Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
למה הסרט המצליח ביותר בעולם כרגע לא הגיע לישראל? אה, מלחמה
דרייב בחלל. "פרויקט הייל מרי". צילום: יח"צ
בזמן שאצלנו מתעסקים בנפילות טילים ומלחמות קיום, ברחבי העולם מתעסקים בראיין גוסלינג בחליפת חלל. "פרוייקט הייל מרי" היה אמור לעלות כאן בסופ"ש האחרון, אבל בשל בתי הקולנוע הסגורים נדחה לשש אחרי המלחמה - ובינתיים הפך ללהיט הקולנוע הגדול של 2026, עד כה
מעבר לנפילות טילי מצרר על העיר, הגבלות טיסה והתאספות, מחסור בשינה וחרדה אינסופית, המלחמה הביאה עלינו גם ניתוק תרבותי מסוים מכל מה שקורה מחוץ לארץ. כן, בעידן האינטרנט אפשר להתעדכן, אבל בין אם נרצה או לא, המרחק בין מה שקורה בניכר לכאן נמתח – ולפעמים גם מומחז בדמות קו הפרדה מבאס. כך המקרה עם הסרט "פרוייקט הייל מרי" שהיה אמור לעלות בארץ ב-19.3, אך נמנע מהקהל הישראלי כי בתי הקולנוע סגורים בהתאם להנחיות. אבל באמריקה, ובשאר העולם, הוא הפך לאירוע הקולנועי הגדול של השנה (לפחות עד כה),
הסרט בכיכובו של ראיין גוסלינג ובבימוים של פיל לורד וכריסטופר מילר ("ג'אמפ סטריט 21" ועוד מיליארד דברים מעולים) היה הימור די גדול של אמזון MGM, עם השקעה של 200 מיליון דולר בהפקתו, ועוד כמה עשרות מיליונים בשיווק. עוד לפני שעלה לאקרנים הוא זכה ליחסי ציבור לא רעים עם ביקורות טובות שהובילו לציון של 95% באתר איסוף הביקורות רוטן טומטוז, אבל עם הגעת נתוני הכרטיסים של סוף השבוע הראשון נראה שההימור של אמזון השתלם – הסרט הכניס כ-80.5 מיליון דולר רק בארה"ב, שזה גם הפתיחה הכי גדולה של השנה וגם שבירת השיא הקודם של אמזון, בו החזיק "קריד 3" עם 58 מיליון בסופ"ש הפתיחה. בנוסף, הסרט הכניס עוד 60.4 מיליון דולר מחוץ לארה"ב, מה שאומר 140.9 מיליון הכנסות בשבוע הראשון – עוד לא מספיק כדי להחזיר השקעה, אבל בהחלט סימן טוב לפתיחה.
הסרט המדובר הוא עיבוד לרומן מצליח באותו השם של הסופר אנדי ויר, הכותב של "לבד על מאדים" (שהפך לסרט "להציל את מארק וואטני"), וגם הוא עוסק באתגריו של אסטרונאוט בודד, שהפעם מנסה להציל את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו. גוסלינג מגלם את ריילנד גרייס, שורד יחיד ממשימה שהוא לא בדיוק זוכר מהי, צריך להבין איפה הוא נמצא ואיך להציל את כדור הארץ – אך מבין גם שהוא לא חייב לעשות זאת לבדו (אם עוד לא הקלקתם, עדיף שלא תראו את הטריילר, כי יש שם וואחד ספויילר). כנראה שאת הלהיט הזה נזכה לראות רק כשתיגמר המלחמה, או לכל הפחות יתרופפו ההנחיות, אבל עד אז נסתכל לעבר חוץ לארץ בקנאה, ונחכה לחללית עם גוסלינג שינחת גם כאן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"צבע סגול": במרץ 2 הרימו סדרת מופעי 360 אינטימיים לימי המלחמה
בתמונה: מופע לא אינטימי. המרץ 2. (צילום: מריה פולונסקי)
המחסור בהופעות מוזיקליות בימי המלחמה (ובהתאם להגבלות פיקוד העורף) הולך ונהיה קשה, אבל במחלקת המופעים של עיריית תל אביב ומועדון המרץ 2 דאגו לסדרת מופעים אינטימיים (עד 50 איש) של נעם רותם, רועי פרייליך ואיה זהבי פייגלין, וזו רק ההתחלה
רק אתמול כתבנו על הצורך המצמית בהופעות חיות, עקב סגירת עולם התרבות בהינתן טילים על העיר, וכבר חזרנו עם בשורות טובות בנושא: יממה אחרי שדיווחנו על השקת חלל הופעות חדש ומתאים לימי המלחמה בשם"המרתף" בבית רדיקל, וכבר קיבלנו עדכון על מרחב הופעות נוסף שחוזר לפעילות בהתאם להוראות פיקוד העורף – המרץ 2, שרק בשבוע שעברהציעו את הבמה שלהם לכל מאן דבעי, והיום מציעים אותו לשורת אמנים אהובים עבור הופעות 360 אינטימיות.
