מנות של מסעדות על המדף ב-AM:PM. מה כבר יכול להשתבש?

גם מבלי לוודא, אני מרגיש בנוח להצהיר שתל אביב היא הבירה הקולינרית של ישראל. מספיק הליכה קלה בכמעט כל רחוב רנדומלי כדי לראות שיש כאן הכי הרבה מסעדות בארץ, את מגוון האוכל הרחב ביותר, לפחות 7 שווקי אוכל שונים ויותר מכמה מוסדות קולינריים ברמה היסטורית. ובכל זאת, קשה לאכול כמו שצריך בתל אביב. קשה כי זה יקר וכי השפע מתעתע וכי באידיאל היינו מכינים כל יום אוכל בריא בבית, אבל למי יש את הסבלנות לזה כשכל השפע התל אביבי נמצא במרחק הליכה – ומאז וולט, גם בקצה האצבע.

בסניף הקרוב אליכם. PICKS ב־AM:PM (צילום רן בירן)

לכן כמו כל העיר, גם אני התרגשתי מאוד מהידיעה על השקת PICKS, מיזם קולינרי חדש ומסקרן שמביא כמה מהמסעדות הטובות בעיר לתוך ה-AM:PM הקרוב לביתכם. על פניו, רעיון מבריק מעדות האיך-לא-עשו-את-זה-קודם: לקחת כמה מנות אהובות מהשפע שיש לעיר להציע, להרכיב תפריט דרים-טים שמביא את המיטב מכל אחת, לארוז יפה לחימום מחדש ויש לך את המסעדה הכי טובה בתל אביב, אמפירית. ליטרלי הבסט של הבסט. בתאוריה, יש פה מוצר מנצח.

אבל אז מתחילים לחשוב על הפרקטיקה. והפרקטיקה טיפה יותר מורכבת מזה, ומעלה כמה שאלות בנוגע לרעיון הנהדר – איך ישמר האוכל? האם המסעדות מייצרות אותו? אם לא, מה הופך את זה לשל המסעדה? ובעיקר, האם זה טעים אפילו קצת כמו המקור? כדי לענות על כל השאלות אלה ובעיקר כדי למלא את הבטן, החלטתי שאת הסופ"ש אעביר עם כמה מהמסעדות הטובות בעיר, ומהבית. אבל כאילו לא במשלוח. נו, בסדר, הבנתם.

התפריט של Picks. צילום: מתן שרון

בקיצור, קניתי שלוש ארוחות. המקררים הממותגים בורוד של פיקס מאוד בולטים בנוף הכחלחל של AM:PM, ושיטת הסידור של האריזות עוזרת להתמצא בהיצע. אם בכל זאת הסתבכתם, יש תפריט. כן, כאילו אתם במסעדה. בהתאם למדף המתאים, תוכלו לקחת מנת "על הלחם" (כלומר, ממרחים ומטבלים, 19-26 ש"ח), מנה עיקרית (28-49 ש"ח), תוספת (14-28 ש"ח) ואפילו קינוח, בדמות גלידות שמחקות כמה מהקינוחים המוכרים בעיר,

המנה הראשונה שלקחתי היתה כזו שאני מכיר ואוהב, לפחות בגרסה המסעדנית שלה – שיפודי פרגית ותפו"א מבית סון רון האהובים עלי מאוד. זו אחת המנות היקרות בתפריט (46 ש"ח), אבל גם כזו שכוללת את הבשר והתוספת באחד. לצד המנה העיקרית, לקחתי אחו בלאנקו של מסעדת אוזריה (26 ש"ח), שהיה פחות מרק שקדים-שום, ויותר ממרח. והנה כבר יתרון אחד נפלא של PICKS – השעה היתה 1 בלילה, שני המקומות הנ"ל כבר נסגרו, ואני בדרך הביתה למאנצ' לילי בגבוה.

