אם כולנו גם ככה סטוקרים, לפחות שתצא מזה טלוויזיה טובה

אי אפשר לדעת מה בדיוק הלך בחדר האודישנים של "משלחת חיפוש", הקומדיה הבלשית שהסתיימה בינואר האחרון בתום חמש עונות, כאשר הם בחרו את אליה שוקאט לתפקיד הראשי של דורי, צעירה אבודה שמוצאת תכלית בלחפש אחר נעדרת שהיא בקושי מכירה – כי צריך להיות ממש נעדרת בשביל להיות יותר אבודה מדורי. אי אפשר לדעת, אבל אפשר להניח שלעיניים הגדולות שלה היה חלק בזה. "משלחת חיפוש" אהבה קלוזאפים קיצוניים על העיניים של שוקאט כשהן מתרחבות בהפתעה, משוות לה מראה אפילו יותר צעיר מבדרך כלל, כמו באה להדגיש: היא ילדה מגודלת. ובשאר הסצינות היא הדגישה: וכך גם כל החברים שלה. היא אמנם גרה לבדה בניו יורק הגדולה, והיא אמנם חוקרת פשע, או לפחות משהו שהיא חושבת שהוא פשע, אבל היא ילדה. רק שהילדותיות שלה כלל לא מונעת ממנה להיות בלשית – למעשה, היא גורמת לזה.

"משלחת חיפוש" היא לא היחידה בנתה את המתח שלה על הפער הדורי הזה (משחק המילים עם שם הגיבורה הראשית הוא מקרי, כמובן). זה חומר טלוויזיוני טוב מכדי להלהיב רק צוות יוצרים אחד: מחד קחו את הבלש, הארכיטיפ של החוקר, של קול ההגיון, ז'אנר שכל כולו מוקדש להערצה של מוח אחד, ומאידך שימו אותו בגוף של צעיר, בדרך כלל אמריקאי, כמובן שמילניאל על כל ההשלכות הקלישאתיות: אבוד, רגיש מדי, מבולבל, מרוכז בעיקר בעצמו. ההיפך המוחלט ממה שהיינו מצפים מבלש, ניגוד שמבטיח לנו לכל הפחות מתח קומי, אם לא מתח של ממש.

אבל כשאנחנו מדברים על הבלש ונזכרים בסך כל התכונות השרלוק הולמסיות, אל לנו לשכוח גם את החצי השני שמרכיב את תכונותיו של הולמס: האאוטסיידריות, הניתוק הרגשי, ההתנשאות, הבדידות. אלו התכונות שהפכו את הולמס לא רק למעניין אלא גם לבלתי נשכח, והן התכונות שהפכו את "שרלוק" המודרנית, לפני כעשור, לתופעת תרבות של ממש. מה יותר מייצגת תרבות מילניאלית מאשר לזהות פתאום בשרלוק הולמס גוונים מובהקים של תסמונת אספרגר? ובמקרה של דורי, התכונות הבעייתיות באופי שלה – אלו שמונעות ממנה להחזיק בקריירה משמעותית או לבנות מערכות יחסים נורמליות עם אחרים – הן גם אלו שמעניקות לה את החופש להקדיש את כל כולה לחקירה. בלש צריך לא רק מוח חד, הוא צריך גם זמן פנוי.

פוסטרים לקידום עונתה הראשונה "משלחת חיפוש", המעוצבים במסורת רומן הנוער הבלשי. צילום: יח:צ

במגזין האינטרנטי LitHub טבעו לתת-ז'אנר הזה את המונח "מילניאל Whodunnit" (כלומר, "Who done it", "מי עשה את זה" – תיאור נפוץ ומבודח לסיפורים בלשיים), והזכירו באותה נשימה את "האפטר פארטי" ואת "רק רציחות בבניין", המפגישה בין סלינה גומז לצמד הקומי הנצחי של סטיב מרטין ומרטין שורט, כמעריצים מושבעים של פודקאסט טרו-קריים המנסים לחקור גם הם תעלומה שמתרחשת ממש בבניין בו הם גרים. בכלל, פודקאסט הטרו-קריים, בין אם פיקטיבי או כזה שבמציאות, מייצג את הפנטזיה האולטימטיבית של הבלש הפרטי המודרני: לא רק שהוא יכול לפתור תעלומות, הוא גם יכול לעשות זאת פומבית, לקחת על זה קרדיט ועם קצת הצלחה, אפילו להקריא פרסומת מנותן החסות רגע לפני שהוא חושף את הרוצח.

