>> עד ה-7.10 רונן וודלינגר היה עורך וכותב בטלוויזיה, אבל אז הכל השתנה – הוא התגייס למילואים, כתב את הספר “הטנקים כאן" על לוחמי חטיבה 188 ב־7 באוקטובר, התחיל לנהל את התוכן של מוזיאון ההנצחה הדיגיטלי "כאן 360", וכעת מעביר הרצאות וכותב ספר נוסף – נו מה, על המלחמה. חוץ מזה,כבר כמה שנים שהוא עושה יין. זו העיר שלו.

>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב. העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא

1. בוק שוק

לצד יין, ספרים זה כנראה סעיף ההוצאה הכי גדול שלי. אני קורא הרבה, ופשוט להיות במחיצת החפץ הזה עם הכריכה והדפים, אם כי אני מודה בצער שאני קונה הרבה יותר משאני קורא. 'קורא למגירה', אני קורא לזה. השנה, לראשונה בחיי, אני גם מחפש בחנויות את הספר שכתבתי – "הטנקים כאן", על לוחמי חטיבה 188 ב-7 באוקטובר. אני מוודא שהוא מונח יפה ושואל אם הוא נמכר. אחת החנויות הקבועות שלי כבר המון שנים היא בוק שוק ברמת אביב – חנות יד שנייה קטנה וחמודה, עם מדפים שמטפסים עד לתקרה הגבוהה. מסוג המקומות שאני לא יכול לצאת מהם בלי ספר אחד. לפחות.
ברודצקי 15, תל אביב

2. בית רדיקל

מאז שסיימתי את התואר השני בפילוסופיה, העיסוק ברעיונות ובמחשבות מאוד חסר לי. מתישהו במהלך המלחמה הגעתי לבית רדיקל, ומצאתי את מה שחיפשתי. זה מתחיל במקום היפיפה – מבנה ברוטליסטי, שהיה פעם שוק הדגים הסיטונאי של תל אביב, ושופץ באלגנטיות, וממשיך בתוכן המעולה שנמצא בפנים. בקיצור: איפה שפעם מכרו ערימות של לוקוסים אפשר לשמוע עכשיו, על כוס יין, את ג'רמי פוגל מדבר על האסכולה הסטואית. ערב מושלם מבחינתי.
התחייה 27, תל אביב

3. אזולי בר

הקטע של קינג ג'ורג', בין הסנטר לכיכר מסריק, הוא כנראה קטע הרחוב האהוב עלי בעיר. אולי בגלל הכיכר, אולי בגלל שגרנו כמה שנים ממש ליד, ואולי בגלל שתמיד יש שם מקומות שאני אוהב. בתקופה האחרונה זה אזולי, בר של שלושה אחים (אזולי זה שם המשפחה שלהם) שבתחילת המלחמה נקראו למילואים, והנשים שלהן תפעלו את המקום. כבר סיבה לאהוב אותם. חוץ מזה האווירה מעולה, הצוות מקסים ויש מנה אחת של מיני לחוח עם בשר מפורק שהיא הצגה.
שדרות מסריק 16, תל אביב

4. קולנוע לב

יצא לי לאחרונה להיות פעמיים בסרט בלב, באולם כמעט ריק. פעם אחת ריק לגמרי. רק אנחנו והמסך. וזה העציב אותי מאוד. אני לא מוכן שגם לב יעלה לגן העדן של בתי הקולנוע ויצטרף למקומות כמו גת והוד ודיזנגוף ותל אביב. את רוב הסרטים שראיתי בחיים ראיתי שם, מבלוקבאסטרים ועד סרטים קטנים בהצגה יומית. אכלתי שם כמה שדות של תירס, שתיתי גלונים של קולה ומבחינתי לב זה שם נרדף לקולנוע. עשו טובה – אם יש לכם בחירה בינו לבין אחד מקניוני הקולנוע בפרברים – לכו ללב.
דיזנגוף 50, תל אביב

5. מול הים

יש לי מדד אישי לבחינת מקומות בתל אביב, והוא – האם כשבנות הדודות שלי יבואו סוף סוף לביקור בארץ (הן ארגנטינאיות ומעולם לא היו כאן), אני אקח אותן לשם? ויש נקודה אחת שברור לי שממנה יתחיל הסיור המתוכנן הזה: היא נמצאת כשנוסעים דרומה על הירקון, עוברים מתחת לכיכר אתרים, המלונות חולפים מימין, ואז, מול רחוב גורדון, במכה אחת – הנוף נפתח, הים נפרש עד האופק ונמל יפו יושב לו שם בקצה. הספוט הזה מזכיר לי כל פעם באיזו עיר מהממת אנחנו חיים.

מקום לא אהוב בעיר:

כבר כמה שנים שחלקים עצומים מהעיר נראים זוועה, אבל לפחות זה משהו שאמור להסתיים יום אחד (ב-2040 ומשהו, אבל למה להתקטנן?). הבעיה שלי היא יותר עם הבניה שהולכת להישאר איתנו גם הרבה אחרי, ובעיקר עם המגדלים, ובעיקר עם אלה שממש בתוך העיר. בפינה של אבן גבירול וארלוזורוב, למשל, בונים עכשיו כמה מפלצות של 40 ו-50 קומות ויש בהם משהו שמעיק עלי כשאני עובר לידם. אני מבין שאין מקום ואין ברירה ומישהו רוצה לעשות מזה כסף, אבל כמו בסיפור על מגדל בבל, יש משהו במגדלים שפשוט נראה לי לא נכון, חסר פרופורציות.

