בין רנסנס טכנולוגי לאימה דיסטופית: איזה מין עתיד מחכה לנו מעבר לפינה?
הבטיחו לנו גן עדן טכנולוגי עלי אדמות ועכשיו מזהירים אותנו מפני מעקב דיגיטלי שאי אפשר לברוח מפניו. מי צודק - האוטופיסטים או הדיסטופיסטים? אולי הפתרון הוא לא להתאבסס על מכוניות אוטונומיות אלא לראות את הדברים הקטנים
בעשור האחרון היינו עדים לתהפוכות ביחס שלנו לטכנולוגיה. בסוף העשור הקודם היינו מאוד אופטימיים, שלא לומר אוטופיסטים. עמק הסיליקון היה אז מושא להערצה, מקום שכולו טוב ושממנו נובעת בשורת הטכנולוגיה שתוך זמן קצר תרפא את המחלה, תדביר את העוני, תסיים בנימוס את כל המלחמות ותוביל את כולנו אל גן עדן עלי אדמות. רובוטים מתוחכמים יבצעו במקומנו כל עבודה מסוכנת, מלוכלכת או מונוטונית, מדפסת תלת ממד בכל בית תאפשר לנו ליצור כל שנרצה בלחיצת כפתור, מנועי החיפוש ינגישו מידע באופן חסר תקדים ויביאו לרנסאנס חדש של ידע ויצירתיות והרשתות החברתיות יחברו את כולנו זה אל זה – לא נדע עוד בדידות והפחד מהשונה, הזר והאחר ייעלם מהעולם. חוקרי מוח שאפתנים דיברו בעיניים בוהקות על מיפוי המוח האנושי וחיבורו אל הרשת, והיה נראה סביר לטעון שאנו דור המדבר ושהדור הבא פשוט לא יידע את המוות. נעורי הנצח עמדו בפתח.
היו סיבות רבות וטובות לאמץ את הפנטזיה הזו. הראשונה בהן – למה לא? מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות בעולם הזה, מי לא היה רוצה להאמין? התעשייה הישנה נצלנית, מזהמת, מושחתת, סקסיסטית ואולי הנורא מכל – זקנה ומשעממת. התעשיה החדשה חכמה, יעילה, ירוקה, נקייה, שוויונית, שקופה, שיתופית, יזמית, צעירה וסקסית. עולם חדש מופלא. גוגל, פייסבוק, אפל ופייפאל היו לבני בית אצל כולנו. סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג ואילון מאסק לא היו רק מנכ"לים אלא גם גיבורי תרבות, שלא לומר גיבורי על. הסיפור הזה היה כל כך טוב שכולנו רצינו בו. מערך שלם של תועמלנים מטעם עצמם נשא את הבשורה שנשמעה בכל מקום, משהיכלי כנס TED החלו להעלות את ההרצאות לרשת. ללא ספק, Ideas worth spreading.
חשוב מכל, אולי, הוא שהעתיד החל, טיפין טיפין, באמת לתת אותותיו. כן, מנועי החיפוש באמת הנגישו ידע באופן חסר תקדים. כן, הרשתות החברתיות יצרו דרכי תקשורת וסוגי קשר חדשים ומרגשים. האייפון העצים את החוויה הזו בכך שאפשר אותה לכל אדם ובכל מקום, בעוד הוא אוצר בתוכו כוח חישוב גדול פי כמה ממחשבי פרויקט הנחיתה על הירח. נשיא ארצות הברית ברק אובמה נבחר באמצעות שימוש מחוכם בניו מדיה וגיוס המונים, הכל דרך הרשת המופלאה.
עבר עשור. מדינות רבות לא ערוכות לקצב האוטומציה בשוק העבודה או לאריכות החיים העולה של אזרחיהן, מה שמוביל לזעזועים חברתיים, כלכליים וגיאו־פוליטיים. צוקרברג נקרא להעיד בפני הקונגרס על אודות השימוש של רוסיה בפייסבוק להעצמת הפילוג בחברה האמריקאית, לערער את הדמוקרטיה ולהשפיע על הבחירות לנשיאות. מאסק נאלץ לפרוש מנשיאות טסלה כי צייץ בדיחה על וויד. סין משלבת את כל אזרחיה במערכת מעקב דיגיטלית הכוללת את הגרסאות הסיניות לפייסבוק ואמזון ומעניקה לכל אדם דירוג נאמנות על פי היסטוריית ההתבטאויות שלו והרכישות שלו ושל חבריו. צבאות העולם נערכים למירוץ חימוש בתחום הבינה המלאכותית. אבל היי, יש לנו כמות חסרת תקדים של סרטוני קיפודים חמודים ולחלקכם יש ודאי רומבה בבית.
