שבו רגע. לא תאמינו מה יכול לקרות בגלל זה

מזה ארבע שנים שמוציאה חברת כתר מהדורה מיוחדת של כיסאות ורודים לרגל חודש המודעות לסרטן השד שחל ממש עכשיו, בחודש אוקטובר. בשנים האחרונות משתפת כתר פעולה עם אמנים.ות, מעצבים.ות ויוצרים.ות שעשו שימוש בכסאות הוורודים ויצרו מהם עבודות שמוצבות במרחב הציבורי, כך שיעוררו מודעות ויזכירו לנשים ללכת ולהיבדק בצורה המקסימלית.

הקריאה "שבי רגע. הרגע הזה עשוי להציל את חייך" היא כזו שמעודדות נשים וגברים לעצור רגע, להיחשף למידע על גילוי מוקדם ובכך לסייע לגילוי מוקדם של סרטן השד. במרכזן של הפעילויות עומד הכסא הוורוד. השנה, כתר יצאה במהלך ייחודי וראשון מסוגו במסגרתו,  תשעה יוצרים ויוצרות שונים – העניקו פרשנות אישית לכסא הוורוד. בתערוכה, שמוצגת עד ה-16.10 בתיאטרון "הבימה", מוצגים תשעה כסאות – כל אחד מהם הוא יצירה של אמן או אמנית, חלקם בעלי קשר אישי לנושא. 

תערוכת "שבי רגע", הבימה. צילום: דודו רוזן

"לאמא שלי היה סרטן השד. מזמן מזמן. לפני 40 שנים", מספרת האמנית והמעצבת נילי מוזר, שמציגה בתערוכה כסא שעליו עבדה עם גיליונות נייר פצפצים בצבע ורוד. "בזמנו לא כל כך דיברו על זה, הכל היה יותר בשושו. הכסא שיצרתי בא לתת מענה לשני דברים מבחינתי: האחד – הוא שואף להיות כמו שמלת טול ורדרדה וענקית, כולה שופוני ולא מתביישת או מסתירה. העניין השני קשור לאלמנט הלחץ שאני זוכרת אחרי כל בדיקת ביקורת של אמי. אף פעם לא הבנתי כמה לחץ היה כרוך בתהליך אלא רק אחרי, כשראיתי כמה הקלה יש.

"הכסא שלי בא לעזור ולהפיג את הלחץ מסביב לבדיקה. גיליונות הפצפץ הוורוד מזמינים בצבעוניותם הוורדרדה, ומושחלים על גבי משענת הכסא ורגליו. אין בעיה להשחיל ולחדש את מלאי הגיליונות ככל שיידרש, בתקווה לתת מענה רענן וכייפי להמתנה מותחת העצבים בחדר הרופא". 

הכסא של נילי מוזר לכתר. צילום: דודו רוזן

השקפת עולם אופטימית

לצדה של מוזר מציגים אמנים, אמניות, מעצבים ומעצבות נוספים את הפרשנות שלהם לנושא. המאיירת נועם אוחנה הקדישה את עבודתה לסיפורה של יאנה דרום, שחלתה בסרטן השד בגיל צעיר ובהריון והיום היא סופרת ובעלת רשת חנויות לאביזרים ומוצרי אופנה למתמודדות עם סרטן השד. גלי ברנע, מעצבת תעשייתית ומטפלת באמנויות יצרה הכלאה בין כסא ליען, שמשחק על המטאפורה של קבירת הראש בחול – אותה הפעולה שמבצע היען אבל אנחנו צריכים וצריכות להמנע ממנה, בטח בכל מה שקשור לבריאות שלנו. 

אסיה וייסברג, אמנית ומעצבת אופנה וטקסטיל התייחסה באמצעות הכסא שלה ובאמצעות עבודת אריגה ורקמה, לפן ההחלמה והריפוי דרך האסתטיקה של קעקועי כריתת שד, וההחלטה של מחלימות מהמחלה שבוחרות לאחר הכריתה לקעקע את הצלקות בדימויים שונים, היא בחרה לפצוע את הכסא ולחורר אותו ובחורים השחילה חוטי אריגה אסתטיים. פזית יהלומי, מעצבת תעשייתית, יזמת בתחום החינוך ומנחת סדנאות לחשיבה יצירתית, יצרה את הכסא בהשראת אימה ז"ל. היא בחרה לכרות לכיסא רגל אחת, כדימוי לכריתת השד שעברה אימה, ומהנקודה הזו להתחיל להצמיח גידולים למיניהם שקיבלו אופי אורגני, של צמחים, טבע, שוניות ואלמוגים שמסמנים צמיחה, התפתחות, תנועה וחיות. 