זה גלגל החיים. מנת השיפודי פרגית ותפו"א של סון רון, ב-PICKS. צילום: מתן שרון

חיממתי בטוסטר-אובן, בהתאם להוראות שעל העטיפה, את תוכלת קופסת הפלסטיק הקטנה. 300 גרם, שני שיפודי פרגית עם שלוש חתיכות סבירות בגודלן בכל אחד, וכמה תפוחי אדמה קטנים צלויים. זו לא מנה משביעה. גם בליווי האחו בלאנקו (והלחם עליו נמרח) זה היה יותר נשנוש מהיר מאשר סעודה. מה שכן, האוכל היה טעים מאוד – אולי זה הבחירה בבשר שדווקא מסתדר עם חימום מחדש מבלי לאבד יותר מדי טעם (אם כי קשה לומר שהוא שומר על הרכות המאפיינת), ואולי זה היה התיבול המצוין בו משתמשים בסון רון שבהחלט הדהד במנה. נהנתי מהמאנץ הזה, ובמיוחד מהעובדה שיכלתי לערבב בין שתי מנות המסעדות. חתיכת פרגית בתיבול השקד-שום של האחו בלאנקו, והייתי מאושר.

למחרת, תכננתי לכסות לעצמי ארוחת צהריים בעזרת צמד מנות משמעותיות יותר – עבור מנה ראשונה אוכל את סלט העדשים השחורות, גם הוא של סון רון (28 ש"ח), ועבור העיקרית אתפנק על פסטה בולונז מאת אמורה מיו (39 ש"ח). ארוחת מלכים, לא? לא, ממש לא. בניגוד לסעודה הלילית, הפעם התבהרו כל נקודות החולשה האפשריות. הסלט היה בסדר, יחסית. בחרתי לאכול אותו קר כי עדיין מוזר לי הקונספט של סלט חם, והוא ללא ספק סלט עשיר בחומרים ומושקע, אבל בסוף שילמתי כמעט 30 ש"ח לסלט צד. אבל זה היה זניח אל מול המנה העיקרית.

עדיין רק פסטה מחוממת מחדש. פסטה בולונז של אמורה מיו ב-PICKS. צילום: מתן שרון

זה לא שהפסטה בולונז היתה רעה. זה פשוט היתה פסטה בולונז מחוממת מחדש בתנור, שזה באופן כללי, לא דבר רצוי. והביצוע היה בינוני עוד יותר. אין כמובן שום טעם להשוות את המנות של PICKS למנות המסעדה – זו תחרות לא הוגנת – אבל גם ביחס לאוכל לחימום מחדש בקופסה, זה היה בינוני. הבולונז עצמו היה מאוד טעים, אבל הכמות שלו בקושי אפשרה פיזור אחיד, כך שחצי מהארוחה אכלתי חתיכות פנה שהתייבשו בתנור (נגידו לכתוב בגב הקופסה, זה קורה גם לא במצב גריל).

עם פגיעה אחת ופספוס אחד, נשאר לתת רק לארוחה השלישית להכריע, והיא היתה… בסדר? סבירה? בלתי זכירה גם תחת חקירת שב"כ? כלומר, שום דבר ששווה לכתוב עליו לאמא ולמסור לה לאכסן חזרה את קופסאות האוכל במקרר. אכלתי קציצות בקר ברוטב עגבניות של דלידה (34 ש"ח) לצד תוספת תפו"א צלויים (15 ש"ח), שלא משויכים לאף מסעדה, אלא כמנת צד של פיקס. הפעם ניסיתי לחמם את המנה דווקא במיקרוגל, ולא נראה שזה משנה בהגזמה את הטעים. ארבעת הקציצות של דלידה היו טובות, גם אם לא יחודיות בשום צורה ובטח לא כאלה שמזכירות בדיל מטעמי המסעדה, ותפוחי האדמה היו אותם תפו"דים שאכלתי במנת הסון רון, רק בתיבול שמן זית וטימין.

וגם אחרי שלוש ארוחות במסעדה הניידת החדשה של AM:PM, קשה לי להניח את האצבע על סיכוי ההצלחה של זה, ואפילו לא על רף האיכות. המדד הזה משתנה משמעותית בין מנה למנה, ונראה שעם קצת מזל תוכלו להרכיב לעצמכם ארוחה סבירה, גם אם לא משביעה או טעימה באופן יוצא דופן. למעשה, הבשורה העיקרית שאני לקחתי איתי משם היא האופציה לקנות ממרחי מסעדות בגרסה ביתית, כי המנות העיקריות מרגישות כמו מה שהן – ארוחה מחוממת מחדש שקנית בסופר. פשוט ביקר יותר. אולי, רק אולי, אפשר לקרוא להן ארוחות בהשראת מנות מסעדה. אבל לפחות כרגע, למרבה הצער, זה רק עוד אופציה סבירה לארוחת צהריים לתל אביבים שמתעצלים לבשל. לא יותר.