Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אפשר להגיד הרבה על אלדד יניב (והדברים הללו מוטחים בו בתדירות גבוהה למדי), אך אין מנוס מלהעריך את עקשנותו של האדם. אחרי כישלון ארץ חדשה בבחירות 2013, והאכזבה בפריימריז המחנה הציוני שהותירה אותו מחוץ לכנסת בבחירות 2015, ליניב הייתה התושייה לארגן בעקביות טורדנית את ההפגנות נגד השחיתות בפתח תקווה, גם כשלעתים פקדו אותן עשרות אנשים בלבד. הריצה למרחקים ארוכים הוכיחה עצמה כמשתלמת, והיום יניב בן ה־49 נתפס כמנהיג המחאה הא־מפלגתית שמביאה אלפי מפגינים לשדרות רוטשילד מדי שבוע, ועם התגייסותם המהוססת אך ההדרגתית של פעילי ימין מצליחה לדגדג את עצביו של ראש הממשלה. יניב הוא ברנש עם עבר מלוכלך וגינונים בלתי ממלכתיים (***שתפו בכל הכוח***), אבל הוא בצד שלנו.
"למדתי מהשנה האחרונה שלושה שיעורים, שלדעתי הם החשובים ביותר במאבק אקטיביסטי שרוצה לשנות את המציאות בישראל", הוא אומר. "השיעור הראשון הוא באמת שהתמדה עדיפה על גיחה. עדיף להתמיד שבוע אחרי שבוע, בקור, בגשם, בחורף ובקיץ, על פני מחאה חד פעמית שאולי תביא עשרות אלפים אבל כמו שהיא מתחילה כך היא מתפוגגת. השיעור השני הוא לעשות ולא לדבר. לא לעסוק בפרשנות של המצב, ב'מה יהיה' וב'אם יצליח', בדרך כלל זה מונע ממך לעשות את הפעולה עצמה. אם מתמידים במעשה, בסוף זה מצליח. למדתי גם שבאקטיביזם צריך לעשות את המעשה הנכון ולא את המעשה השווה. ההפגנה בפתח תקווה התחילה בעשרות והגיעה לעשרות אלפים. במספרים הקטנים לא תמיד היא נחשבה למעשה השווה, אבל עכשיו היא הפכה למסיבה הכי שווה בעיר".
אלה שיעורים שלמדת על רקע טעויות שנעשו בעבר? "שיעורים תמיד קשורים בהפקת לקחים ממה שעשיתי בעבר, וממה שאחרים עשו. בין השיעורים שלמדתי, אגב, היא ההבנה שבעידן הרשתות החברתיות אתה יכול לקחת חלק בהפגנה גם באופן חלקי. 'שתפו בכל הכוח' זו לא סיסמה: המגמה הזו מייצרת מצב שבו אין הפגנה שכוחה טמון במספר המשתתפים בה. ההפגנות בפתח תקווה, גם כשלא היו בהן הרבה אנשים, היו הפגנות מדוברות מאוד. זה בסוף מה שקובע".
אתה מתכנן לנסות את מזלך שוב בפוליטיקה הפרלמנטרית? "אחד הלקחים שלמדתי זה להתמיד בצעידה בשביל, והשביל כבר יוביל אותך למקום שאליו אתה צריך להגיע. אני חושב שהדברים שאני עושה כבר הרבה שנים ברחוב ובעתירות לבג"צ מאפשרים לי באמת להשפיע. זה חלק מניסיון לעשות תיקון עולם, ועובדה שזה מצליח: גרמנו לכחלון להזדקף, לראש הממשלה להיכנס להיסטריה, למחנה הימין להבין שגם הוא צריך לצאת נגד המנהיג שלו כשהוא נגוע בשחיתות, וכל זה רק בארבעה שבועות של הפגנות. בוא נראה מה יקרה בשבוע הבא, ואחריו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ביטוח מנהלים: מפגש עם ארבעה מנהלי בית ספר מעוררי השראה
חלק מהתלמידים בביאליק־רוגוזין נכלאים במתקן חולות כי הגיעו לגיל 18. בתיכון אליאנס מתמודדים עם הפרעות אכילה ומחשבות אובדניות. בישיבה התיכונית בר אילן לא מפחדים לדבר על גאווה ועל הנכבה, ובתיכון אג'יאל הערבי ביפו מלמדים אזרחות למרות הספר המשוכתב. לקראת חג 1 בספטמבר פגש אלדד יניב את המחנכים של דור ה-Z
מנהלי בית ספר אליאנס, ביאליק-רוגוזין וישיבת בר אילן. צילום: אלי אטיאס
בזמן האחרון אופנתי מאוד להתעסק בדור ה־Y, אני דווקא מתעניין בדור ה־Z. בני הנוער שאומרים עליהם שהעיניים שלהם תקועות בווטסאפ. שהם לא קוראים ספר. שכל מה שמעניין אותם זה לצוד פוקימונים ברחוב וחדי קרן בסנפצ'ט. אך בניגוד לכל ההשמצות, אני לא חושב שדור ה־Z תקוע במסכים. הם פשוט מנהלים איתו שיחות עם כל העולם. המסך הוא השער שדרכו הם לומדים שהכל פתוח, שכולם דומים, שאפשר וצריך לערער על הכל ולשנות את המציאות.