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון שסידר את הראש או פתח לך את הלב?
שנים חפרתי לאנשים על היצירה "החור" של בת שבע. נהגתי לספר איך בקטע האחרון – מי שראה יודע על מה אני מדבר – הדמעות התחילו לזרום ממני בלי שליטה. זה לא שבכיתי – בנים כידוע לא עושים את זה – זה פשוט הציף אותי רגשית ברמה כזו שפתחה לי את כל הסכרים. לפני כמה חודשים הלכנו שוב ושוב זה קרה. יצירת אמנות מופתית שבלי מילים מצליחה לגעת עמוק ומדויק בנשמה.

יצירה שנתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
יש וידאו מהופעה של הג'ירפות בבארבי שנקרא "אריה מנגן דידג'", שבו גלעד כהנא פשוט מדבר במשך דקות אל לוחם אגוז במילואים שנפצע אנוש בעזה, יושב שם בכסא גלגלים ומנגן, ואין מילים לתאר כמה שזה אנושי ויפה. רק דמעות וצמרמורת. וטרי יותר – גימבו ג'יי הוציא עכשיו תקליט שכולו ניסיון חסר סיכוי לתאר את הרגע הדפוק הזה בזמן שבו אנחנו חיים, ומה שהכי מדהים זה שהוא גם מצליח, אשף המילים הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץלתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש תחושה שהמלחמה נגמרה – לפחות סוג של – ושהגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל יש עשרות אלפי חיילים שממשיכים לסחוב איתם את מה שקרה, שלא יכולים פשוט להמשיך. אחד המקומות שבהם הבנתי את זה הוא פרויקט מדהים של עמותת ברק, עמותת החיילים והבוגרים של חטיבה 188, פרויקט שמלווה לוחמים ולוחמות של חיל השיריון, סדירניקים ומילואימניקים, ואת בני המשפחות שלהם, ונותן להם ליווי נפשי במשך שנה, בחינם. מי שהקימה את המיזם זו מיה, האמא המופלאה של סרן יהל גזית היפה והמוכשר שנפל ברצועה בתחילת המלחמה, והפרויקט נקרא על שמו – "אור כי יהל". עד היום טופלו ומטופלים בפרויקט יותר מ-760 חיילים, באמצעות מאות מטפלות ומטפלים מתנדבים מתחומי בריאות הנפש. המימון למיזם הכל כך חשוב הזה מגיע מתרומות ואני חושב שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר ללוחמים האלה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מאד אוהב לשתות יין, להכין יין. אני הרבה פחות אוהב את זה שהיין בארץ מאד יקר. אז בהקשר הזה בא לי להרים לאסף ויסמן מהחנות MIVINO, שמביא לארץ יינות טובים ובעיקר לא יקרים, כולם מאזור אחד בספרד, והוא גם מוכר יין בקופסאות אטומות שאפשר לשתות במשך שבועות, שזה מגניב, ואת כל זה הוא עושה מאהבת יין ומאהבת ספרד ומתוך אמונה שיין לא חייב להיות אירוע – למרות שלפעמים כיף שהוא כזה – אלא יכול להיות גם תענוג יומיומי.

מה יהיה?
יש אלפי סיבות להיות פסימיים, אבל גם כמה סיבות להיות אופטימיים, והסיבות האלה קשורות בעיקר להרבה מהאנשים שחיים כאן. הדברים שאני עושה בשנתיים וחצי האחרונות – המילואים, ההרצאות שאני מעביר, אפילו הכנת היין – לוקחים אותי כמעט לכל מקום בארץ. אני פוגש המון א.נשים מעניינים וחכמים וטובי לב ואני תמיד חוזר מהמפגשים האלה קצת יותר מלא וטיפה יותר אופטימי שאם זה יהיה תלוי בהם ופחות בפוליטיקאים וברשתות ובתקשורת, יכול להיות פה הרבה יותר טוב.

• העיר שלי
• קולנוע לב
• בית רדיקל
• אזולי בר

>> ג'אי דמיין היא אוצרת ואמנית שחיה בתל אביב, מנהלת את גלריה "סלון כנפיים לאמנות" ביפו (אלעזר בן עזריה 11) ואוצרת בארגון "כנפיים – בזכות האמנות" שמציג תערוכות חדשות, מופעים מוזיקליים ובכורות להצגות חדשות במסגרת אירועישבוע המודעות לבריאות הנפש. מחרתיים (5.12) תיפתח התערוכה הקבוצתית "אלטר אגו – האני האחר" אותה אצרה יחד עם אורי רוזנטל, המציגה את עבודותיהם של אמני "כנפיים" מסטודיו האמנות, בליווי הכנופייה, הרכב המוזיקה מבית "כנפיים".אתם רוצים להיות שם.

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. מתחם ברחוב הרצל

זה מתחם שנוצר באזור בית מרס, שהעירייה הסבה לסטודיואים לאומנות, בתי ספר לאומנות ומרכזי אומנות. הספסלים בחוץ הפכו למעין קמפוס אליו מגיעים תלמידי אומנות ואומנים יוצרים, ומשמאל לבניינים נמצא גם בית רדיקל וישנה תחושה של מחבוא כזה של אומנים במהלך עבודתם האמנותית.
בית מרס, הרצל 158 תל אביב // בית רדיקל, התחיה 27 יפו

2. הרחובות של שכונת נגה

הרחובות שמאחורי מתחם נגה משנים צורה בכל פעם: לפעמים ישנה תחושה שהגעת לאזור תעשייה של בתי מלאכה קטנים, אך ישנם ימים בהם ללא כל אזהרה המקום הופך להייפ, ופתאום הגלריה שברחוב היא זאת שבולטת בנוף, חנויות הבגדים השוות ועוד.

