קארדי בי עושה מהפכה בסדר גודל הוליוודי
אלבום הבכורה של קארדי בי סטנדרטי בהפקה שלו אבל התכנים הופכים אותו לפורץ דרך. היא משתמשת בסקס ככלי שליטה ושוברת תפקידים מגדריים, גם כשהיא מביכה בריאיונות
Cardi B – Invasion of Privacy
בלאקליס אלמנזר היא קארדי בי, האישה שבמהלך 2017 הפכה לראפרית הראשונה מזה 19 שנים (מאז לורין היל ו”Doo Wop” הענק) שהצליחה להגיע לצמרת המצעד של בילבורד, אחרי שטיפסה על הראש של טיילור סוויפט. זה קרה עם "Bodak Yellow", שסיכם את האבולוציה המטמטמת שעברה (חברת כנופיה -> חשפנית -> אושיית רשת -> ראפרית שעושה היסטוריה) והפך אותה לכוכבת ענק, מיליונרית ודמות נערצת בתעשייה ומחוץ לה (ניקי מינאז', מיגוס, סזה, אריקה באדו – כולם מפרגנים). עבור אטלנטיק רקורדס, הלייבל שבו אלמנזר בת ה-25 חתומה, זה היה אמור להסתיים – עם קצת השקעה ומזל – בכיבוש של נישה אפרו-אמריקאית. ההצלחה של קארדי בי, שהתפשטה כמו מגפה מחוץ לגבולות ארצות הברית, הייתה לדבר הכי פחות צפוי ממי שנחלצה מהגטו בקושי רב והתברכה בפה ג'ורה.
מתוך קרקס היחיד של קארדי בי יוצא עכשיו "Invasion of Privacy”, האלבום הכי מדובר ונמכר בשבוע האחרון. הסיבות לבום הגדול שנשמע עם יציאתו לא קשורות רק ל"Bodak Yellow” שקידם אותו היטב, אלא גם לסנכרון המדהים שנעשה בו עם האישיות האקסטרווגנטית של אלמנזר. "Invasion of Privacy” הוא קארדי בי וקארדי בי היא "Invasion of Privacy”. יש בו כמות סיטונאית של כריזמה, טראש טוקינג, כיף, שימוש כוחני בסקס והכל ללא קמצוץ של חרטה, בושה או התנצלות.
האלבום מתחיל בשיר "Get Up 10”. קארדי פותחת אותו במשפט שמעיד הרבה על חייה הלא שגרתיים: "הם נתנו לכלבה שתי אפשרויות / להיות חשפנית או להפסיד" . השיר אמנם לא מייצג את האלבום והפלואו שלו קודר בהרבה מזה של האחרים, אבל הוא כן מספר את הסיפור יוצא הדופן של אלמנזר ומעיד על האישיות הבלתי רגילה שלה. ב"Bickenhead” יוצאת לאור קארדי בי ששאבה השראה מתרבות הגנגסטרים ומשתמשת בסקס ככלי שליטה, בצורה שעשויה לפלג זרמים פמיניסטיים שמרניים וחדשים ("לא משנה אם אתה מזיין אותי / אני מקבלת כסף ללא קשר"). "Be Careful" הוא אחד השירים שמעוררים הכי הרבה חוסר נוחות בגלל משפטים כמו "החלטתי להחליק / למצוא ניגר / לעזאזל, למצוץ לו את הזין / הייתי משועממת", שגם הופכים את אלמנזר לדמות נשית מלאת תעוזה בכל מה שקשור לשבירת תפקידים מגדריים וארכיטיפים.
ההפקה של האלבום סטנדרטית יחסית לז'אנר ויש חלקים שבהם היא מעניינת יותר ("Thru Your Phone”) וחלקים שפחות ("Money Bag”). יחד עם ההייפ, קארדי הצליחה לגייס אורחים כמו מיגוס, צ'אנס הראפר וסזה, שהם חלק מחבורה גדולה בהרבה. האירוחים לא תמיד עובדים היטב (למשל, "Drip” עם מיגוס ו”I Like it” המוזר עם Bad Bunny ו-J Balvin), במקרים אחרים הם מתעלים על קארדי (צ'אנס ב”Best Life” וסזה ב”I Do”) וב”Thru Your Phone” ו”Bartier Cardi” הם נהדרים – קארדי לא מאבדת גובה וגם לא יוצרת טראק מעיק.