היום בבוקר ילכו אלפי תלמידים תל אביבים, חושבים ומעודכנים לתיכון שבו הם לומדים. אולי הם לא יהיו מוכנים להודות בזה, אבל המבוגרים שהם יפגשו שם אחראים, במידה רבה, על החינוך שיקבלו, על האנשים והאזרחים שהם יגדלו להיות. הם אלה שילמדו אותם לא לפחד שידקרו אותם, לא להתמסטל מהקשקושים של מירי רגב ומהשנאה של ביבי ומהלאומנות של הצל.
ארבעה מבוגרים משמעותיים מאוד ברגע הזה הם ג'לאל, ורדה, אלי ובני – ארבעה מנהלי בתי ספר תיכוניים בעיר. רגע לפני שאני חוזר להעיר את הבנים שלי בני ה־16 ואת בתי בת המצווש לבית הספר, פגשתי את ארבעת המחנכים המשמעותיים האלה, שחוץ מאתגר הסנפצ'אט צריכים להתמודד גם עם ספר אזרחות חדש ומדיר, אמירות נגד ערבים ופליטים, לאומנות, גזענות ושנאת האחר. אבל כמו הדור שהם מחנכים, גם המנהלים כבר הבינו שאפשר וצריך לערער על הכל.
בבית הספר שביפו לומדים 320 תלמידי כיתות ז'-יב'. לצד המחנכים הערבים מלמדים בו מורים יהודים, חלקם חובשי כיפה. אין בו תלמידים יהודים. "ההישגים פה הם מהגבוהים בישראל, לא במגזר. תרשום: בישראל".
מה החזון החינוכי שלך?
"שסגל החינוך יהיה הטרוגני, וזה צריך להיות מובן מאליו גם אצלכם. יש פה מורים ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים, דרוזים, יהודים וגם יהודים דתיים חובשי כיפה. רוב הלימודים וההכנות לבגרות הם בעברית, אבל יש דגש חזק על לימודי ערבית".
למה זה ברור לך אבל לא למנהלי בתי ספר יהודים?
"זה עניין של תהליכי חינוך מעוותים מאז קום המדינה. אם בבתי ספר יהודיים היו גם מורים ערבים, התפיסה הייתה משתנה. ההכללות והפחדים היו מצטמצמים וזה היה משפיע גם על החברים בבית. הקיצוניות שנובעת מהמצב הביטחוני תרד".
תלמידים שאתה מחנך לשוויון יוצאים לרחוב ושומעים ששכתבו את ספר האזרחות.
"את השיעור הכי נכון באזרחות אני מלמד בלעדיו: איך אני מתנהג, אילו ערכים אני מעביר, איך אני מתייחס לאחר. מורה שיודע ללמד את החומר בדרך הנכונה ולא רק מה ממה שכתוב בספר, יוכל להשתמש בספר המעוות דווקא בשיעורים הכי טובים. לקחת את הדברים הקשים שנמצאים בתוך הספר, שיש בהם פגיעה באוכלוסיות מסוימות או ניכור מסוים, וזה אחלה שיעור לאזרחות".
ג'לאל טוחי. צילום: אלי אטיאס
הניכור לא נמצא רק בספר האזרחות.