3. ⁠סלון כנפיים לאומנות

בגלריה מציגים אומנים שלא ממש שייכים למלייה האומנות של תל אביב, קצת כמו סלון הדחויים של המאה הקודמת בה הציגו האקספרסיוניסטים הראשונים. בגלריה אפשר למצוא אומנות איכותית, קצת Outsider Art מעניין ושווה ומתחלף כל הזמן.
אלעזר בן עזריה 11 יפו

4. משק ברזילי // אנסטסיה

המעדניות הטבעוניות ששומרות לי על הלהבה ועל הגאווה להיות טבעונית. תמיד כשאני מארחת בבית וקונה את העוגות, הסלטים והתבשילים שלהם, ההתלהבות תמיד מגיעה בצורת המשפט "עם אוכל כזה אני בהחלט יכולה להיות טבעונית".
משק ברזילי / אחד העם 6 תל אביב (נווה צדק) // אנסטסיה / פרישמן 54 תל אביב

5. שכונת שפירא

אני גרה בה בפעם הראשונה אחרי שנים רבות של מגורים בתל אביב. היא מאפשרת לי להרגיש ולהיות לא מנותקת בגלל מגוון האוכלוסיה הגדול.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית החדשה. דחוף דחוף! למרות שהוא מכיל אוכלוסייה מוחלשת ולעירייה אין עניין באוכלוסיות שאין להן קול תרתי משמע, בבקשה שהעירייה תטפל. בסוף זה אפילו ישתלם לה. למקום הזה יש את הפוטנציאל להפוך לאחד המקומות המעניינים והמגניבים בתל אביב. אפילו את המבנה, שנחשב למכוער במבני תל אביב, עם השקעה נכונה אפשר לממש את הפוטנציאל הברוטליסטי שלו ולהפוך אותו למעניין ומרשים. קצת אלתור, עיצוב וארכיטקטורה חכמות, וזו תהיה פנינה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כשהיינו בעיצומה של המלחמה שכחתי בכלל למה אני כאן, למה פעם אהבתי את המקום הזה בכלל, מה לי ולמי שחיים כאן ואיזה שפה משותפת יש לי ו"להם". בדרך כלל המוזיקה שאני שומעת היא רוק, אינדי, היפ הופ ו-rnb, ואז התחילו טיפין טיפין להישמע שירים ישראלים של פעם, מימים שבהם הכל היה תמים יותר, עד לשיא: "שיר לשלום", שלא שמעתי שנים על גבי שנים ושכחתי את קיומו, ופתאום שוב הרגשתי את השייכות את המשהו הזה של פעם שאהבתי במקום הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"נדודים" של הסופרת אולגה טוקרצ'וק– שלמרות הרצון העז לברוח בלי אפילו לדעת לאן, השאירה אותי כאן ואפשרה לי לנדוד תוך כדי קריאה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום ולהתנדב ולסייע ליצורים הכי אומללים על כדור הארץ: החיות המדהימות שבני האדם מגדלים על מנת לאכול, ללבוש ולקחת להם את החלב שבו הם מניקים את הצאצאים, שנשלחים עוד כתינוקות לשחיטה. ובמיוחד ל"חוות החופש"שמצליחה להציל את חלקם מהגורל האכזר, וכשמתנדבים שם אפשר לחבק תרנגולי הודו שהם הכי הכי רגישים ומתוקים, להסתלבט עם החזירים המקסימים ולנשק פרות על המצח ולהתבונן בעיניים הכל כך חכמות ורגישות שלהם ולהרגיש שמותר לבכות איתן על הכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חיים חננאל. הוא צייר והוא חדש בתל אביב, וכשמסתכלים על העבודות שלו רוצים שוב להתחבק ולאהוב, כי עוד יש כאלה ששווה להמשיך להתקיים במחיצתם.

מה יהיה?
יהיה טוב.לאחרונה שמעתי בכמה הזדמנויות את המשפט "אופטימיות כבחירה מוסרית", ואכן מדובר בבחירה מוסרית נעלה נעלה, כי באמצעותה נוכל להציל הרבה שאיבדו את הרצון להמשיך.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• בית רדיקל
• שכונת נגה
• גלריות
• משק ברזילי
• אנסטסיה
• שכונת שפירא
• תחנה מרכזית תל אביב

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינוי עירוני מעודד – מתחם, אותה מילה שבעבר היתה מעבירה צמרמורת קרינג' קלה בגבו של כל תל אביבי, חוזרת לפתע בגישה כל כך שונה. כבר לא מדובר במתחמי קניות, או מתחמי מסחר א-לה מתחם התחנה (שכבר שינה את שמו ל"פארק התחנה"), אלא מושג שמגדיר מקומות אורבניים שצמחו מהשטח (או לפחות מכמה יזמים בועטים), ומספק אזור בילוי מרוכז תחת מטרייה אחת. המתחמים החדשים הלכו בדרכם של התדר בבית רומנו, השתלטו על שטחים פרועים בדרום תל אביב, ובנו שם קהילה שמערבבת בין אלכוהול ובילויים בתשלום למרכז תרבות חינמי. מקומות אורגניים שנולדו מתוך העיר ומתפשטים במהירות. אספנו את המתחמים הכי חשובים בעיר נכון להיום, כדי שתדעו מה חם.