אור דורון והכסא שיצרה. צילום: דודו רוזן

אור דורון, שהחלימה בעצמה מסרטן השד, התבשרה עליו ביום בו נולדה בתה. היא מציגה על הכסא שלה הודעות וטקסטים שהיוו תכתובת בינה לבין חברות, בני משפחה והסביבה הקרובה במהלך תקופת הטיפולים הפיזיים והרגשיים שליוו אותה. את ההודעות האישיות שנעות בין שמחה על החיים החדשים לבשורה האיומה, היא חושפת לקהל הרחב כחלק מתהליך הריפוי שלה.

אמנית האוריגמי הדר אלפסי יצרה עבור הכסא שלה מאות שמלות אוריגמי צבעוניות. "התחלתי לקפל אוריגמי בשל הצורך בדיוק, אסתטיקה ורגישות", היא מספרת. "יש בפעולה החוזרת על עצמה חוויה של ריפוי מדיטטיבי והרפיה. על העוסק במלאכה יש את האחריות להנגשה של יופי, רגש ופשטות". 

הכסא של הדר אלפסי. צילום: דודו רוזן

אמן הרחוב בינסקי (BINSKY), שהוא גם הגבר היחיד שמשתתף בפרויקט, יצר גרסה מיוחדת לדימוי "הלב הרואה" שמלווה אותו. "בילדותי, סבתא שלי, סטלה ז"ל, חלתה בסרטן השד", הוא מספר. "זה היה בערך כשהייתי בן ארבע. היא מעולם לא עברה ניתוח שיחזור, וכשהייתי מגיע לביקור הייתי רואה את החזיה המיוחדת שלה מונחת על הכיסא בחדרה. אהבתי להחזיק את הסיליקון שמדמה חזה, הייתי נוגע בו והיה לו מרקם חלק נעים ורך. 

בינסקי והכסא שיצר. צילום: דודו רוזן

אני וסבתא היינו הולכים לים ואני זוכר שידעתי ש'חסר' לה צד אחד. אבל אני לא ראיתי את החוסר הזה. הערצתי את סבתא שלי, אישה חזקה ואופטימית, היה לה לב גדול וחיוך ענק, ומפרספקטיבה של ילד, נראה היה שהיא מאוד שלמה עם עצמה. הולכת זקופה ויפה, למרות האין.

"האמנות שלי כוללת הרבה אלמנטים שמזכירים דימויים נשיים. צורות אמורפיות שיכולות להזכיר חזה של אישה או שפתיים, שבשנים האחרונות התווסף להם גם הלב עם העין. בעבודה זו, מיקמתי אותו על גב הכיסא. בדיוק במקום שהיתה מונחת החזיה המיוחדת שלה. הלב הרואה הוא אורח קבוע בעבודתי, והוא חלק מהשקפת העולם האופטימית שלי לצד החוויה של לראות ולא להיראות. את אלה, והרבה יותר, קיבלתי מסבתא שלי". 

לינה אוטום ג'אק אגולון מקולקטיב קוצ'ינטה והכסא שיצרה. צילום: דודו רוזן

אחד הכסאות בתערוכה הוא עבודה של לינה אוטום ג'אק אגולון (Lina Otom Jak Agolon), אמנית השייכת לקולקטיב קוצ'ינטה, מיזם תעסוקתי מבוסס אמנויות, לנשים מבקשות מקלט מאפריקה. האמניות בקוצ'ינטה מרוויחות שכר הוגן על ידי עיצוב ויצירת מלאכת יד המעוגנת בתרבות האפריקאית, אירוח מפגשים, סדנאות סריגה וטקסי קפה מסורתיים, ומאז שהוקמה בשנת 2011 שינתה את חייהן של מאות נשים ובני משפחותיהן. את הכסא שלה ציפתה האמנית בשאריות בד בדגמים אפריקאיים שבו הן משתמשות בייצור מוצרי העיצוב שלהן, בתקווה שגם עבורן, שהגילוי המוקדם אצלן מורכב אפילו יותר – תעלה המודעות. 

על הכסאות שיוצגו במסגרת התערוכה אולי לא מומלץ לשבת (כי בכל זאת, עבודות אמנות), אבל באמצעותם נקווה שכל אחד ואחת מאיתנו יעצור או תעצור לרגע – תחשוב על עצמה ועל הנשים שקרובות לה, ונזכור שלפעמים, בתוך כל החיים העמוסים שלנו, יש רגעים שיכולים להציל את החיים שלנו.

"שבי רגע. הרגע הזה עשוי להציל את חייך", 2-16.10,  תיאטרון "הבימה" ובהמשך התערוכה תנדוד למיקום נוסף בעיר עד סופו של חודש המודעות לסרטן השד.