"צבע סגול" הוא השם המרגיע של סדרת ההופעות בפורמט המיוחד לקהל מצומצם – רק מול 50 איש בכל פעם – שהרימו במרץ 2, בשיתוף מחלקת המופעים של עיריית תל אביב. ברי המזל שהספיקו לחזות במופע הראשון שהתקיים אמש זכו אף ברגע ויראלי נאה, כשאולי דנון המוכשר סיים את ההופעה בחניון הבטוח בעקבות אזעקה, והמשיך שם את ההופעה יחד עם קונטרבס וגיטרה בלבד, אז לכו תדעו – אולי המופע הבא יצור רגע אינטימי ויראלי משל עצמו.
סדרת המופעים תמשיך עוד היום (ג', 17.3) עם הופעה ראשונה של נועם רותם במרץ 2, שיקיים מופע דואו במקום. ביום ראשון הקרוב (22.3) יגיע הפרונטמן של נערות ריינס רועי פרייליך, ולמחרת (ב', 23.3) תתקיים הופעה של איה זהבי פייגלין הנהדרת, כשעוד שמות צפויים להצטרף בהמשך הדרך. ולמרות שאנחנו לא מתים על מצב שבו רק 50 איש יכולים ליהנות מהופעה, תמיד טוב לראות שעולם התרבות נע, בועט ושר. אנחנו צריכים כמה שיותר כאלו, גם אם מדי פעם נסיים בחניון. פרטים נוספים ורכישת כרטיסיםבאתר המרץ 2
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
העם הנפלא הזה: 9 סרטים איראנים שיפתחו לכם את הלב ואת הראש
"היום שבו הפכתי לאישה" (צילום: יחסי ציבור)
הקולנוע האיראני תקף את המשטר הדכאני בארצו הרבה לפני שזה נהיה טרנדי, בשילוב מרהיב של ריאליזם קשוח, ביקורת חתרנית, פיוט ורפלקסיביות קולנועית. מבקרת הקולנוע יעל שוב בחרה לכם תשעה סרטים נפלאים (3 מהם זמינים ביוטיוב) של יוצרים שלא נכנעו למיקי-זוהרים של טהרן. צפו ותלמדו
כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.
סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.
גאבה (1996)
שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.
הלוח (2000)
קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:
היום שבו הפכתי לאישה (2000)
סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.
המראה (1997)
סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:
אין רשע בעולם (2020)
זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.
פרספוליס (2007)
אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.
הגיבור (2021)
ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.
צבע גן העדן (1999)
סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כולנו טהרנים: מה גילינו על האיראנים דרך הקולנוע שלהם
הלאה הפטריארכיה, הלאה המשטר. "זרע התאנה הקדושה" (צילום: יחסי ציבור)
בסוף כולם רוצים חיים טובים וחופשיים: הקולנוע האיראני, שכבר הפך לשם דבר ברחבי העולם, משקף איראן אחרת מזו של משטרו של חמינאי. איראן שאולי תוכל עכשיו לצמוח. איך הקולנוענים האיראנים הסתבכו עם הדיקטטורה בארצם, ומה זה מלמד על האיראנים עצמם?
כשבועיים לפני הסבב הקודם מול איראן שבתי מפסטיבל הקולנוע של קרקוב 2025, שם שימשתי כשופטת. את ארוחות הבוקר במלון אכלתי בחברתו של הבמאי האיראני איאט נג'אפי, שהוזמן לשוב לפסטיבל כשופט אחרי שעשר שנים לפני כן זכה שם בפרס סרטו התיעודי "שרות ללא גבול". הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב, עוקב אחר ניסיונה של אחותו המלחינה שרה נג'אפי לארגן קונצרט בהשתתפות זמרות סולניות. המכשול הגדול – מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, נשים אינן מורשות לשיר בפומבי, לפחות לא בפני גברים.
כדי לתמוך במאבקן, שרה וחברותיה הזמינו שלוש זמרות צרפתיות להצטרף אליהן בטהרן, אבל אחרי שנתיים של מאבק להשיג אישור לקונצרט, התשובה הסופית שמתקבלת מהרשויות היא שלילית. לא צפיתי בסרט, אך קראתי שהוא מדגיש את החוסן והאומץ של הנשים המעורבות, ומציג את מחויבותן לביטוי אמנותי ולמאבק למען זכויות נשים באיראן.