"אני מגיע לנתב"ג הרבה יחסית. אוהב את החיים. בשבוע שעבר הסעתי את ההורים שלי לשדה התעופה ברכב גדול, אז לא ראו את כיסוי הראש של אמא שלי ונתנו לנו לעבור. כשהתחלנו לנסוע המאבטח שם לב אליה וצעק לנו לעצור. אלו מקרים שאתה אומר די, זה לא קורה בשום מקום בעולם. ואז צריך לשחרר את המטענים אחרי שהרגע פרקו לך את הנשמה במחסום, בביטחון, בהמראה, בחזרה. למחרת שאתה מגיע לתלמידים וצריך לחנך אותם לשוויון.
"אני לא יכול לחמם את הילדים. אם הייתי רוצה לחמם את הילדים, אינתיפאדה הכי מסוכנת יכולה להיות פה. זה הכי קל. אני בוחר לחנך אותם לאהבה ולשלום, זה תהליך וזה מצליח. ילד לא נולד עם שנאה ואני רואה את זה כאן".
בסוף יהיו כאן בתי ספר של יהודים וערבים?
"אני לא חושב שזה הפיתרון. אני שמח שלכל אחד יש את החזון והתרבות שלו, אבל בתוך הקבוצה אל תתנער ואל תתנכר לאוכלוסייה אחרת. זה עוול להשאיר את הקהילה היפואית רק ביפו, ככה כשאני שולח תלמידים לתל אביב הם הולכים לאיבוד. מצד שני, כשאנשים מתל אביב מגיעים ליפו רק לביקור קטן, אנחנו עושים להם עוול. כי חלק מהבעיה במדינה הזאת היא שאנחנו לא מתערבבים מספיק. צריך להתערבב יותר, במידה נכונה, אבל לא להתבולל".
איך אתה מנגיש להם את הדגל וההמנון שהפכו כאן לעיקר בשנים האחרונות?
"אין לסמלים משמעות בפני עצמם מבחינתי. לפני שאתה שם להם סמל אתה צריך ללמד אותם להיות אנשים טובים ואזרחים משמעותיים. סלמים עלולים להרחיק, הרי לצערי אין בהם ייצוג נכון לצד שלנו. אנשים רוצים לחיות בביטחון ובשכנות טובה. אפשר לעשות את זה בכל המדינה".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש משהו מרגש, נוגע ללב ואפילו נאיבי בניסיונו של האקטיביסט והעיתונאי העצמאיתומר אביטללחדש את המחאה החברתית של 2011, בדיוק במקום בו נולדה, ופחות או יותר באותה הדרך. כבר כמעט שבועיים שאביטל מעביר את לילותיו בשדרות רוטשילד לאחר שהשכיר את דירתו לתיירת, ומול רחבת הבימה פתח לא אוהל, אלא שק שינה – כדי שהעירייה לא תסלק אותו. "מחאת Airbnb" הוא כינה אותה, וקרא לכולם לנהוג כמותו, ולהצטרף ל"מסיבת פיג׳מות דמוקרטית".
אבל השלטון יכול לישון היטב בינתיים. לא רבים, בלשון המעטה, עזבו את המזגן והצטרפו עד כה לאביטל. אלא שבמציאות חיינו – כלל אין זה טריוויאלי שאביטל אינו יושב שם לבדו. בין 20 ל־70 איש בלילה ממוצע (לא כולל מוצאי השבת האחרונה, כאשר הגיעה דפני ליף והכפילה את הקהל), מגיעים לשבת איתו בשדרה, להאזין להרצאות ולחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי לעורר שינוי. בלילה נשארים לישון איתו כ־10-15 אנשים, שהולכים לעבודה בבוקר – ונפגשים שוב בשדרה בערב. כל זה לא מרפה את ידיו של אביטל, שנחוש להישאר ולישון בשדרה עד שיישאר שם לבד לגמרי, ורק אז יקפל את שק השינה.
אביטל, אחד הקולות המוכשרים שצמחו מהמחאה, רשם הישגים עיתונאיים ואזרחיים לא מבוטלים עם מיזם 100 ימים של שקיפות, שהקים בעזרת מימון המונים. בימים אלה הוא שוקד על מיזם תוכן נוסף, "קרן התחקירים" – שתאגד לראשונה תחת קורת גג אחת את גופי התקשורת העצמאיים המשמעותיים ביותר בישראל – העין השביעית, המקום הכי חם בגיהנום, צדק חברתי – חדר המצב, הכלכלה האמיתית, הפלוג של העיתונאית טל שניידר ו־100 ימים של שקיפות – לביצוע תחקירים שיוצעו על ידי הציבור וימומנו בעזרתו.