מתחם בית רומנו

מה קורה שם:המקום הסודי שהחברים התל אביבים שלכם לא מספרים לכם עליו. סתם נו, ה-OG, המקור, הראשונים שהבינו את הפוטנציאל. המקום שמכיל בתוכו את כל מה שתל אביבי והיפסטרי עוד מהימים שבהם השתמשנו במילה היפסטר. בליבו נמצא התדר, שכולל את תחנת הרדיו, אירועי תרבות ואמנות, ירידים מתחלפים, פופ אפים, מסיבות, משחקי ספורט ואף לא רגע אחד דל.
מה שותים:בירה רד סטייפס, או קפה במטמון שבקומה העליונה.
מה אוכלים: פיצה של אייל שני, דינר בבית רומנו, או מרק חאמוד בסאפה הסמוך.
איזה אירועים מתקיימים בו:מיניפסטיבלים למיניהם, ירידים ושלל אירועי תרבות כמעט מדי יום, השקות במטמון, אירועי ג'אז בגינת חואניטה ובעצם כל מה שמעניין בעיר.
מה מייחד את התדר:מקום שהוא הלב הפועם של תל אביב (רק מה הקטע עם סגירת הכניסה הראשית?).
דרך יפו 8, תל אביב, אבל הכניסה מפארק המסילה

בית רדיקל 3426

מה קורה שם:בית רדיקל הוא ללא ספק משב הרוח הרענן של העיר בשנים האחרונות. במתחם 3426, שעידן העתיק שימש כשוק הדגים העירוני וכיום מיטיב להשתלב בהלכי הרוח הנוכחיים, תמצאו את תמצית האקטיביזם, קהילה ופוליטיקה ובאותה הנשימה שתמצאו אווירה קולית ורלוונטית לחיינו כאן. בבית רדיקל 3426 מתקיימים שיעורי ערבית המוניים, סדנאות, הופעות והרצאות מרתקות, ואף יש חנות והוצאת ספרי רדיקל.
מה שותים:קפה או יין בבית הקפה 3426, שממוקם בחזית החיצונית של המבנה הברוטליסטי.
מה אוכלים:כריך או מאפה בבית הקפה.
איזה אירועים מתקיימים בו:הרצאות, סדנאות מגניבות, שיעורים מעניינים, המבטא הבלגי של ג'רמי פוגל והמון דברים שגורמים לנו לרצות להיות מעורבים יותר בחיים עצמם.
מה מייחד את בית רדיקל:לא משעמם בו לרגע, ובדגש הערבים נטולי הסמראטפון.
התחייה פינת הרצל

המצפור

מה קורה שם:המצפור החדש כל כך אמנם מזדהה כבית קפה, אבל הוא הרבה מעבר לכך – מקום שממוקם בלב פארק החורשות, וגורם לנו להרגיש כאילו נחתנו בפארק של עיר מערב אירופאית. מתחם מושקע במבנה מרהיב ויוצא דופן שמתפקד כבית קפה לשעות היום, מגיש בורגר מוצלח מהצהריים והופך לספוט בילוי על פיצה, בירה או קוקטייל בערב. מקרינים פה סרטים, עושים כאן סדנאות יוגה, יש הופעות חיות ושאר פעילויות מושקעות לכל המשפחה.
מה אוכלים:פיצה של מבית היוצר של פיצה פור דה פיפל, או מותג הסמאשבורגר הייעודי "בירדי".
מה שותים:יין, הרבה יין
איזה אירועים מתקיימים בו:הקרנות סרטים, שיעורי יוגה, יריד חקלאים, הופעות חיות ועוד ועוד.
מה מייחד את המצפור:פנינת טבע אמיתי בלב האורבניות.
היינריך היינה 19, תל אביב

החניון

מה קורה שם:כשמו כן הוא, מתחם קטן שאשכרה התמקם בחניון בפאתי פלורנטין. לא צחוק – בבוקר הוא מתפקד כחניון לכל דבר, ומספק בית לרכבים של עובדי הבניין הסמוך, אך בערב הכל משתנה – המכוניות עוזבות את החניון. השולחנות נפרסים ואיתם האורות נדלקים. בירה, נשנושים ושאר ערבים מיוחדים שמתקיימים שם הם רק חלק מהאווירה הגראנג׳ית (שלא לומר הגראג'ית) והמגניבה של החניון. בימי שישי מתקיים במקום גם שוק חומרי הגלם מצוין, שהופך את החניון לספוט שחייבים לבקר בו.
מה אוכלים:בייגל טוסט כמו בימים הטובים, או מנת שף מפופ אפ מתארח.
מה שותים:סן מיגל מהחבית.
מה מייחד את החניון:ערבי מכוניות אספנות שמבקרים במקום מפעם לפעם.
הרבי מבכרך 7, תל אביב

קריית המלאכה

מה קורה שם:אין בארץ עוד מקומות ששופעים כל כך באמנות: סטודיואים של אמנים, צלמים, מעצבים מוצר, אופנה ומה לא, לצד מספר מכובד מאוד של גלריות של חללי תצוגה שאין כאן מקום לפרט את כולם, אבל אתם רוצים לבקר בהם. אמנם לא מדובר בעסק אחד מרוכז, אבל הבניינים התעשייתים, הסטריט ארט ואינסוף הסטודיואים, הגלריות וחללי התצוגה שפזורים במתחם – לצד מועדונים ומעט ברים/מסעדות – הופכים אותו ללוקיישן מיוחד לבילוי.
מה שותים:בירה בא-לה רמפה, או מוחיטו בלה מעלה.
מה אוכלים:טאקו יוקרתי או צ'יפס בגבינה.
מה מייחד את קריית המלאכה:התאחדות אורגנית של אמנים מכל התחומים, היצרה את הצ'לסי הישראלי.
קרית המלאכה, דרום תל אביב, בין רחוב שוקן ממערב לשדרות הר ציון ממזרח