נג'אפי סיפר לי שלמרות כל האיסורים מתקיימת בטהרן תרבות מחתרתית תוססת. סרטו האחרון עד כה ניסה לתת לכך ביטוי באופן ייחודי. "השמש תזרח" צולם בסתר באוקטובר 2022, ועוקב אחר להקת תיאטרון המתכוננת להעלות את המחזה הקלאסי "ליסיסטרטה" מאת אריסטופנס. כידוע, הקומדיה הנשכנית הזו מספרת על נשים שמחליטות להימנע מיחסי מין עם בני זוגן עד שישימו קץ למלחמה בין ספרטה לאתונה. בסרט, במהלך החזרות על הסצנה שבה הגברים מסתערים על האקרופוליס – שם התבצרו הנשים המורדות – הלהקה מגלה שהיא מוקפת במשטרת מהומות שהגיעה לדכא הפגנה.
זאת אחת ממחאות רבות שנערכו באיראן בתגובה למותה של מחסה אמיני בת ה-22 במעצר משטרתי, לאחר שהואשמה בהפרת חוקי החיג'אב. כפי שאפשר לראות בטריילר המצורף, כדי להגן על השחקנים בסרטו מאיום של מעצר, נג'אפי כיוון את המצלמה לפלח גופם התחתון ולא חשף את פניהם למצלמה. הוא עצמו סומן כמתנגד משטר, הפך לאזרח גרמניה ואינו יכול עוד לחזור למולדתו.
כמו נג'אפי, גם מוחמד רסולוף המפורסם ממנו אינו חי עוד באיראן. רסולוף נמלט ממולדתו בתום צילומי סרטו "זרע התאנה הקדושה" המתרחש על רקע אותן הפגנות. "ליבי עם הצוות והשחקנים שנשארו באיראן, אני עצוב לראות את מה שקורה במולדתי, שתושביה נלקחו כבני ערובה על ידי השלטון הטוטליטרי", אמר רסולוף בנאום התודה בפסטיבל קאן 2024, שם הוענק לו פרס חבר השופטים.
גם סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", שצולם בסתר ונאסר להקרנה באיראן, הביא אותו להתנגשות עם המשטר, בגוללו ארבעה סיפורים על מערכת ההוצאות להורג. ב-2017 דרכונו של רסולוף הוחרם והוא נעצר פעמיים. הפעם הוא נידון בבית משפט להצלפות ולשמונה שנות מאסר. כשהבין שמעצרו עומד להתרחש בקרוב, רסולוף נמלט לגרמניה, שם הוא חי בסתר. פחות ברור מה עלה בגורלם של השחקנים ושאר חברי צוות ההפקה ששיתפו איתו פעולה.
את צמד הסרטים הנ"ל, שהופצו בישראל, אפשר לתאר כמשלים מוסריים. בשניהם רסולוף מתבונן באנשים המתמודדים באופנים שונים עם אימי המשטר. יש אזרחים שמורידים ראש ומשתפים פעולה עם המערכת – בהם אנשי משפחה מהשורה המשמשים כתליין שיוצא לעבודתו בחוסר חשק, או כשופט הגוזר לחומרה את גורלם של מפגינים שנעצרו. יש המנסים לחמוק מביצוע פקודות רצחניות כדי לשמור על נפשם, ויש גם כאלה שמתנגדים למשטר באופן אקטיבי. ב"זרע התאנה הקדושה" המאבק במשטר מקבל ממד אלגורי דרך תיאור הדרמה של משפחה אחת. לקראת סופו, האם שניסתה לפשר בין האב השופט לבין בנותיה המורדות, מבינה שאי אפשר יותר לשבת על הגדר. באקט של הגנה עצמית הן הורגות את הפטריארך שפיתח הזדהות מלאה עם המשטר.
גם ג'אפאר פנאהי, שסרטו "זאת היתה רק תאונה" צולם בניגוד לחוק האיראני וזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אינו מתגורר עוד במולדתו. מאז "הבלון הלבן" המקסים מ-1995, על ילדה שיוצאת לקנות דג זהב בערב השנה החדשה, פנאהי היה לאחד הקולנוענים הבולטים באיראן וסרטיו משלבים באופן ייחודי וחכם בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו (נושא שהעסיק גם את מורו ורבו, עבאס קיארוסטמי, בסרטים "קלוז אפ" ו"בין עצי הזית"). ביקורת על דיכוי הנשים בארצו שנוסחה ב"המעגל" ובסרטים נוספים עוררה את חמת המשטר, ונאסר עליו לעזוב את ארצו ולעשות סרטים במשך 20 שנה. למרות זאת, במהלך מעצר בית ב־2011 פנאהי צילם את "זה לא סרט", שבו הוא מתאר למצלמה את הסרט שהוא לא עושה. "זה לא סרט" הוברח לפסטיבל קאן על דיסק־און־קי בתוך עוגה.