המחנה החדש ברוטשילד (צילום: בן קלמר)
אז לשם מה אביטל היה צריך לחזור לרוטשילד ולנסות למשוך אותנו לשם שוב, ועוד באחוזי לחות כאלה? "נמאס לי למחות בפייסבוק ונמאס לי לפתוח שקי שינה בטוויטר", הוא אומר. "אני ורבים אחרים פותחים כל יום אוהל וירטואלי ומוחים על אלף ואחד מחדלים של הממשלה. מחיר הדיור הוא העדות הכואבת ביותר לכמה שהם לא סופרים אותנו. לכך שהם גרים על מאדים. זה בלתי נסלח. יצאתי לרחוב כי נמאס לי להתבייש בממשלה והפתרון הוא מחאה עממית נגדה. כמו אז, אבל הפעם – לא לוותר, כי כל הכוח נמצא בידיים שלנו".
במסגרת פעילותו כלוחם שקיפות, אביטל כבר מיישם את הכלים שעומדים לרשות האקטיביסט החדש ומשכלל אותם – הוא מנגיש מידע להמונים באמצעים חדשניים, ומשפיע בנוכחותו בחשיפות שמגיעות גם לתקשורת הממוסדת, ולעיתים אף מחוללות שינוי. האם החזרה לרוטשילד אינה, בעצם, חזרה אחורנית, שמתעלמת מהידע שנצבר בחמש השנים האחרונות, ורק כמהה לשוב לתקופה שהיינו צעירים, יפים וצודקים יותר – אך גם תמימים, לא ממוקדים וקלים לתמרון?
"לשבת ולשמוע דברים שאתם יודעים כבר – זה ניצול לא נכון של הזמן", אמרה דפני ליף בביקורה בשדרה בשבת. "בואו נהפוך את המקום הזה למרחב שמייצר עשייה. בואו נלמד מהטעויות של 2011, ונלך דבר דבר. נייצר קבוצת לחץ שמובילה שינוי. בואו נראה איך עושים את זה חכם, איך מחלקים עבודה, איך מייצרים קמפיין. נבחר משהו אחד – אותו נסמן כמטרה, ניקח את המידע שיש לנו עליו, נתמקד בו, נגיע להישג – ונמשיך הלאה. אם תומר מתעסק עם שקיפות, בואו נלך עם המסר הזה, ונהפוך אותו למערכת שעושה – ולא רק משכנעת את עצמה״.
אלדד יניב עם פעילי המחנה החדש ברוטשילד (צילום: בן קלמר)
הדברים של ליף מתחדדים לאור העובדה שאביטל כבר מזמן בחר להתמקד בנושא השקיפות, אותה הוא רואה כתרופה נגד שחיתות שחייבים להכריח את חברי הכנסת ליטול. "התביעה הראשית שלי, לפחות לעכשיו, היא אחת ובודדה: שקיפות בהצהרות הון של פוליטיקאים וראשי ערים", הוא אומר. "שנדע את היקף הנכסים שלהם, באילו מניות הם מושקעים, ונלמד יותר על האינטרסים הכלכליים של מתווי המציאות שלנו. חשבו כמה הפואדים והפאינות ייאלצו להסתבך כדי להסתיר כספים".
עם זאת, נכון לעכשיו, ההתנהלות בשדרה לא ממוקדת במטרה אחת, כמו שקיפות בהצהרות הון, כברוח דבריה של דפני ליף. ניתן רק לדמיין מה היה קורה אילו היתה זאת האסטרטגיה הנבחרת. "כדי לתקן עולם צריך לחבר את התודעה לפעולה", אמר אלדד יניב, שהגיע גם הוא לביקור בשדרה וקיים שיחה של שעה עם יושביה. "למרוד נגד מחיקת החובות של דנקנר – ולנצח. למרוד נגד מתווה הגז – ולנצח, או לצאת לשדרה במקום לקטר. זה בדיוק מה שתומר עושה בשבועיים האלה. לפני שאתם מטיפים לו מוסר, תשאלו את עצמכם מה עשיתם אתם בשבועיים האחרונים".
