כמה מוצלחת יכולה להיות יצירה שמראה דמויות על הספקטרום האוטיסטי.

דמויות של בעלי צרכים מיוחדים: 0.3% (דמות אחת בסרט המוקדש לנושא, "שרוכים")

מהגרים ופליטים

מהגרים ופליטים עדיין נעדרים כמעט לגמרי מהקולנוע הישראלי, חוץ מ"אחות זרה" (2000), "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (2004 ) ו"מנפאואר" (2014) של נועם קפלן, שאכן מציג את התושבים הזרים של שפירא כבני אדם. בשנתיים האחרונות לא יצאו סרטים כאלה.

דמויות של מהגרי עבודה ופליטים: 0% (0 מתוך 281)