שנת 2018, יחד עם 2017 לפניה, הן שנים מכריעות בחיים הסוערים של אלמנזר. גם כשהיא גופית, מביכה ולא מבריקה בראיונות, לדמות שיצרה לעצמה יש השפעה כבירה. חשוב להזכיר את זה שוב ושוב: לא בכל יום אישה שהגיעה מהביבים יוצרת מהפכות בסדר גודל הוליוודי. קארדי בי עשתה את זה.
Unknown Mortal Orchestra – Sex & Food
התרכובת הייחודית של Unknown Mortal Orchestra יוצרת את הפופ והיפוכו. זאת הייתה השאיפה הקדומה של רובן נילסון (האיש שהוא UMO), שהוציא בשנת 2010 את השיר “Ffunny Ffrends” בבנדקאמפ וסיחרר את צרכני הפסיכדליה והסול. מאז עברו שלושה אלבומים שנעים על הספקטרום הרחב מאוד שבין לו-פיי, נויז רוק וארנ'בי, קהלים נגטיביים התמזגו ונילסון הרכיב אורגניזם חדש לגמרי. הערבוב לא היה רק חיצוני ומלודי, אלא גם תוכני, כשנילסון עמד על שילוב של נושאים אסקפיסטיים, קלים לפענוח, עם ממדים אבסטרקטיים, תודעתיים, אפילו פסיכוטיים.
UMO הוא יציר כלאיים משונה שאף להקה פסיכדלית לא הצליחה להעתיק בחן. כשיצא ב-2015 האלבום השלישי, "Multi-Love", היה ברור שנילסון דוגר על טריטוריה פרטית שאין כל אפשרות לחדור. האלבום שתיאר אהבה פוליאמורית (נילסון, אשתו ג'ני ואהובה בת 18) הוא אחד הניסויים המפעימים ביותר להתקרב אל המיינסטרים בלי לוותר על האישיות הנון קונפורמיסטית, על המהלכים הג'אזיים שסיגל מילדות ועל הנויז, הפאז, הפאניקה, העיסוק בסוליפסיזם, בבדידות, באהבה וביקום.
“Sex & Food”, האלבום הרביעי, לא שונה בהרבה מקודמיו. הוא קודר ומרומם רוח, צנוע ומפואר, אוהב ואדיש, ישיר ואבסטרקטי וכמובן שיש בו את כל האלמנטים המוזיקליים שהפכו את מקהלת היחיד של נילסון לפנומנלית ולנערצת. הפער היחיד הוא בבחירה להתרחק מאירועים ספציפיים (כמו אהבה משולשת) ולדבר בצורה רחוקה יותר על התרחשויות שאין להן התחלה מטלטלת, אמצע מהוסס וסוף טרגי (בין אם מדובר בשיר אהבה לבתו, "Hunnybee”, ובין אם על חרדות ממודרניזציה, "Ministry of Alienation”).
גם כאן נילסון לא מוותר על הרומנטיקה הכמעט גוספלית ועל האפקטים שמשאירים אותה מנוכרת ("אנחנו לא מאוהבים, אנחנו פשוט בהיי"), אבל ב”Sex & Food”, קשה יותר להיות אמפתיים כלפיו מהסיבה הפשוטה שמספר הסיפורים (או יותר נכון, התחושות) הטוב ביותר בניו זילנד לא עושה את זה הפעם. השיר האחרון, "If You're Going to Break Yourself” מדגים את זה היטב, כשנילסון מתנער מהמבט החיצוני ומהמסרים הכלליים ומביע דאגה לחברים שלו מהעבר. רק אז, אחרי 11 שירים, האינטימיות המוזיקלית הנדירה כל כך של UMO מתגלה שוב.