חובב סיגרים. מבט זחוח. רודף מתנות. מושחת. ואף מילה על ביבי

ואז, פתאום, מתמודד מולך מישהו כמו בני גנץ. ג'וסיאל קורייה ב"Run This City"
ואז, פתאום, מתמודד מולך מישהו כמו בני גנץ. ג'וסיאל קורייה ב"Run This City"

ג'וסיאל קורייה הוא ראש העיר הצעיר ביותר בארצות הברית. הסיפור שלו, בסדרת הדוקו המבריקה של שירות הסטרימינג קוויבי, הוא הצצה משעשעת ומזעזעת על העתיד של הפוליטיקה. לא יהיה כלום

בגיל 21 ג'סיאל קורייה מהעיר פול ריבר (Fall River) שבמדינת מסצ'וסטס הוא יזם של סטארטאפ שנראה על פניו מצליח ומייסד האב ליזמים ואמנים שמתמודד לראשונה למועצת העיר. כבר כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי הכריז קורייה על עצמו כמי שיעמוד בראשות העיר הקטנה, 90 אלף תושבים גרים בה, רובם המכריע לבנים, פורטוגזים והיספאנים. אחרי שעבר את המסלול של מצטיין כיתה-מחזור-דיקן, הוא עושה את טבילת האש הפוליטית שלו ומגיע למקום העשירי מתוך תשעה נבחרים. כאן מתחיל הסיפור המרתק שעומד במרכזה של הסדרה Run This City שמשודרת בשירות הסטרימינג קוויבי. במשך עשרה פרקים קצרים ומהירים, שש דקות כל אחד, אנחנו נחשפים לדמותו המרתקת ולהצצה משעשעת ומזעזעת בו זמנית על הדור הבא של הפוליטיקה האמריקאית, או כפי שהוא מיטיב להגדיר אותה בפרק הראשון "אופרת סבון".

זמן קצר לאחר שהוא מפסיד בבחירות, נרתם לעזרתו ראש העיר הוותיק והפופולרי וויליאם פלנגן, שמקדם את אחת מחברות המועצה לג'וב בשכר ומאפשר לקורייה לכהן במועצה. הלקח הראשון שמלמדת אותנו הסדרה: לעולם אל תסייע ליריב פוטנציאלי.
מסונוור מפופולריות ומניצחון מי-סופר-כמה בבחירות, ראש העיר פלנגן עושה טעות חמורה בהרבה. הגירעון החמור של העירייה מאלץ אותו למצוא פתרון יצירתי למימון פינוי האשפה מבתי התושבים, והוא בתורו מאלץ אותם לרכוש שקיות אשפה סגולות במחיר של 2 דולרים. התושבים, בתגובה, משתמשים בכוחם וגוררים את פלנגן לבחירות מיוחדות לראשות העיר באמצע הקדנציה. ומי נמצא שם כדי לעזור להם בתהליך ההדחה? נכון, חבר המועצה קורייה. פלנגן מגיב לבגידה בצורה הגיונית ונורמלית, לוקח את קורייה לסיבוב בנמל ומאיים עליו באקדח. זה לא עוזר לו. נקמת התושבים מוגשת חמה וטריה – פלנגן מודח ותחתיו נבחר התובע המחוזי שלו, עו"ד סם סאטר, שחיכה כל חייו להזדמנות להיכנס לתפקיד.

הלקח השני הוא כמובן: אל תעשה את הדבר הנכון – עשה את הדבר הפופולרי. ארבעה חודשים לאחר שנבחר עומד ראש העיר סאטר בפני מערכת בחירות. במדינה שבה בין כה וכה נערכות בחירות מדי שנתיים, הפוליטיקאים חיים מקמפיין לקמפיין. חיים וגם מתים. סאטר מוצא את עצמו ראש בראש מול קורייה שמגיע למרוץ חמוש באהדת הדור הצעיר ויותר ממנו – הדור המבוגר. המוטו שלו פשוט: "פוליטיקאים לא צריכים לנשק ילדים. אין להם זכות הצבעה. לזקנות יש – אז אני מנשק זקנות". הטקטיקה הזו, שהביאה את איציק שמולי עד לשכת שר הרווחה, עובדת גם בשבילו. בגיל 23 קורייה הוא ראש העיר הצעיר בתולדות פול ריבר או כפי שהוא חוזר ומתעקש "מלך העיר".

הטקטיקה של איציק שמולי עובדת גם בשבילו. ג'וסיאל קורייה
הטקטיקה של איציק שמולי עובדת גם בשבילו. ג'וסיאל קורייה

ראש העיר קורייה הולך ומתגלה מפרק לפרק כתאום צעיר של פוליטיקאי ותיק מהצד השני של הגלובוס. מצד אחד אין עוררין על התפקוד המקצועי שלו, צמצום הגירעון, אהדת הקהל ומנהיגות מוכחת. מצד שני כל הטוב הזה מגיע יחד עם סיגר נצחי שתקוע לו בפה, מבט זחוח, רדיפת מתנות, חיבה לשעוני יוקרה, קשרים מעוררי תמיהה עם חברה לגידול קנאביס, סכומי כסף לא ברורים שהצטברו בחשבון הבנק שלו וכמובן – מחנה תומכים נאמן ואדוק כולל ברית עם הכנסייה, שלא מוכן לשמוע מילה על התנהגות לא מוסרית, ודאי לא על פרישה מהתפקיד, גם כשראש העיר נעצר על ידי ה-FBI והופך לנאשם פלילי. לקח מספר שלוש: "לא היה כלום כי לא יהיה כלום" עובד טוב גם באנגלית.

מול קורייה ניצבת בשלב הזה חבורת הנפגעים ובמרכזה ראש העיר לשעבר סאטר ורעייתו הנלהבת, וראש העיר לשעבר פלנגן שהופך בינתיים, איך לא, לשדרן רדיו פופולרי. קורייה נחוש להמשיך ולכהן חרף ההאשמות החמורות. בין לבין הוא מספיק לאבד גם את הרוב במועצה, לנצח בעוד מערכת בחירות בניגוד לסיכויים, לחטוף הדחה מהציבור ולהיבחר מחדש על ידי אותו ציבור באותה הצבעה ממש, דבר שיכול לקרות רק בפוליטיקה האמריקאית. כל דמיון בין היריב שלו באותו סיבוב לבין בני גנץ – על אחריותכם בלבד. לקח מספר ארבע: כשאתה נאחז בכיסא – הציבור מאמין לך.

משפטו של קורייה עדיין נמשך וכפי שהוא מזכיר שוב ושוב – עד שלא יוכח אחרת הוא חף מפשע. אבל גם אם הוא נקי מכל רבב, הוא כבר הפך לנער הפוסטר של פוליטיקה מלוכלכת, הטרלת עיתונאים ויריבים, התפרצויות לישיבות מועצת העיר, טראמפיזם על סטרואידים. אם אלה פניה של המנהיגות הצעירה, העתידית, לא רק תושבי פול ריבר צריכים להיות מודאגים. לקח מספר חמש: אין דבר כזה פוליטיקה חדשה. זה אותו הדבר בדיוק, רק בקצב יותר מהיר.