ב־2015 פנאהי יצא מהבית, התחפש לנהג מונית וצילם את "טקסי טהרן" על האנשים שאסף במכוניתו, בהם סוחר תקליטורים גנובים וקולנוען בן 9. כשהסרט התקבל לפסטיבל ברלין, שם זכה מאוחר יותר בדוב הזהב, פנאהי פרסם הצהרה שבה אמר "שום דבר לא יכול למנוע ממני לעשות סרטים, שכן כשאני נדחק לפינות האולטימטיביות אני מתחבר לעצמי הפנימי, ובמרחבים פרטיים כאלה, למרות כל המגבלות, הדחף ליצור רק מתעצם". ב-2023, אחרי שבעה חודשי מאסר – מתוך שש שנים שנגזרו לו – פנאהי פתח בשביתת רעב ושוחרר בשל לחץ בינלאומי. סרטו החדש, שנפתח גם הוא בנסיעה בכביש, מספר על אסיר פוליטי לשעבר שמבקש לנקום בקצין המודיעין שעינה אותו בכלא.
מוניות הן מוטיב חוזר בלא מעט סרטים איראנים שמגיעים למערב. הן משמשות מעין מיקרוקוסמוס בתנועה, שבו אנשים זרים משכבות חברתיות שונות מספרים לנהגים המוודים על חייהם ועל חיבוטיהם. בהקשר של כתיבת כתבה זו, יש לציין שישראל אף פעם אינה עולה לדיון ולו ברמז. כך, למשל, "עשר" של עבאס קיארוסטמי מ-2002, עוקב במשך מספר ימים אחר נהגת גרושה המסיעה נשים ברחובות טהרן, בהן אחותה, יצאנית, חברה שרוצה להתחתן, חברה שבוכה על אהוב שעזב, ואישה מבוגרת בדרכה לתפילה. דרך השיחות בין הנשים וחילופי הדברים בין הנהגת לבנה בן ה-7 (המצדיק את אביו בפרשת הגירושים) אנחנו מקבלים הצצה על חברה שבה הנשים נדחקות לשוליים.
למרות דיכויין, יש באיראן גם במאיות שמצליחות ליצור סרטים. שלוש מהן הן מרזייה משקיני ("היום בו הפכתי לאישה"), וסמירה וחנה מאח'מלבף – רעייתו ושתיים מבנותיו של הקולנוען המהולל מוחסן מאח'מלבף ("ליקוי חמה בקנדהאר") שנתן להן דחיפה. כל המשפחה גולה עכשיו בלונדון מסיבות דומות לאלה שהוזכרו למעלה.
מי שנותרה במולדתה היא טמינה מילאני, קולנוענית פמיניסטית שמרבה לעסוק בדיכוי הנשים בחברה האיראנית. כשהפנתה את ביקורתה כלפי הצביעות של הממסד המוסלמי היא הסתבכה עם הרשויות. ב־2001 נעצרה באשמת קידום תכנים "אנטי מהפכניים" בסרטה "החצי הנסתר", שמספר על פקיד ממשלה שנשלח לבחון את ערעורה של נידונה למוות, ובדרך קורא מכתב מאשתו שבו היא מספרת לו על רומן שניהלה בימי לימודיה באוניברסיטה. מחאה בינלאומית שבה השתתפו במאים כמרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה זירזה את שחרורה, ומילאני המשיכה בעוז.
מי שמצליח לא להסתבך עם המשטר האיראני, ועדיין לזכות בהערכה גדולה מחוץ למולדתו, הוא אסגאר פרהאדי שסרטיו "פרידה" ו"הסוכן" נשלחו לייצג את איראן בתחרות האוסקר וזכו בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. גם גיבוריו של פרהאדי מתמודדים עם המערכת ועם שאלות מוסריות מהותיות, אבל נציגי הממסד אינם נשפטים לחומרה אלא מוצגים לרוב כפקידים שמנסים לבצע את משימתם באופן הוגן. כזכור, "פרידה" מ-2011 מספר על בני זוג ממעמד הביניים שמבקשים להתגרש. האישה רוצה לעזוב את איראן כדי שבתה לא תגדל בתנאים המגבילים במדינה, אך בעלה רוצה להישאר כדי לטפל באביו החולה אלצהיימר.
שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת. כולם צודקים במידה, כולל האישה הענייה שנשכרת לטפל באב, עוברת הפלה ותובעת את המשפחה. בקיצור, הגיבורים של פרהאדי ושל רוב היוצרים שהזכרתי כאן הם אנשים משכבות חברתיות שונות שרוצים מה שרוב האנשים בעולם רוצים – לחיות חיים טובים וחופשיים עד כמה שאפשר.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