התחייה 14

מה קורה שם:מתחם עירוני שמרגיש כמו האח הקטן והמסודר של קריית המלאכה (וגם לא כזה רחוק ממנו), אשר מכיל בתוכו בעלי מלאכה, יצרנים קטנים ואומנים. מקום שמעלה על נס את היצירה, העיצוב והייצור המקומיים, ומכיל לא פחות מ-44 חללי עבודה ומלאכה, סטודיואים קטנים וגדולים, וגם אזורים לסדנאות מתחלפות.
מה שותים:מדי פעם מתקיימות סדנאות תה מטעם מאסטר תה מוסמך!
מה אוכלים:תביאו מהבית, אם כי באירועים ניתן למצוא לפעמים נקניקייה סוררת.
מה מייחד את התחייה:מקום שמשלב בין יצרנים מסורתיים לעובדי טכנולוגיה מתקדמת.
התחייה 14, תל אביב

המבצר

מה קורה שם:סוד ליודעי דבר ותושבי פלורנטין, מבצר מרשים של תרבות ואמנות. מדובר בחלל רחב ידיים בעל שלוש קומות, שמתקיימות בו הופעות, סדנאות, תערוכות, הרצאות ומפגשים. יש גם חנות פסנתרים (כן, כן), בר משקאות אלכוהוליים וחנות עציצים – ומעל הכל יש קהילה יוצרת שמפעילה את המקום, ומביאה אליו כל העת תכנים מקוריים ומעניינים.
מה שותים:בירה, יין או קפה בבית הקפה החדש שנפתח.
מה אוכלים:מאפים, כריכים או טוסטים בבית הקפה.
מה מייחד את המבצר:מצליח להישאר מתחת לרדאר, בקטע הכי טוב, ומאוד אדיב לשכנים (את הופעות הערב עצרו זמנית, עד לפתרון בעיות אקוסטיות שמפריעות לשכנים. ריספקט).
משה מאור 3, תל אביב

• ❤ תל אביב
• אוכלים שותים
• בית רומנו
• תדר
• בית רדיקל

>> נתלי רשבסקי (למה שלא תעקבו) היא שחקנית לשעבר וסופרת (ואשתו של טל רשבסקי,נוכל ואמן הפסטה), ובשבוע שעבר היא הסבירהבטור אישי נוקב במגזין "את"בדיוק למה היא שחקנית לשעבר ("בסצנת האונס הבמאית לחשה לי: 'עוד מעט זה נגמר' – ואז פרשתי ממשחק"), ואיך יצא מזה שהיא עכשיו סופרת. ספרה הראשון, "מחר הורסים את הבית", ראה אור ממש לאחרונה בהוצאת עם עובד ואתם רוצים לקרוא אותו.

אסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים // העיר של רוני ידידיה
חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות

"מחר הורסים את הבית", נתלי רשבסקי (צילום כריכת הספר באדיבות הוצאת "עם עובד")

1. פתוח/סגור (או הטומטומטו בשמו המלא)

בשדרות וושינגטון המטונפות, בין הנרקומנים, המשוגעים והעטלפים שמסתתרים בעצים, יש את הפסטה הכי טובה בעיר. אני כנראה משוחדת, אבל באמת שעוד לא יצא לי לטעום פסטה טעימה יותר מהחמאת מרווה. לפני שנתיים בערך התווספה גם ראגו לבנה ושתיהן ביחד הן סיבה מספיק טובה לאכול גלוטן אפילו שאני רגישה (מקרה קלאסי של אשת הסנדלר הולכת יחפה).
שדרות וושינגטון 26 תל אביב (פלורנטין)

2. פארק המסילה

אסתכן בכך שהרבה כתבו את זה לפני (כמקום אהוב או לא אהוב, הבנתי שמדובר בנושא שנוי במחלוקת), אבל בתור מישהי שגדלה בקניון אני שרופה על הקונספט הזה של כל מה שאת צריכה במקום אחד. שביל ארוך וירוק שאפשר לרכב עליו באופניים עם הילדים, ברים, מסעדות (ביניהן גםאחותו הקטנה/גדולה של הטומטו– לאבה), גלידות, ירידים, הופעות, גינות משחקים ואינספור כרי דשא שאפשר לשבת עליהם עם חברים על בקבוק יין ונשנושים מהקיוסק ליד. אפשר אולי להוציא את הבחורה מהשרון אבל אי אפשר להוציא את השרון וכו' וכו'.

3. עלמא

לפני שנה הצטרפתי לתוכנית העמיתים של עלמא וככה התוודעתי אל המקום עצמו. מעבר לכך שזה באמת אחד הבניינים הכי יפים בתל אביב (תקרות גבוהות, חלונות עץ, מרצפות מצוירות וגג ענקי לשקוע אתו אל הערב), עלמא לא רק יפה אלא גם אופה: יש תערוכות אומנות מתחלפות, קורסים, הרצאות והשקות לספרים חדשים. והכי חשוב יש להם אוסף ספרים מרהיב ואני יכולה לבלות שעות רק להסתכל על הכרכים.
שד"ל 6 תל אביב

4. בית רדיקל

בתקופות קשות כשהייתי צריכה מקום לברוח אליו זה היה המקום אליו נעלמתי כדי לא להרגיש לבד. ראיתי סרטים, למדתי על הסכסוך או העליתי אנשים מתים באוב, ולפעמים יש גם שוק איכרים חמוד ונחמד של תוצרת מקומית. מקום מושלם לרגעים בהם העיר מרגישה בודדה. חוצמזה יש להם את החצר הכי יפה בתל אביב והם מגישים יין טבעי במחיר שווה לכל נפש (יעני יותר זול מיין הבית בבר התל אביבי הקרוב לביתך). וכמובן, יש גם חנות ספרים קטנה וחביבה מאוד.
התחייה 27 תל אביב

5. הסלון של ענת

הכת של ענת – סליחה, הסלון – היא מקום חמים ונעים לעבוד בו על טקסטים, להשתכר עד כלות ולרכל עם ענת עינהר שחוצמזה שהיא באמת אחת הסופרות הכי טובות שכותבות היום בארץ, היא אוצר של ידע, הבנה, חמלה ואהבה אמיתית לכל מה ומי שקשור למילה הכתובה.

