עופר לוין: "אוסף לוין – ייצוג מהימן ומעודכן של סיפור האמנות הישראלית"
ספר חדש מאת גדעון עפרת חושף טפח נוסף מאחד מאוספי האמנות המקומית המקיפים כיום
בשיתוף עופר לוין GTI
אוסף עופר לוין ממשיך להתרחב. "מאופק עד אופק" הוא החלק החמישי בסדרת הספרים העוסקים באוסף לוין. בספר הנוכחי מוצגים ציורים מודרניים מוקדמים משנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 עד לפוסט-מודרנה של העשורים האחרונים. עיקר ייחודו של הספר הוא הבמה שהוא מהווה ליצירות חדשות באוסף – למעלה משבעים עבודות אמנות שנוצרו החל משנות האלפיים ואילך – אך גם בטיפולו בעבודות רבות שנצברו לאורך השנים ולא זכו להימנות עם הכרכים הקודמים.
המודרניזם האירוני של אוהד מרומי
אחת מהעבודות החדשות באוסף היא פסל של האמן אוהד מרומי. "עניינו המתמשך של אוהד מרומי במודרניזם, ובפרט בהיבט האוטופיסטי שבו", מציין גדעון עפרת, מחברו של הספר, "מביאו עתה אל פרפראזה פיסולית על הקונסטרוקטיביזם הרוסי, ששעתו היפה הייתה במקביל למהפכה הרוסית והבטחותיה. בפסל 'פופובה' מתוך אוסף לוין אנו פוגשים ביצירה ניאו-קונסטרוטיביסטית. שם היצירה מתייחס לאחת מהציירות החשובות של הקונסטרוקטיביזם הרוסי בתחילת המאה ה-20. ליובוב פופובה הייתה אמנית הפשטה פוסט-קוביסטית והרבתה להשטיח בציוריה תצורות גיאומטריות, ובמידה שהתקרבה בציוריה לדמות האדם, היא פרקה את הגוף ליחידות של גלילים, חרוטים ועוד.
עבודתו של מרומי מייצגת את התנוחה הכה חבוטה של 'אשה שוכבת' תוך שזו מורכבת כולה מגלילים, חרוטים וביצה. אלא, שהבובה המכאנית הזו, שזוהרת אלינו בברק הברונזה ומפתה את עינינו החמדניות, אינה אלא אירונית ביחס לאפשרותו של מודרניזם היום, תוך הכרה ביקורתית בהגמוניה הקפיטליסטית המערבית של שיווק אובייקטים מפתים."
זאת איננה הפעם הראשונה שבה עסק מרומי בהבטחות המודרנה הבאוהאוסית, אומר לנו עפרת. כבר ב-2009 הוא הציג ב"הלנה רובינשטיין" בתל אביב מיצב בשם "למי שייך העולם" ובו שני מבנים שנראו כתפאורת חדר ילדים וחדר תרבות בקיבוץ.
הכלב של קדישמן
עבודה אחרת מתוך האוסף המופיעה בכרך החדש היא פסל של קדישמן בשם "כלב". הכבשים של קדישמן הפכו לשם נרדף לאמן. אולם, חיות אחרות שהפכו ליצירות אמנות תחתיו הן פחות מוכרות. עפרת מציין שקדישמן יצר בעבודותיו חמורים, עופות וגם כלבים.
"קדישמן אהב חיות, וגם הכלבים לא נפקד מקומם," מסביר עפרת, "מלבד איוריו לשירי הילדים של נתן זך – 'שירים על כלב וכלבה' (1990) שבסופו של דבר אויר בידי גרשון קניספל, קדישמן רשם ב-1985 בעיפרון 'כלב אוכל גופת אדם', חתך בפלדה פסל של 'איש עם כלב', יצר הדפס בשם 'כלב רוח' ועוד. ידוע אף פחות, אך חביב מכולם, הוא 'כלב' – פסל ברונזה שאותו יצר האמן ב-1957 (בשלושה עותקים) ואשר הוא אביו מולידו של הפסל המצוי באוסף לוין."
