טיים אאוט timeout

"רווקים ואלמנות" מאת ירמי פינקוס

| מאת: מערכת Time Out

קראו או האזינו לפרק מתוך "רווקים ואלמנות" שמתמודד בפרויקט מועדון קריאה של Time Out תל אביב בשיתוף ספריות תל אביב-יפו. חושבים שהוא צריך לזכות? הצביעו לו!

עטיפת הספר "רווקים ואלמנות" מאת ירמי פינקוס

מועדון הקריאה העירוני של Time Out תל אביב בשיתוף ספריות תל אביב-יפו מזמין את תושבי העיר לבחור את הספר שכולם יקראו באותו הזמן. בחרנו חמישה ספרים בולטים שאהבנו מהתקופה האחרונה, ואנחנו מזמינים אתכם, הקוראים, להשתתף בפרויקט, לקבוע מה יהיה הספר הזוכה ולקחת חלק באירועים מיוחדים סביבו. לא מצליחים להחליט? הנה טעימה מהספר "רווקים ואלמנות" מאת ירמי פינקוס.

>> הצביעו: אתם מחליטים איזה ספר כל העיר תקרא
>> לקריאת פרק מהספרים האחרים שמשתתפים בתחרות

מוכרים וקונים

א

בשלהי העשור הראשון למאה שלנו התגורר בצפון העיר, בשדרות שיפרין חמש, בדירה של שבעים ואחד מטרים מרובעים (ולפי חישוב אחר — שמונים), אדם בראשית שנות השלושים לחייו, גרפיקאי, שהועסק בבית-דפוס קטן ברחוב בן-יהודה הסמוך. שמו הפרטי, שם שגור ורגיל, היה ידוע רק להוריו, לאלוהיו ולבעל הבית שלו; נכנה אותו איפוא גם אנו, כפי שנהגו מרבית מכריו, בשם משפחתו — מלכּי.

ב

"ערב טוב כאן אברמסון", אמר אברמסון.

"ערב טוב", אמר מלכּי, "מה נשמע".

בכל פעם שטִלפֵּן אל מלכי, אף שידע, כמובן, ששמו מרצד על המסך הסלולרי הזעיר, נהג אברמסון להכריז על שמו — בחגיגיות מסויימת אפילו, ככל שהתיר לו מזגו האפור — כמין חובה, ואולי דווקא פריבילגיה, שהתבקשה לדעתו ממעמדו. בסך הכל החזיק בשני נכסים להשכרה: בדירה שירש מהוריו בשדרות שיפרין, על שמונים המטרים שלה, ובדירה נוספת, קטנה יותר, ברחוב סוקולוב הסמוך, שאותה הביאה לו הגברת אברמסון כנדוניה. בחפץ לב היה מעביר את כל המשימות שנגזרו עליו בגין אחזקותיו לידי רעייתו, אלמלא קבעה אותה מטרונית עבת בשר ופסקנית, שמעולם לא הסכינה עם נטייתו למיסמוס וחידלון ושאפה לטפח את הצד התקיף של אישיותו — צד בלתי ידוע לציבור, יש להודות – ש"זאת עבודה בשביל גבר". גחמתה זו עלתה לאברמסונים סכום לא מבוטל מדי חודש ושיחקה לידיו של מלכי, ש"ישב", כפי שהתרברב לא פעם באזני חברים אכולי קנאה, "על חוזה ישן", חוזה שהמספרים הנקובים בו לא השתנו מזה כך וכך שנים. כל מיקוח עם דייריו, ואפילו אי הסכמה פשוטה בעניין תיקוני חשמל או דליפות חורף, עוררו בבעל הבית הצנוע שלנו ייסורי אשמה וצרבו את קיבתו. בדרך כלל השתדל לדחות את שיחות הטלפון הללו, ואם כבר התקשר הסווה את מבוכתו במעטה רשמי ומרוחק.

אי נעימות ממין אחר פשטה בגופו של מלכי כשראה את שמו של אברמסון מתנוסס על הצג. הוא העיף מבט בחדר האורחים שלו ווידא שהחלונות כולם שלמים ושאין סימן לשום נזק שעלול היה להיגרם לנכס בגלל שימוש לא סביר. אחר כך ניסה להזכר איפה השאיר את דף החשבון שהגיע מהבנק, למקרה שיידרש להוכיח שהצ'ק האחרון אמנם נפדה.

"צריכים לדבר," אמר אברמסון, שדווקא לא נמנה עם הדברנים.

לבו של גבורנו ניבא שחורות: נותרו חודשים ספורים עד למועד חידוש החוזה, והוא תהה שמא סוף סוף אזר בעל הבית אומץ והחליט להעלות את שכר הדירה. בינו לבינו החליט תיכף ומיד שיסכים לתוספת של שלוש־מאות־ארבע־מאות שקלים וגמרנו.

אולם אברמסון לא נחפז, והתעניין, בניגוד להרגלו, בשלומו של מלכי (שהזדרז לספר על הקידום הצפוי לו במקום עבודתו בדפוס "איניצְיָל" וקישקש והשתהה עד שבסופו של דבר נשמעה ברקע נזיפה נשית קִצרת רוח ואברמסון פלט סוף־סוף, כמי שכפאו שד, את הדבר שהוטל עליו למסור.

בעל הבית המסכן, שרצה לטשטש מהר ככל האפשר את רישומה של הבשורה המרה, המשיך להתפתל עוד כמה דקות — דרש בשלום הוריו של מַלכּי (להלן: "הערֵבים"), שאל מה אצל יהושע עכנאי בן השמונים ושש (השכן האחרון מדור המייסדים), התלונן על איזה תשלום שהשיתה עליו העיריה בגין נכסיו ועוד כהנה וכהנה.