6. חנויות ספרים

מאז שאני ילדה קטנה חנויות ספרים מספקות לי את אותה התרגשות כמו חנות ממתקים. אני אוהבת לעבור בין המדפים ולמצוא קלאסיקות שעוד לא הספקתי לקרוא, ספרים חדשים ששמעתי עליהם או חברים ותיקים שקראתי מזמן ואני רוצה להמליץ עליהם לחברים בשר ודם שלי. שום דבר לא ישתווה לתחושה שיש לי כשאני יוצאת מחנות ספרים עם שלל חדש. והעיר גדושה בחנויות שתופסות לי מקום נכבד בלב: המגדלור, האחים גרין, ב׳ ספרים, אובלמוב, סיפור פשוט, רידינג, סטימצקי אלנבי (שיש להם את קומת המרתף שהיא אוצר בלום לחובבי ספרים באופן כללי ולחובבי תיאטרון בפרט) ועוד הרבה אחרות.

7. סטודיו 108

ליין של מסיבות פעם בשבועיים. זה מטונף. זה רועש. זה ממש לא לגילי ואיכשהו אני מגיעה כמעט לכל המסיבות וגם דואגת לנתב את רוב חיי החברה שלי לשם (כי מולטיטסקינג זו לא מילה גסה).
התנופה 5 תל אביב (קריית המלאכה)

8. קולנוע הפסגה

כל קיץ יש את קולנוע הפסגה בימי רביעי וכל קיץ אני שוכחת שיש את זה ומישהו מזכיר לי ואני באה וזה הכי הכיף והכי מגרד ואני נעקצת מלא מסוגים שונים של חרקים, אבל למי אכפת, כי פעם אחרונה שהייתי היה את "מלך האריות" וכל הקהל שר ביחד וזה היה אחד הרגעים הכי מתוקים ויפים בעולם לא כל כך מתוק ולא כל כך יפה.

9. ציונים לשבח כי חייבת:

הענן (בר שכונתי בשולי פלורנטיןובו חצר פנימית שכיף לשבת בה עם חברים, רענן 36)
Fe (בר חדש וטעיםשנפתח על חורבות המוס ז"ל שלא יחסר לאף אחד מלבדי, שדרות וושינגטון 26)
עזרא גבאי (חנות יבשים ותבלינים על נחלת בנימין 101 שנועדה לעזור לכולנו להילחם ביוקר המחייה)
וקפה הרבי בבית חנה הרבי(שבו כתבתי לפחות חצי מהספר שלי אם לא יותר), קומפרט 5.

מקום לא אהוב בעיר:

זה אולי דבר נוראי להגיד, אבל שער הכניסה לבית הספר של הילדים. יש לי חרדות מאנשים בכלל והורים של ילדים אחרים בפרט. האמת שמדובר בבית ספר חמוד ממש ורוב ההורים כנראה גם הם חמודים ממש, אבל בשביל מישהי כמוני לעמוד בתור למקום עם עוד מלא אנשים שאני מכירה אבל לא באמת מכירה ושלא באמת רוצים לראות אותי (או יותר גרוע, ממש שמחים לראות אותי אפילו שלא ברור לי למה) וצריך לנהל איתם שיחות חולין ולפזר מספיק חיוכים כדי שאף לא ישים לב שאני לא זוכרת את השם שלו (עוד יותר גרוע: כשאני לא זוכרת את השם של הילדים או של מי הם הורים בכלל). זה – ממש זה – הגיהינום האמיתי. גרוע משער בית הספר הם ימי הולדת של ילדים מבית הספר אבל א' זה לא מקום וב' תודה לאל הילדים כבר גדולים והורים לא אמורים להישאר במסיבות אלא להתנדף באלגנטיות אל הריק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לשמחתי יש הרבה אירועי תרבות בעיר הזו אבל אני אציין דווקא את האירוע האחרון שהלכתי אליו: יום הולדת שנה לאובלמוב שהייתה בסימן עצלנות/דחיינות ובו אנשים דיברו לשם שינוי על הספר שהם לא קראו. עבור מישהי שקונה יותר ספרים ממה שהיא מסוגלת לקרוא, הידיעה שיש עוד אנשים שסובלים מאותה בעיה (גם אם אצלי מדובר בעשרות במקום באחד בודד) הייתה מנחמת מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שום דבר לא נתן לי תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה בכל מה שקשור למצב הפוליטי/חברתי בארץ. אבל כל ספר ישראלי חדש וטוב שיוצא נותן לי תקווה שלא משנה מה יהיה, אנשים תמיד ימשיכו לספר סיפורים מסביב למדורה. אז אציין כמה ישראלים חדשים יחסית שקראתי לאחרונה ואהבתי: "החדר הדרומי" של אדווה בולה, "בני טובים" של כנרת רוזנבלום, "האחו החריש אזני" של ענת עינהר, "שמרי נפשך" של קמה ורדי, "ופתאום בוקר" של נעמה דעי, "היו שניים בלי תפקיד" של תמר רפאל, "יש לך הכול" של דפנה לוסטיג ואני בטוחה שפספסתי פה עוד מלא אחרים טובים ונהדרים. אגב – בדיוק קניתי את "חלום עולם הפוך" של אילנה ברנשטיין ואת "העולם הבא" של נטעלי גבירץ ומצפה לקרוא גם אותם.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש יותר מדי ארגונים ומטרות שצריכים את כל העזרה שיש לנו להגיש. בסופו של דבר יש אינסוף דרכים לתת חזרה, כל אחד לפי יכולתו, תתרמו לילדים חולי סרטן, למשפחות החטופים, לנפגעי הנובה, לכל מי שנלחם שיהיה פה שפוי, תמיכה באמנות מקומית, אוכל לניצולי שואה, מעברים או איגי, הרשימה הזו לא תיגמר לעולם. אבל דבר ראשון לפני הכול, פשוט תסתכלו אחד לשני בעיניים, חייכו, תגידו תודה, בבקשה וסליחה. אני חושבת שאם האנשים שמנהיגים אותנו היו עושים את זה כבר היה פה הרבה יותר טוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בעלי העסקים הקטנים שהופכים העיר הזו למה שהיא. אמנים שמתעקשים ליצור אומנות ללא תמיכה ונאבקים למלא אולמות של חמישים אנשים. מוזיקאים שניגנו בלוויות ובתי חולים בזמן שבחו"ל ביטלו להם את כל ההופעות. כל מי שאיבד משפחה וחברים במלחמה הזו. כל מי שעשה מילואים או שירת. כל מי שהגיע אפילו פעם אחת להפגין. והכי חשוב הבעלים שלי, כי הוא תמיד אוהב שמרימים לו, אז למה לא בעצם?