"קשה לי להבין איך חלק מאלו שאני מדבר איתם חושב שלצאת לשדרה זה הזוי", משתומם אביטל. "להישאר בבית במציאות כזו – זה הזוי. לחשוב שזה יסתדר לבד – זה הזוי. לחשוב ששום דבר לא ישתנה אם תבואו – זה סופר־הזוי. אנחנו, כולנו, – יכולים להפוך את המדינה". אבל כמובן שאם כל זה לא שכנע אתכם לבוא לבקר בניסיון לעורר את המחאה החברתית, אולי העובדה שפיצריית טוני וספה הסמוכה הבטיחה להוציא פיצות חינם תעשה זאת.
*למען השקיפות מבקש אביטל להדגיש כי הוא סובל מרגישות ללקטוז ולכן לא יהנה מהפיצות
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מחאה על מגש של כסף: אנשי מאבקים ותיקים מציעים דרכי פעולה
הם גרמו לנו להניע את הראש בחוסר הסכמה, לצקצק בעצבים כבר שבוע ולהגיד "לאן הלכה המדינה?" תחת כל ברזייה. אבל האם שלושת הפרקים של "מגש הכסף" יצליחו גם להוציא אותנו לרחובות? אנשי מאבקים ותיקים מסבירים מה צריך לקרות עכשיו. מחאה דור 2015, הצעת הגשה
עוד בטרם עליית סדרתם המדוברת ״מגש הכסף״, הציבו הבמאי דורון צברי ושותפו אמיר בן דוד רף גבוה למידת הצלחתה: האם היא תגרום להמונים לצאת שוב לרחובות ולדרוש שינוי?
שלושת פרקי הסדרה – שבהם מככבים העיתונאי גיא רולניק, החשב הכללי לשעבר ירון זליכה ופרופ׳ דני גוטוויין – מעוררים אמוציות רבות מאז שידורם ומהדהדים את קריאתם לפעולה נגד העוולות הכלכליות. הם קוראים למחאה חברתית חדשה מודל 2015, שאין לאיש מושג אם אכן תתממש וכיצד תיראה. האם מחאה חדשה צריכה להיות דומה באופייה למחאת 2011 רק ממוקדת ונחושה יותר, או שמא היא צריכה לוותר מראש על הרצון לשחזר את מפגני הענק ברחובות ולהתמקד בשינויי עומק של יצירת אלטרנטיבות? ואולי יש דרכים אחרות שעדיין נסתרות מן העין? תלוי כמובן את מי שואלים.
דפני ליף, יוזמת מחאת האוהלים
תוכנית מפורטת לחמש שנים
את יוזמת מחאת 2011, דפני ליף, תפס ״מגש הכסף״ בתזמון לא הכי נוח מבחינתה ועדיין אין לה תשובות ברורות כיצד צריך להיראות הסיבוב הבא. היא בדיוק חזרה עמוסת חוויות ורשמים ממסע בן 45 ימים בכל הארץ בשם ״הדרך הביתה״, שאותו היא מגדירה כסיכום של ארבע שנות למידה מאומצות. במהלך המסע ביקשה ליף, עם שותפתה המוזיקאית יעל דקלבאום, לאסוף תובנות לשאלה מה צריך לקרות בישראל כדי שתהפוך למקום בו כולנו רוצים לחיות, ואז הגיע ״מגש הכסף״.
״מאז שידור הסדרה אני מקבלת אינספור פניות מאנשים ששואלים מה עושים עכשיו ורוצים לקחת חלק במחאה חדשה״, היא אומרת. ״החלטתי לקחת את השבועיים הקרובים כדי לבנות תוכנית פעולה מפורטת לחמש השנים הקרובות של חיי שיוקדשו גם הן לעשייה חברתית ולקידום שינוי. כל מה שאני יכולה להגיד הוא, שבניגוד למחאת 2011 – הפעם ייבנה מנגנון משמעותי ומאורגן והפרטים יתגלו בהמשך״.
