דותן, תפוז והעיר הגדולה: עלינו לרמת הגולן לשתות יין ולא רצינו לחזור

"חייבות לנסוע לצפון" לרוב נאמר בשעות הלילה המאוחרות ובסופי שבוע שפחות צלחו את מבחן הבליינות. הפלירטוט הלא באמת מחייב עם המחשבה הזו מגיח לרוב בדיוק עם אותה התלבטות להוריד תוכנות היכרות (לא) על המדרגות הרטובות של התדר והמרמור הקבוע שאין יותר לאן לצאת בעיר, הבירה כבדה, הג'ין עושה מיגרנות, הערק מפוקפק ומחר נעשה בדיוק אותו דבר. ולמה המלצריות מהפורט לא מחייכות אף פעם?

בתום סבב הפילוסופיה בצ'ייסר הזו עולה התחייבות מבטיחה אף פחות מהבחור האחרון שיצאתי איתו: "וויקנד הבא נוסעות מהעיר. נמאס מהאטיטיוד והסיגריות וגם יש לי חברה מהצבא שלומדת בתל חי. היא משלמת איזה 800 שקל על וילה בקיבוץ. או שזה מושב. רגע מה ההבדל הרי גם ככה כולם מופרטים, לא? אבל באמת, הפעם נוסעים. אני רצינית ואני לגמרי מחוייבת לזה". (אמר גם הבחור וחזר לבכות לאקסית).

תראו את מי מצאנו פה. צילום: ליהי וולף

אחרית דבר

נוסעות ארבעים דקות, חייבות הפסקת פיפי וכריך "חביתת הצגה" בבייקרי בצומת ביתן אהרון, או חבצלת השרון או איפשהו בארץ בו אנשים עשירים מדי ולבנים מדי מבודדים את ילדיהם משאר העולם ומחלב שקדים. בדרך צפונה נאסוף לבטח ג'חנון דרכים עבש ונגיע לקליימקס בחומוסייה ברמת ישי שחבר נשבע שהיא מדהימה. מהתקופה שיצא עם בחורה מקריית טבעון בידיעה מוחלטת כי מדובר בחומוס הבינוני בתבל, כשסביבנו לובשי גופיות שמסגירות הכשרה צבאית מפרכת וסנדלי שורש מעוטרים בבוץ יבש. החתרנים יבחרו בנעלי טבע בגווני בז'. הפטמות משוחררות ולהבת "הפייסל" תבער לעד.

בין לבין נתנחם בצפייה בקיר עם קולאז' תהילה, עמוס באותה התמונה מאותה פסגת הר בפרו בה רק התאריכים והפרצופים הסמוקים והמזוקנים משתנים מעט. הם שמחים וטובי לבב. הקולקטיב הקיבוצי לא ימוש מליבם אף פעם. הוא רק פשט את החולצה הכחולה לטובת סופטשל שחור. ולמה למען השם המלצרית לא מתעמרת בי?

ובכן, לא הפעם. כל זאת בעקבות כוס יין פתיינית שמשכה אותי למסיבת הבציר השנתית של יקב רמת הגולן. לשתות מלוא הכוס ולתת כיף לכפר סורי. יאללה. חיים פעם אחת; "יש תקלוט של דלית רצ'סטר והבטיחו קרחנה על יין. אני לא סחית נשבעת", הסברתי לחברותיי ואיחלתי להן חנק נעים באלפא עם האקסים. אני בינתיים הולכת לשלב את חווית הקלאב עם אמא טבע. גם לה מגיע.

היה גם שואו. צילום: ליהי וולף

משהו במרחב נטול הקראש שלי והתיירות שזה עתה הכיר לעומק, הכרמים שעברו טרנספורמציה לרחבת ריקודים ואוויר צלול לשם שינוי היה נעים. בחסות התפאורה והלואובול הממותגת שהוגשה לי בכניסה לכרם  התעטפתי במהרה בתחושת שכרות מנחמת באדיבות ענבי השרדונה החמצמצים. בתום התקלוט התוודעתי גם לטרנטה גרוב משין ודרוויש שהעצימו את החוויה הקיבוצית למקסימום וכשאף אחד מהקהל המגוון גילאית הביט בי, פיזזתי, עשיתי ריפיל כמובן, אכלתי פיצה קריספית וספוילר: לא הקאתי כל הדרך הביתה.

בעודי מתמקמת על הבר והופכת סוף כל סוף ללקוחה המועדפת כפי שכבר הייתי אמורה להיות בעיר הזאת אם לא הייתה מלאה בנותני שירות קפוצי תחת, פגשתי את רון שערק מהעיר לטובת הפרחת הגולן  לצד אשתו פלוס צאצא. אבל החלטתי שקוראים לו דותן (כל השמות בכתבה נהגים במלעיל כמובן), או אביתר. והיה גם את תפוז הסיידקיק והם כולם נשבעו לי שדי וכמה אפשר לזיין את כל העיר (לא יודעת, תשאלו את הקראש שלי) ושאין כמו לכסח דשא ביום ולהירדם בייביז בלילה. ויכולתי להבחין שהם יותר שמחים מרוב האנשים שאני מכירה ושבינינו, סך הכל זה טוב שיש אותם, הרי זו דירה אחת פחות לריב עליה.

לחיים, לממון ושנתקרחן המןן. צילום: ליהי וולף

אולי זה חילופי הלוקיישן ואולי זה המעבר לריזלינג שהמתיק את האווירה. כך או כך חבורת בני התשחורת הצעירים שהסתודדו מאחורי דותן-רון היציבים, וכמה נויות או נועות או מיקות בג'ינס גזור שביצעו תרגילי חיזור כמו פעם עוררו בי רגשות רומנטיים תיכונסטיים שמיד נצבעו בגווני קברנה. כיף היין הזה. תביאו לי עוד.

למחרת הכרמים חזרו לצמוח, קהילת הקפסולה שוקדת על מסיבה באזורים מרכזיים יותר ואני כבר ישבתי על בר וחיכיתי חצי שעה לכוס יין רמת גולני ממלצרית שהיא סטודנטית לעיצוב במה. אין כמו בבית.