ככל שהפליג בפטפוטיו הלך קולו ורחק ומלכי שקע בתוגה, כמו מצורע ששולח בסירה הנסחפת לאיטה אל הישימון. על המזח, מאחוריו, נותרה המסעדה שבה נדבר עם חברים להפגש באותו ערב, נותרו גם החופשה בכרתים שתכננו הוא ושָׂרי לאוגוסט, הספה התלת מושבית ששם עליה עין כבר מזמן, גאוותו התל אביבית המחוצה… בערפל שלפניו הסתמנה צלליתו האורבת של השוּק, אותו פורגטוריום נדל"ני שבו התייסרו מכרים חסרי מזל, שוכרים שוב ושוב דירות עלובות ויקרות להחריד שמהן הם מושלכים שנה אחר שנה, בעוד הוא, מלכי, משתתף בצערם ממרומי החוזה הישן והנצחי שלו. בבת אחת הקיץ הקֵץ על ארבע וחצי שנים שאננות שבמהלכן התרגל לשוחח עם שכניו, כשווה בין שווים, על ענייני צנרת וגינון, הקיץ הקֵץ על מנהגו הזחוח לקפוץ בבוקר, לפני העבודה, לחוף הים הסמוך כשהמגבת תלויה על כתפו, לפעמים אף ללא שיטרח ללבוש חולצה. אברמסון — אברמסון הכלומאי, שאין לו ילדים משלו שיתחשק להם יום אחד להשתכן בדירה בעצמם, אותו אברמסון שלא שומעים ממנו ולא רואים אותו ושהצהיר, מי יודע כמה פעמים, ש"אתה הפנסיה שלי ובפנסיה לא נוגעים" — הודיע לו זה עתה, קשה להאמין, שהוא מוכר את הדירה.

ג

עיניו עקבו אחר הצללית הכדורית שעשתה את דרכה בין גזעי ההיביסקוס. ירח נדיב של אמצע חודש האיר את השדרה ואיפשר לו להבחין אפילו בחרטום הקטן והגששני. מעטֵה הקוצים על גבו של היצור התנועע בגמישות גיאומטרית, שקט ומהפנט כמו שומר-מסך. מלכי כלא את נשימתו וחיכה שיתקרב מספיק כדי שיוכל לבעוט בו ולהעיף אותו לכל הרוחות, וכבר דמיין לו איך החיה מתעופפת אל עבר השמיים בקול צווחה, אבל ברגע שחצתה את תחום מגפו נמלך בדעתו ושקע בחזרה אל ייאושו. הקיפוד המשיך בגישושיו אחר איזו תולעת, עיוור לחלוטין למזלו הטוב.

לרדת לשדרה בליל אביב עם בקבוק בירה, לשבת מתחת לפיקוס הזקן על ספסל שהתרגלת לראות בו ספסל פרטי, אותו ספסל נסתר, מאחורי הכניסה למקלט הציבורי, שעליו התמזמזת ארבע וחצי שנים עם שורה של סטודנטיות מוקסמות לפני שמשכת אותן למיטתך, לעקוב בהתנשאות אחר מחַפּשֵי החניה הנואשים מן הפרברים שבאו העירה לבלות, לברך במה נשמע את השחקן המפורסם משיפרין שלוש עשרה שיוצא כל ערב בשעה עשר על הדקה לטייל עם הכלבלב שלו… מה אברמסון יודע מכל זה? באיזו זכות הוא יושב לו שם ברעננה עם אשתו השמנה וחורץ גורלות? האם הוא מכיר, כמותו, את ריחה המתוק של יערת הדבש שפורחת כל לילה בחצר של שיפרין עשרים ואחת, או את הצלילות הפריכה שבה נישאים אל האוזן, כמבעד לאיזה מסדרון אקוסטי ייחודי, קולותיהם של הולכי הרגל שמסתודדים בקצה הרחוב? עיניו של גיבורנו הרחיקו אל פינת השדרה, אל הסניף החשוך של המוסד לביטוח לאומי: כלום שמע אברמסון אי פעם את הסיפור על מחתרת הגראס, שחבריה טיפסו לילה אחד מעל הגדר הכורעת מאינסוף שלשלאות ומנעולים ונטעו שיחי מריחואנה מתחת לצינורות הניקוז של המזגנים, שסיפקו לשתילים השקיה מושלמת במשך שנה תמימה? והנה פח האשפה עם הכתובת "פרוג 30", שגררו לכאן נוודי לילה משכונה אחרת ועם הזמן נעשה לאחד מסימניה של השדרה, הנה האופניים שמישהו תלש מהם את הגלגל הקדמי ומאז הם כבולים לנצח אל עמוד החד-סיטרי, הנה ארון הסעף של בזק ועליו הכתובת FUCK THE SYSTEM שריסס באחד הלילות התיכוניסט מהפנטהאוז ממול…

מלכי הציץ בשעונו: מאוחר. עם שָׂרי לא היה לו חשק לדבר, ממילא רק תרגיז אותו עם ניחומיה שבעקבותיהם באה תמיד ההצעה לקבל עליו את הדין. דודתו בתיה בוכבינדר, לעומת זאת, לא רק שהבינה ללבו אלא שעשויה היתה בהחלט לספק עצה מעשית, אבל מכיוון שכל שיחה אתה נכרכה בכל כך הרבה הכנות ויתר גם עליה לעת-עתה. בתשע וחצי בבוקר היה עליו להתייצב לצילומים בדרום העיר; צריך להתעורר מוקדם, לחזק קצת את שרירי הבטן, לגלח את הירכיים, להתרחץ, להרים כמה טלפונים… גיבורנו נאנח ועזב את הספסל שמתחת לפיקוס שלו בלב כבד.

אהבתם? הצביעו!

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601