מה יהיה?
אני ממש לא הבן אדם לשאול. יהיה רע. ואז מתישהו יהיה טוב. ואז שוב רע. לא סתם אומרים שההיסטוריה לעולם חוזרת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• טומטו
• פארק המסילה
• בית רדיקל
• ספרים
• גן הפסגה
• ענן בר
• עזרא גבאי
• בית חנה הרבי

החיים בישראל של 2025 הם מסע הישרדות בלתי נגמר. כולנו מרגישים את זה על בשרינו. המסים עולים, המחירים עולים ורוב הישראלים מרגישים את זה בכיס שלהם. המינוס הפך לסטנדרט. בתל אביב זה אפילו עוד יותר בעייתי, כי אנשים בעיר הזאת רוצים לחיות כמו נסיכים וליהנות ממה שיש לה להציע להם; מסעדות, ברים, מועדונים, שופינג. וכל אלה עולים לא מעט, בעוד מחירי הדיור ממשיכים לנסוק. בבית רדיקל, שהפך למוקד הרצאות מרכזי בשנים האחרונות, אספו מומחים לערב בשיתוף עיריית תל אביב-יפו ו"מרכזים לצדק חברתי". הכותרת שלו הייתה "משחקי הרעב: איך לשרוד את תל אביב?";הגעתי לאירוע במחשבה שאני הולך לקראת ערב נאיבי מלא באופטימיות מעושה, אבל זה היה משהו אחר. היו אלה ניצני המרד.

המרצה הראשון היה סבסטיאן ולרשטיין, מומחה לתכנון ערים שהסביר מאיפה נובע משבר הדיור והעלייה הקיצונית במחירי הדירות. לאחר מכן עלה אורי מאיר צ'יזיק, מחבר הספר "הפוליטיקה של האוכל", שהסביר איך לשבור את הריכוזיות בשוק. אחריו עלתה עורכת הדין לינור דויטש-בין, המנכ"לית של לובי 99, הארגון המעולה שמטרתו לקדם באמצעות לוביזם את האינטרס הציבורי מול מקבלי ההחלטות בכנסת. את ערב ההרצאות סגר גל קולוג, כתב צרכנות עצמאי שמנהל מאבק במונופולים. נבחרת ראויה של דוברים שחותרים נגד הזרם של העושק והביזה.

פאוזה לצורך ניים-דרופינג: לאחרונה, סיפר קולוג, הוא פנה לאייל שני באופן אישי כדי לשאול על המנהג הקבוע והדוחה של עובדי דלפק בתדר שמבקשים טיפ למרות שבפועל אינם באמת נותן שירות. שני, לדבריו, מיד התנצל וטען כי הוא רואה זאת בחומרה. האם זה השתנה? לא יודעים, שמישהו ילך לשם ויעדכן אותנו אם זה עדיין מתרחש, זה קרה לפני שבוע בסך הכל. אבל האירוע הזה מדגים את טענתו המרכזית של קולוג: שאנחנו לא צריכים לשתוק ולקבל בכניעה את גזר הדין של המונופולים ובעלי העסקים. אפשר לצרוך אחרת.

תתארגנו: אתם האנשים להם חיכיתם

האם זה יכול להספיק כדי באמת להשפיע? הייתי סקפטי. ניהלתי שיחה קצרה עם מעיין פחימה, מנהלת האקטיביזם ביחידת הצעירים של העירייה. נשמע לי קצת מוזר שהעירייה עצמה עומדת מאחורי אירוע, שבסופו של דבר בוחנים בו בין היתר איך משלמים פחות לעירייה, אבל היא הסבירה זאת כך: "אנחנו חייבים את הקול שלכם כדי שתעזרו לנו, גם מול קובעי המדיניות, כי העירייה משתמשת בכוח שלה בצורה שעיריות אחרות לא עושות. האם היא יכולה לעשות יותר? ועוד איך יכולה לעשות יותר. האם כדי שתצליח לעשות יותר גם צריך להוביל מדיניות ברמה המדינית שתאפשר לה לעשות את זה? חד משמעית כן".

