להקת MONO מנסה להתרחק כמה שאפשר מהבית ביפן

רגע לפני ההופעה בישראל, טייני פינגרז מתכוננים לחימום של MONO ומראיינים את מנהיג הלהקה, טאקה גוטו

להקת MONO (צילום: Chigi Kanbe)
להקת MONO (צילום: Chigi Kanbe)
7 ביולי 2019

דברים מעניינים קורים היום במוזיקה היפנית האקספרימנטלית. לקחתם ממנה השראה?
"99 אחוז מסצנת המוסיקה היפנית מלאה בשטויות שזכו לכינוי 'ג'יי־רוק' ו־'ג'יי־פופ'. הן זכו להצלחה רק ביפן ונעלמו לבסוף. הסצנה היפנית המחתרתית אמנם קיימת, אך היא קטנטנה ומינורית ואין בה משהו שבאמת הצליח לכבוש אנשים ולרגש אותם.

"מאז שהקמנו את הלהקה, לא רציתי להיות חלק מאיזושהי סצנה. לכן החלטנו להתחיל את הפעילות שלנו בארה"ב, כך שאין אפילו דבר אחד בסצנת המוסיקה היפנית שעורר בי השראה. לא ביססנו את הפעילות שלנו ביפן, למעשה אין לנו אפילו לייבל שמוציא את האלבומים שלנו ביפן. המעריצים היפנים שלנו קונים עותקים מיובאים מארה"ב או מאירופה. אפשר להבין שאנחנו ממש רחוקים מכל להקה יפנית 'רגילה'".

ומה עם חיבור לתרבות ולמסורת היפנית?
"ההשפעה קיימת, למרות שהיא לא מכוּונת. בתרבות היפנית יש אסתטיקה מוזרה לפיה אסור לבטא את דעתך או להתנהג באופן שונה מרוב האנשים. זה טיפוסי למדינה שהיא אי. התחלתי לנגן מוסיקת רוק כדי לצאת מהעולם המוגבל והמגביל הזה, ובתוך המוסיקה תמיד רציתי לבטא את הרגשות שלי. חיפשתי את המקום השונה במשך תקופה ארוכה, בזמן שהתבוננתי בנופי השלג, בשמיים האפורים ובים הגועש באזור הכפרי של האי, שם גדלתי והתבגרתי. אני חושב שזה הפך להיות הבסיס שלי".

איך אתם חווים את השינויים של התקופה המודרנית ביפן?
"אי אפשר לומר שהתרבות היפנית היא קוּל. כולם מתנהגים כמו רובוטים, אף אחד לא מביע דעה, כולם מבטלים כל סממן של אישיות אינדיבידואלית ונמנעים ככל האפשר מתקשורת בינאישית עם אנשים אחרים, כולם עם אותה תספורת ואותם בגדים. אף אחד מהם לא שם לב שהם בעצם בובות על חוט שרוקדות לפי אסטרטגיה עסקית של מישהו, עוברים מטרנד לטרנד וחוששים להפסיד משהו.

"המצב הזה פשוט לא יאומן. המוסיקה, הסרטים והספרים נמצאים בדרגה התחתונה ביותר, ומשוללי כל אמנותיות או רוחניות. כל האמנים שמעריכים את האמנות שלהם ומתייחסים אליה ברצינות פועלים מחוץ ליפן".

אתם פועלים כבר 20 שנה. איך השינויים בתעשיית המוזיקה השפיעו על תהליך היצירה שלכם?
"כשהקמנו את הלהקה האינטרנט לא היה פופולרי כמו היום. לא השקענו ביחסי ציבור באופן משמעותי, פשוט הופענו בכל העולם ללא הרף וצברנו מעריצים מפה לאוזן. תמיד ראינו את עצמנו כלהקה של הופעות חיות והיו לנו ביטחון ואמונה בדרך שלנו.

"גם כשהאינטרנט תפס תאוצה המשכנו להופיע בעולם יותר מכל להקה אחרת. לא משנה באיזה עידן אנחנו נמצאים, המעריצים ממשיכים לבוא להופעות שלנו ולרכוש את האלבומים שלנו, דיסקים או תקליטי ויניל, וחולצות של הלהקה, כדי לתמוך בנו ובמוזיקה. עבורנו זו מערכת היחסים החשובה שלנו עם המעריצים, שמבוססת על אמון. אנחנו מאמינים שזו הדרך שבה הפעילות המוסיקלית שלנו צריכה להתקיים.

"בזכות המעריצים הנאמנים שלנו והשותפים שלנו לדרך, הלייבלים וסוכנויות הבוקינג ברחבי העולם, אנחנו מצליחים להתרכז באמנות שלנו, לחפש את הסאונד שאנחנו מנסים לגבש ולהתמודד עם אתגרים חדשים בלי להתעסק בצדדים המכוערים של התעשייה".

איך אתם חווים את השינויים בדרך שבה אנשים מאזינים למוזיקה היום?
"כבר הרבה שנים אומרים שמוזיקת גיטרות עברה מן העולם, מוזיקת הרוק סיימה את תפקידה, ושעכשיו זה הזמן של ה־EDM (מוסיקת דאנס אלקטרונית). אבל אנחנו לא הרגשנו את זה מעולם. כנראה בגלל שאנחנו כל הזמן מופיעים. גם אם העולם השתנה, המסע, החיפוש והאמביציה שלנו כלפי המוזיקה שאנחנו רוצים ליצור לא ישתנו, וזה העיקר".

מה המשמעות של MONO עבורך?
"זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים ליצור קשר עם החברה והמקום שבו אנחנו יכולים להיות הכי נאמנים לעצמנו".

← MONO, בארבי, דרך קיבוץ גלויות 52 תל אביב, רביעי (10.7) 20:30, 169 ש"ח