דפני ליף. צילום: איליה מלניקוב
שיר נוסצקי, הקונגרס החברתי
נושאים ספציפיים, לא רק ארבע מלים
חברתה של דפני ליף לארגון האירועים הבולטים של מחאת 2011, שיר נוסצקי, סבורה שדרישתה הכללית של המחאה לצדק חברתי הייתה אפקטיבית בכך שיצרה מטרייה למאבקים שבאו אחריה. עם זאת היא מאמינה שהשלב הבא מצריך שינוי עומק והצבת אלטרנטיבות מפורטות שכוללות התארגנויות ציבוריות סביב נושאים ספציפים. ברוח זו יתקיים ביום ראשון הקרוב הקונגרס החברתי שנוסצקי נמנית עם יוזמיו, בהשתתפות כ־30 ארגונים חברתיים וגורמים נוספים במטרה למצוא פתרון למשבר הדיור.
״כשיוצאים מיליון איש לרחובות אפשר להעביר מסר אחדעם מקסימום ארבע מילים״, היא אומרת. ״בשלב הבא והעמוק יותר נצטרך לעבוד כקרן לייזר מונחית מטרה ולא כפצצת נפלם״.
רני בלייר, במאי וממקימי ארץ חדשה
לא לשלם מסים, לא ללכת לצבא
גישה רדיקלית יותר מציע הבמאי רני בלייר, שהתמודד לכנסת במסגרת ארץ חדשה בראשות חברו אלדד יניב. ״המחאה צריכה לשנות צורה. במקום לנסות ולהוציא את ההמונים לרחובות יש להניע אותם בכיוון ההפוך ולשכנעם להחרים מוצרים של החברות הריכוזיות, לסרב לשלם מסים ואף לסרב להתגייס לצבא עד שתקציבו יהיה שקוף״, מסמן בלייר את הכיוון שאליו לדעתו צריכה המחאה הבאה לפנות. ״תנועת החרם על ישראל אמנם שנויה במחלוקת אבל אף אחד לא יכול לומר שהיא לא מצליחה לטלטל את מנהיגי המדינה, כך שאולי יש מה ללמוד מהם ולבנות שיטת מחאה שאט אט תמוטט את השיטה ותגרום לשלטון הפשע המאורגן להבין שגם לנו האזרחים יש קווים אדומים״.
צ'רלי ביטון, הפנתרים השחורים
קודם כל מאבק מזרחי
ומה בנוגע לשיתוף פעולה חוצה מחנות בין אשכנזים למזרחים ובין יהודים לערבים? גם כאן הדעות חלוקות. ״אני חושב שמחאת 2011 נחלה את כישלונה ברגע שהציבור זיהה את ניסיון הנהגת המחאה לכונן מאבק יהודי־ערבי מאוחד שנוטה לכיוון השמאל״, אומר צ׳רלי ביטון, ממייסדי הפנתרים השחורים וח״כ לשעבר מטעם חד״שׁ – שהשתתף במחאה החברתית ובבחירות האחרונות הביע את תמיכתו בש״ס. ״הלקח המרכזי שלי הוא שכדי שהמחאה הבאה תהיה אפקטיבית, היא לא יכולה להיות משותפת ליהודים וערבים מכיוון ששני העמים לא מוכנים לחיות אחד עם השני וצריך להפסיק עם הניסיונות המלאכותיים האלה. אני מאמין אך ורק במאבק עדתי של המזרחים שנדפקים הכי חזק על ידי השיטה, והגיע הזמן שנתחיל להילחם קודם כל בשבילנו ולהשיג הישגים עבורנו״.
מי בא לפעולה? דורון צברי ואמיר בן דוד. צילום: אלדד רפאלי
אבישי עברי, מייסד אתר לאטמה
מפלגה חדשה של ימנים־שמאלנים־דתיים־חילוניים
גישה הפוכה לחלוטין מציע עיתונאי ״מקור ראשון״ ו־nrg אבישי עברי, שנמנה גם עם מייסדי אתר לאטמה שנמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. ״הפרס הגדול ביותר שמעניקה ׳מגש הכסף׳ הוא ההבנה כי חולאיו של המשק הישראלי משותפים לכולנו – ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ומערביים״, כתב עברי באחד מטוריו והוסיף בשיחה עם Time Out כי צריכה לקום מפלגה חדשה שתורכב מכל המגזרים הללו שיחרטו על דגלם שקיפות, הגינות וחתירה לביטול התקציבים הייחודיים לטובת הטוב הכללי.