השיח הטכנולוגי הציבורי נוטה לקיצוניות, בין אוטופיה רדיקלית ("בים מי אפ סקוטי") לדיסטופיה מייאשת ("אוהב הוא את האח הגדול"). הקטבים הללו מוזנים מחד גיסא על ידי חזונם של היזמים, המבקשים לגייס תמיכה ציבורית, הקלות רגולטריות וכסף, ואידך גיסא יוצרי המדע הבדיוני, שרואים לעתים את תפקידם כנביאי זעם. המציאות, לרוב, מורכבת ואינקרמנטלית. היטיב לומר זאת סופר המדע הבדיוני וויליאם גיבסון: "העתיד כבר כאן, הוא פשוט אינו מחולק בצורה שוויונית".
העשור האחרון עומד בסימן החלום ושברו, עם תהליך של התפכחות שמוביל לחשיבה ביקורתית הרבה יותר כלפי חברה וטכנולוגיה. שני מקרי המבחן הבולטים, תחבורה אוטונומית ומציאות מדומה, מדגימים זאת היטב.
תחבורה אוטונומית
ההבטחה הגדולה: לא עוד תאונות דרכים
בשנת 2018 נספו בתאונות דרכים 315 ישראלים. על פי ארגון הבריאות העולמי מספר הנספים העולמי עומד על כ־1.25 מיליון מדי שנה. אינספור נוספים נפצעים, מאות מיליונים חווים טראומה וכאב, וקיימת הסכמה גורפת כי רובן של התאונות נובע מטעות אנוש. הבעיה אמיתית והיא דורשת פתרון – בני אדם הם נהגים נוראים והגיע הזמן לשים לזה סוף. זה כמה שנים יזמים מנבאים לנו תחבורה אוטונומית. עוד שנתיים וזה קורה, הם אומרים. חברות רכב ותיקות כמו דיימלר, פורד והונדה וחדשות כמו אובר, וואימו (בבעלות גוגל) ומובילאיי הישראלית (כיום חלק מאינטל העולמית) הפכו לשם דבר בתערוכות הטכנולוגיה הבכירות. אין ספק שהסוגיות הטכנולוגיות בנות פתרון, אך החסמים החברתיים, הפסיכולוגיים והעסקיים אינם פשוטים. עוד ועוד ניסויי שדה מוכיחים את הטכנולוגיה, אך היישום מתעכב.
האתיקה של האוטונומיה מרתקת – ההעדפה למי יינצל בתאונה (ובהשלכה, את מי המכונית לא תציל או אף תהרוג) משתנה בין מדינות ומשטרים – אך המכונית האוטונומית תביא להפחתה דרמטית במספר ההרוגים על הכביש ולכן סוגיה זו היא אקדמית בעיקרה. שורה של סוגיות אחרות עומדות בין הטכנולוגיה מצילת החיים לבין יישום רחב היקף. תשתית התחבורה העולמית, הפיזית והמערכתית, פותחה על פני עשרות שנים לפני עשרות שנים, והיא סטטית מאז – החל באמנות בינלאומיות בנוגע לכבישים ותמרורים וכלה בלימודי נהיגה והנפקת רשיונות. כיצד תיראה – והאם תתאפשר כלל – נסיעה של רכב אוטונומי בין פריז ללונדון ובין מוסקבה להונג קונג? מהי מידת האחריות של הנוסעים על הנסיעה ועל המתרחש בה? האם רכב אוטונומי יוכל לבצע עברת תנועה, ובמקרה שכך יהיה – מי אשם בה?
זאת ועוד, לא מעט מהרכבים האוטונומיים המוצגים בתערוכות היום הם רכבי יוקרה פרטיים – האם זהו המודל הנכון לתחבורה אוטונומית, כאשר אוכלוסיית העולם נוטה להיות יותר ויותר צעירה ואורבנית? דור המילניום כלל אינו מבין את הצורך בבעלות על רכב ודורות ותיקים יותר אינם מסתדרים לרוב עם שירותים אוטומטיים. האם אתם ערוכים להיכנס למונית חסרת נהג? כיצד יגיבו ההורים או הסבים שלכם בהגיעו של הרכב האוטונומי שהזמנתם כדי לאסוף אותם לקונצרט, לסדר פסח או לשדה התעופה? וטרם הזכרנו את פרנסתם של נהגי המוניות (והאוטובוסים, והשליחים, ונהגי המשאיות – אחד מגופי הלובי החזקים ביותר בארצות הברית).