LitHub הגדירו את הז'אנר ככזה בו הדמויות "חיות חיים אומללים, עד שרצח בקרבת מקום מאפשר להם להפוך את החיים למעניינים שוב, מה שהופך את הקיום היומיומי שלהם לז'אנר אחר לחלוטין". זהו תיאור טוב התופס חלק מהותי מהוויית "הבלש המילניאל" אבל הוא גם לוקה בחסר, קודם כל כי הוא מפספס חלקים מההיסטוריה של הז'אנר. ראשיתו נמצאת דווקא ב"משועמם" הנהדרת, ששודרה ב-HBO בין 2009 ל-2011, שם גם הגיבור שלה, סופר כושל המחליט לחלטר כבלש פרטי (ג'ייסון שוורצמן), וכמו גם היוצר שלה ג'ונתן איימס, הם בכלל בני דור ה-X. "משועמם" אולי הייתה דוגמא מוקדמת לטלוויזיה שנעשתה עם אסתטיקה היפסטרית מובהקת, אבל כנראה זה קשור יותר לקווים הבוהמיינים-ניו יורקיים שלה מאשר לכל דבר אחר.

את הקווים של המילניאל Whodunnit אפשר לשרטט אחורנית דווקא דרך יצירות כמו "Mystery Team", סרט שיצר דונלד גלובר (אייקון מובהק של מילניאלס) ב-2009, בתחילת הקריירה, ובכך הקדים את "משלחת חיפוש" לפאנץ' של "השביעייה הסודית, אבל מבוגרים מדי לתפקיד"; "תעלומת רצח במנהטן", שיצר וודי אלן בשנות ה-80, הוא סוג של גרסה מוקדמת ל-"רק רציחות בבניין", ואם מה שאנחנו מחפשים הוא "בלש שמחפש גאולה עצמית יותר מאשר את הרוצח" אפשר להגיע אפילו עד "חלון אחורי" של היצ'קוק, מהראשונים שדיבר באופן מפורש על הבלש כמציצן, כמישהו שאולי מבצע פשע לא פחות משהוא חוקר אחד.

דווקא המציצנות של הבלש בגרסה המודרנית שלה היא-היא צריכה להיות הקו האישיותי המאפיין של המילניאל Whodunnit. אם נסתכל על עצמנו, על חברינו, או גרוע מכך, על האקסים והאקסיות שלנו, נראה כי ההבדל המשמעותי בתחום הבילוש החובבני בין הדור של דורי מ"משלחת חיפוש" לדור של ג'ונתן מ"משועמם", הוא האמצעים הטכנולוגיים שהופכים את החטטנות למנת הכלל. מלאכת הסטוקינג המדודקת והצלבת המידע ברשתות החברתיות לא שונה במהותה משרלוק הולמס המזהה את מסלול ההליכה של בן השיח שלו ברחבי לונדון על פי הבוץ הקרוש על המגפיים שלו.

גם היום יותר מדי סדרות מודרניות נופלות בלהתנהג כאילו אין באמת אינטרנט בעולם הסדרה; "משלחת חיפוש" לא חטאה בכך לרגע. הגיבורים שלה היו, מה שנקרא, "אונליין לאללה". אבל הסדרה שעשתה את זה הכי טוב הייתה דווקא, כמובן, סדרה שהגיבורים שלה הם בכלל מדור ה-Z. זוהי "חוליגן אמריקאי", המוקומנטרי היפהפה, המצחיק, המותח והמרגש של נטפליקס, בה תלמידי תיכון פתרו – במסגרת פרויקט טרו קריים במגמת הקולנוע של בית הספר שלהם – תעלומות מקומיות מגוחכות, אבל עם כל האמצעים הטכנולוגיים. מה שמוכיח שמילניאלז יודעים הרבה דברים, אבל לא איך לסיים את מה שהם התחילו.