״מפלגה כזו לא קמה עדיין, כי בישראל אתה תמיד צריך להיות שייך לשבט מסוים שמגדיר אותך, ובמובן הזה אנחנו לא ממש שונים מהבדואים, רק שיש לנו היי־טק יותר מפותח״, הוא אומר. ״אבל יש לנו דמוקרטיה פרלמנטרית מצוינת ורק צריך להשתמש בה נכון, כלומר להצביע למי שמייצג את האינטרס הציבורי ולא למפלגות מגזריות שלא מתפקדות״.
רינו צרור, עיתונאי
להיכנס למכבש הפוליטי
עמדה דומה הנוגעת לחשיבות שבפניית המחאה לתוך הפוליטיקה משמיע גם העיתונאי רינו צרור. ״כשאתה מסתכל על מה שקורה עכשיו ועל מה שקרה במחאת 2011, אתה מבין שבכלל לא רלוונטי אם הבאת מיליון איש לרחובות או אם קמה ועדה כלכלית של יותר מ־100 מומחים שאימצו חלק מהמלצותיה. בפוזיציה הקיימת היכולת של השלטון לדרוס כל דרישה, גם אם הצביעו עליה ותקצבו אותה, היא אבסולוטית״, הוא אומר. ״את מחאת 2011 השלטון גנב מהאזרחים, ואחד הלקחים הוא שכדי לסגור דיל למען כל החברה לא מספיק לפעול מבחוץ אלא צריך להיכנס עמוק לתוך המכבש הפוליטי ולפעול מבפנים״.
סתיו שפיר, חברת כנסת
להתפקד למפלגות ולהשפיע מבפנים
ח״כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני סבורה שהדרך למחאה אפקטיבית שתחליף לבסוף את השלטון מתחילה בהתפקדות למפלגות שמקיימות פריימריז לבחירת רשימתן. ״המחאה ברחוב חשובה מאוד, ואנחנו חייבים להתארגן בצורה חכמה ולעולם לא לזנוח את הכלי הציבורי הבסיסי הזה״, היא אומרת. ״אבל כמה מאלה שיצאו להפגין, מאלה שהולכים להצביע בבחירות בציפייה לשינוי – דואגים להשפיע על דרכן של המפלגות ושל נבחרי הציבור מבפנים? כאישה צעירה, בלי כוח פוליטי ומשאבים כספיים, הצלחתי להיכנס היישר מהמחאה לתוך ועדת הכספים של הכנסת בזכות אלפי חברים אידיאולוגיים במפלגת העבודה. מי שמעוניין בחברי כנסת שמשרתים את הציבור ולא קומץ בעלי הון ומגזרים אינטרסנטים חייב להתפקד. המדינה שלנו זקוקה להצלה ולאף אחד מאיתנו, אלה שעדיין יש להם תקווה, אין פריבילגיה לעמוד מן הצד ולא להשפיע על מוקדי קבלת ההחלטות״.
סתיו שפיר. צילום: איליה מלינקוב. איפור ושיער: Eve Luzi
אלדד יניב, התמודד לכנסת מטעם מפלגת העבודה
להפיץ את הסדרה לכל עבר
אלדד יניב, שעמד בראש ארץ חדשה, מציע לראות את שלושת רבעי הכוס המלאה, כפי שהוא מכנה זאת, וסבור שתודעת הציבור התפתחה משמעותית מאז 2011. ״מי מאיתנו או מהורינו ניהל מאבק כששדדו את ים המלח, שזה לא פחות משוד הגז, ואת מי זה עניין?״, הוא שואל. ״עכשיו כש׳מגש הכסף׳ עובר ממייל למייל, מי צריך בכלל שישדרו את הסדרה בפריים טיים של ערוץ 2 כאשר בעוד כמה חודשים היא תהיה הנצפית ביותר אי פעם״.
אז מה עושים מכאן? לדעת יניב חשוב עדיין להמשיך ולייצר תודעה אלטרנטיבית כדי להכין את הקרקע לשינוי. ״צריך להמשיך ולהפיץ את ׳מגש הכסף׳ ובעוד שנה, כשרוב המדינה יצפה בסדרה, יהיה מהפך״, הוא קובע. ״אולי במקום ביבי יעלה מישהו כמו לפיד או כחלון ואולי נתבאס שוב ששום דבר טוב לא ממש קרה, אבל הניצחון שייך למתמידים העקשנים, ואם נמשיך בסוף ננצח. הסוף הזה קרוב יותר ממה שאנחנו מדמיינים״.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