במבט לתקופת פעילותו המוקדמת של קדישמן מסתבר שעניינו האמנותי בכלב התעורר ב-1956 במהלך 'מבצע סיני', כפי שהעיד בקטלוג תערוכתו האחרונה בגלריה העירונית של כפר-סבא, בנובמבר 2014: 'בסיני ראיתי כלב אוכל בן-אדם. יותר מאוחר פגשתי כלב אחר בכפר נטוש. רציתי בתחילה לירות בו. זכרתי את הכלב אוכל האדם, אבל הכלב הזה בא לקראתי, התיישב מולי והסתכל עלי בשקט. הכלב אימץ אותי, והלך אחרי ואיתי כשבוע עד שהמשכנו לשארם א-שייח. אחרי המלחמה גרתי במנזר בעמק המצלבה בירושלים. התגעגעתי אל הכלב, שאפילו שם לא היה לו, ופיסלתי אותו, הוא הפך להיות חלק ממני – מגורלם המר של המפסידים במלחמה. […] והכלב הזה אינו מרפה. הוא הפך עבורי לסמל של בדידות ואכזריות המלחמה…"
"זמן קצר לפני מותו", ממשיך עפרת "בתחילת מאי 2015, ביקש קדישמן ליצור כלב נוסף., 'אח' קטן לשלושה כלבי הברונזה מ-1957, והפעם באבן. מותו קטע את המשימה, שלהשלמתה נרתם מתי גרינברג, פסל ישראלי נודע בזכות עצמו, שבעבר, בין 1969 – 1971, שימש אסיסטנט של קדישמן. פסל האבן של הכלב הושלם בסין בעזרת גרינברג, ונוצר במספר עותקים בגוונים שונים."
הסוריאליזם של יוסל ברגנר
אמן חשוב נוסף המיוצג באוסף לוין הוא יוסל ברגנר. הציור "אילו הייתי דג בשמיים" (1968) נמנה עם ציורי "התקופה הסוריאליסטית" שלו. לטענת עפרת, משנת 1963 ועד סוף שנות השישים התנסה ברגנר בהיבטים סוריאליסטים. המקורות המרכזיים שלו היו רנה מגריט ופול דלבו, הציירים הבלגים. אי-רציונאליות, אבסורד, שילוב של דבר בשאינו מינו, שיבושי חוץ-פנים – ערכים סוריאליסטיים, כל אלה שלטו בציוריו.
בין אלה, חזרה ברית האדם והדג: בציור 'המלקוש' מ-1968 מרחפים בני-זוג בלבוש חגיגי (היא עם מטריה בידה) מעל חוף ים ומתחת לשמים מעוננים. בין האישה וגבר קרפיון גדול, הצופה מעלה בפה פעור. הקרפיון, סמל יהודי מוכר בציור היהודי והישראלי, על פי רוב סמל לקורבנות השואה, מקשר אפוא בין בני הזוג, מנותקי הקרקע ערב סערה.
"הציור, 'אילו הייתי דג בשמיים' צויר באותה שנה ואף הוא מחבר בין הקרפיון והאדם. כאן עלמה הניצבת מאחורי קיר אבנים ולרקע מדבר שומם, עוד נוף שמסמן לפליט היעדר אופק. העלמה אוחזת גולת זכוכית בידה, סמל ברגנרי מוכר, הבועה שעוד רגע תתפוגג ותימוג, הבועה כסמל לאשליות. הדג שהיא מאמצת אליה עדיין מביט השמיימה בתקווה, וכמו ממחיש את המילים האבסורדיות שכתב ברגנר ביידיש על סרט הבד המתנופף מעל הצמד: 'אילו הייתי דג, הייתי רוצה לעוף בשמים'. ציור של גורל יהודי בסימן גלות מתמדת, היעדר גאולה בעולם אבסורדי, אף תקווה מכמירה מתמדת, ולו גם בלתי-ריאלית."
"את תולדות האמנות הישראלית בנו במשך שנים, לבנה אחר לבנה, אמנים יהודים וישראליים שהביעו בציור, בפיסול, בצילום ועוד את מלוא כישרונם ויצירתיותם", מציין עופר לוין בעליו של האוסף המדובר, "אבל דומה שסיפור האמנות הישראלית לא היה מובא כלל לידי כולנו ללא אותם חוקרי אמנות שאספו פיסות מידע מכאן ומשם ותיארו ופירשו את עבודות האמנות בהקשרן הארצישראלי והבין-לאומי. זהו בדיוק ייעודו של אוסף לוין – להוות ייצוג מהימן ומעודכן של סיפור האמנות הישראלית מראשיתה ועד ימינו."
מאופק עד אופק – אוסף לוין, עבודות נבחרות, חלק 5
הוצאת לוין, 2023
כתיבה ועריכה: גדעון עפרת
עיצוב והפקה: מגן חלוץ, אדם חלוץ
תצלומים: אלעד שריג
עריכת תוכן: עלוה חלוץ
מספר עמ': 390
למידע נוסף אודות הספר, לחצו כאן