עוד כתבות מעניינות:
הגיעו הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
פתאום כל המותגים רוצים לעשות צחוקים בפייסבוק
איך מסתדרים שבוע ב-2019 בלי אינטרנט?
האוטופיה המוצגת על ידי היזמים היא כלי לגיוס תמיכה ציבורית וכספי משקיעים. היישום יקח עוד זמן רב ואת צורתו הסופית קשה לחזות. בינתיים אנו חיים את הדיסטופיה סביבנו, והיא נהגים בשר ודם. ב־8.1 השנה נפתחה בלאס וגאס תערוכת CES, אחד מאירועי הטכנולוגיה החשובים בעולם. יום קודם לכן, בעוד העיר כולה נערכת לכנס, התרחש אירוע ראשון מסוגו – רכב טסלה במצב אוטונומי דרס רובוט. זו הייתה תאונת פגע וברח הרובוטית הראשונה שתועדה. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.
מציאות מדומה
ההבטחה הגדולה: בין בידור אולטימטיבי לאמפתיה להמונים
אם התחבורה האוטונומית מייצגת בעיה המשוועת לפתרון, הרי המציאות המדומה היא פתרון שמחפש אחר בעיה. ההשראה למציאות המדומה כפי שאנו מכירים אותה היום התהוותה במוחם הקודח של יוצרי מדע בדיוני בשנות ה־70 וה־80, בעודם חוקרים את האפשרויות הגלומות ברשתות גלובליות של מחשבי על ועושים סמים פסיכדליים על הדרך. הם בעיקר התעניינו במפגש בין פוליטיקה ופילוסופיה לטכנולוגיה – היכולת לעצב את תפיסת המציאות, לשלוט בידע ובזיכרון, לשכתב את ההיסטוריה. המציאות המדומה שלהם היא המקור למושגים יומיומיים שלנו כמו אנונימיות, גניבת זהות וזהות בדויה, וגם לדמות ההאקר, לוחם הצדק של העולם הווירטואלי.
ואז באו היזמים. שנת 2014 הייתה שנת הפריצה של המציאות המדומה. וכך גם 2015, 2016, 2017 וכל שנה מאז. בפתחה של שנת 2019 סביר יותר להניח שיש לכם מינוי לנטפליקס מאשר ערכת אוקולוס או HTC Vive. לאחר הכישלון הראשון בראשית שנות ה־90, הפרק הנוכחי של המציאות המדומה התהווה עם בשלות הטכנולוגיה. האנימציה והאפקטים המוצגים בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקי המחשב מאפשרים עולמות עשירים ומדויקים לפרטי פרטים. כוח המחשוב הנדרש כדי להציג עולמות אלו, בתלת ממד מציאותי ומהפנט, נמצא בסמארטפון שלכם. אז למה רובכם לא משתמשים קבועים ומכורים? כי זהו פתרון המחפש בעיה.
הקולנוע והטלוויזיה אמנם עוברים מהפכים דרמטיים בעידן הדיגיטלי, אך אנו עדיין נהנים מהם בפורמט המוכר – סיפור ויזואלי המסופר בבת אחת או בפורמט מתמשך, המוקרן או מוצג על מסך שאנו פסיביים מולו. התגובות הפושרות לפרק האינטראקטיבי של "מראה שחורה" הן רק דוגמה עדכנית אחת.
אולי חדשות ותעודה הן הבעיה שמציאות מדומה תפתור? הדור הבא של דיווחים מהשטח? לחוות את המציאות במחנה פליטים? שחזור הדקות המקדימות לפיגוע התאבדות? התחושה של פלסטיני בהגיעו למחסום או אתר נופש ברגעי האמת של צונאמי? בסוף ספטמבר 2017 המיטה סופת ההוריקן מריה אסון על האי פורטו ריקו. אלפים נהרגו. אינספור נותרו פצועים, חסרי קורת גג, חשמל, מי שתיה ומצרכי מזון בסיסיים. ב־9.10 אפשר מארק צוקרברג לסייר בפורטו ריקו מוכת האסון איתו, במציאות מדומה. את צוקרברג ורייצ'ל פרנקלין, מנהלת Social VR בפייסבוק, ייצגו בחוויה שתי דמויות אנימציה חביבות. הניגוד המוחלט בין דיווחי החדשות המחרידים והאותנטיים במדיה המסורתית לבין חוויה ריקה מתוכן וחסרת אמפתיה העמידה סימן שאלה מעל יישומי ה־VR בתחום זה.
היישום המסחרי המשמעותי והמצליח ביותר עבור המציאות המדומה היום הוא משחקי מחשב, אך כמות השחקנים במדיום זה היא אחוז צנוע מכלל השחקנים בקונסולות הביתיות, לא כל שכן במובייל. זה כך מפני שאנו יצורים סוציאליים. בין שאנו צופים בסרט מרגש, רואים חדשות מטרידות או משחקים, אנו מעדיפים לעשות זאת יחד, ולראות באופן מיידי ובלתי אמצעי את התגובה של הסביבה העוטפת אותנו, בייחוד אם היא שותפה עמוקה לאותה החוויה, אבל גם אם היא רק שותפה למרחב הפיזי שבו אנו נוכחים – הסלון, החצר או חדר המשחקים.
איפה, אם כן, יש בכל זאת שימושים חשובים, יעילים ומסקרנים למציאות מדומה? בסימולציה ובאימון (קרב, טיסה, ניתוח לב פתוח), בתרפיה (שחזור אירועים טראומטיים והתמודדות עמם) ובשימושים מסקרנים בעולם האמנות הבוחנים זהות, אמפתיה ואת תפיסת המציאות. חוקר המדיה והאמן הישראלי דניאל לנדאו מאמין שברבות הימים מכשיר ה־VR יתפוס מקום דומה לזה של הטלסקופ. הטכנולוגיה תעניק לנו תובנות מדעיות ופילוסופיות משמעותיות על טבע האדם ועל תפיסתנו את העולם שסובב אותנו. רוב האנשים יחוו מציאות מדומה לאורך חייהם, כולם יכירו את החוויה, אבל מעטים מאוד יהיו בעלים של ציוד פרטי כזה.
בטלו את רעשי הרקע
בניגוד להבטחה המוצגת באינספור הרצאות TED, העתיד אינו אוטופי, אך הוא גם אינו בהכרח הדיסטופיה המוצגת במרבית סרטי המדע הבדיוני. העתיד אינו קבוע או אחיד. העתיד יושפע מאינספור החלטות קטנטנות שנקבל בהווה המתמשך שבו אנו חיים. האחריות בידינו. כפי שהפוליטיקה דורשת מעורבות, כך גם הטכנולוגיה דורשת מודעות וביקורת. בשני התחומים אנו נדרשים למנה הגונה, מתישה אך הכרחית, של תקווה. האילון מאסקים של העולם תמיד ימכרו לנו משהו, תמיד יהיה להם אינטרס. זה לא בהכרח אומר שהמוצר לא שווה את ההשקעה, אבל חשוב להיות מודעים למדיניות ההחזרה, במיוחד אם זו מתנה.
בטלו את רעשי הרקע והקדישו תשומת לב לתמונה הגדולה. מחקר ופיתוח אמיתיים, כאלה שממש משנים חיים של אנשים, אורכים שנים רבות, בניגוד למה שרוצים שנאמין בעמק הסיליקון או בקיקסטארטר. פעמים רבות ההמתנה וההשקעה משתלמות – רק בשבוע שעבר פורסם כי חיסון למחלת האלצהיימר נמצא בפתח. טכנולוגיה שלפני עשור הייתה פלאית מעניקה היום יכולות משנות חיים לבעלי מוגבלויות בכל העולם. אז כן, זה לא הכרטיס שלכם למאדים ולא ה־download המיוחל של המוח אל הרשת, אבל היכולות של בעלי מוגבלויות ללכת, לאחוז כוס קפה או יד של אהוב, לשמוע או לראות, הן נהדרות ונפלאות. כפי שהדיסטופיות מפוזרות באופן אחיד בין כולנו, כך גם האוטופיות קיימות. צריך פשוט לשים לב אליהן. תשומת הלב הזו תעזור מאוד עם העניין הזה של התקווה.
עלינו לדרוש טכנולוגיה הומניסטית, טכנולוגיה תומכת אדם ולא מבטלת אדם, כזו המגדילה את מרחב האפשרויות עבור כולנו. האוטופיה לא תבוא כבמטה של קסם, אלא תוך ביקורת ופיקוח ותשומת לב מתמידים, ומפעם לפעם ביצוע הבחירות המתאימות.
לארי פינק, יו"ר ומנכ"ל בלאקרוק, חברת ההשקעות הגדולה בעולם, אמר לאחרונה בכנס של הניו יורק טיימס כי תוך חמש שנים כל המשקיעים יבחנו את השקעותיהם על פי מדדי ESG – סביבה, חברה ומשילות. אם אלו לא חדשות טובות מספיק עבורכם, גשו ליוטיוב וחפשו עיוורי צבעים מרכיבים משקפיים שמאפשרים להם לראות את העולם בצבע לראשונה. לפני עשור זה לא היה קיים. גם יוטיוב בקושי.