כמו רבים, פחימה איבדה את האמון שלה בממשלה, ולכן היא כבר לא מאמינה שהשינוי יגיע מלמעלה: "גדול עלינו הממשלה. אין לי ממנה הרבה תקוות – אבל מהעירייה שלי יש לי וגם מהעיר שלי. גם מרכזים לצדק חברתי מדברים על שינויים ברמה העירונית". אבל מאיפה יבואו האנשים? ובכן, אתם האנשים. התפקיד של פחימה, לטענתה, הוא לא לשאת את הלפיד אלא לקדם יוזמות של אנשים שמגיעים אליה, בין אם מדובר במרד צרכני מאורגן או באפליקציה שתקשר בין שוכרים.

אז האם תנועה אזרחית-צרכנית חזקה יכולה להשפיע על המציאות הכלכלית שלנו? על כך השיב לי קולוג: "דווקא בגלל שכל מקבלי ההחלטות סתם מבטיחים הבטחות, ואנחנו רואים את זה עכשיו כשאנחנו מריחים בחירות וכמעט כל חבר כנסת או מפלגה כזאת או אחרת מקיימת דיון חירום על יוקר המחייה – שזה מגוחך, כי אף אחד מהם לא רוצה לשנות באמת – קל להבין שאף אחד אחר לא ישנה, אלא הצרכנים בהתנהגותם. זה הדבר היחיד שאני מאמין בו". קולוג מעודד לנטוש את רשתות השיווק הגדולות ואת מונופולי המזון כמו אסם-נסטלה ויונילבר. הוא גם מסביר את עמדתו: "בשנייה שצרכן יבין שכאשר הוא קונה מוצר אחד פחות הוא בעצם נוגס בנתח של אותן חברות, אז יבוא השינוי. זה מרחב התמרון הכי משמעותי. לא מלמדים אותנו איך לצרוך נכון, אנחנו צריכים לעשות את זה".

ביקשתי מקולוג לדבר על מודלים קיימים בעולם או יוזמות שהצליחו להביא לירידת מחירים, אבל הוא לא רצה ללכת רחוק. "אני רוצה לדבר על מה שקורה בארץ. קודם כל – אתר החישוק מדהים. מיזם חברתי שמציע מוצרים זולים במחיר נוח לצרכן תוך כדי מתן דגש על שמירת אמון הציבור ושקיפות מוחלטת. אתם יכולים למצוא שם המון דברים בזול ולהזמין משלוח. יש גם אתקואופרטיב העגלה במצפה רמון: קמו תושבים שכל מה שהיה להם זה שופרסל והחליטו שדי להם. הם יצרו קואופרטיב, סופר משל עצמם שמתנדבים בו שעתיים בחודש, משלמים דמי מנוי ופשוט מוציאים את שופרסל מחייהם הלכה למעשה. יש בארץ המון יוזמות כאלה וככל שאני חוקר יותר ומגלה יותר אני מתמלא יותר ויותר תקווה".

מפת דרכים למרד או פנטזיה סוציאליסטית

השאלה הגדולה שיצאתי איתה מהאירוע לא נוגעת רק לתל אביב, אלא לכל המדינה. מה צריך לקרות כאן כדי שנגיד "די, עד כאן"? כמה עוד ניתן למחירים לעלות? אורי מאיר צ'יזיק טוען שהדרך היחידה היא לשבור את הריכוזיות, לחפש את בעלי המלאכה ולרכוש ישירות מהם את המוצרים. אני מניח שזה הצעד הראשון במרד. להחרים את המונופולים, להזמין דרך "החישוק" או כל מיזם חברתי אחר שבא לטובת הצרכן. לינור דויטש תגיד לכם שהצעד הראשון הוא לתרום ללובי 99 כדי שיקדמו את האינטרסים שלכם, הציבור שנאבק ביוקר המחיה. מאד יכול להיות שגם זה יעזור, במיוחד כשרואים את המאבקים שלהם בתור הקול של האזרח בכנסת.

צריך להודות: הרבה מזה נשמע לי כמו איזו פנטזיה סוציאליסטית שלא תתממש לעולם. גם אני מאמין שכך צריך להתנהל, אבל המציאות פחות אופטימית וכרגע קשה לי לראות פיתרון אחר מלבד לעזוב את הארץ, משהו שהייתי עושה כבר חודשיים לתוך המלחמה אם לא אשתי.

אבל בבית רדיקל ראיתי באותו הערב את ניצני המרד. המקום היה עמוס עד אפס מקום, אנשים ישבו על המדרגות ואפשר היה להריח את הכמיהה לשינוי. זה הראה שיש מי שרוצה לשנות את המציאות הכלכלית שלנו בארץ ומוכן להיאבק על זה עבורנו. בתור התחלה, יותר ויותר אנשים מבינים שאנחנו צריכים לשנות את ההרגלים שלנו. אנחנו צריכים להבין שהכוח בידיים שלנו, או יותר נכון בארנקים. אנחנו נחליט לאן הכסף שלנו הולך ולא אף אחד אחר. האם זה שינוי שיקרה מהיום למחר? כנראה שלא, אבל אנחנו לא חסרי אונים, יש לנו עוד כוח ואם כל אחד ישנה ולו במעט את האופן שבו הוא מחליט להוציא את הכסף שלו, אנחנו יכולים ליצור פה עתיד כלכלי הרבה יותר נוח.

אי אפשר להמשיך לעמוד בשקט

אנחנו זקוקים נואשות לשינוי כדי להתחיל להחלים מחמש השנים האחרונות בהן הנחיתו עלינו מכה אחר מכה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד בשקט יותר, וזה גם האינטרס שלנו כתושבי העיר – לא תהיה תל אביב אם אנשים לא יוכלו לשלם שכר דירה או לקנות במכולת וזה נכון לגבי כל עיר אחרת בארץ. אנחנו צריכים מחירי דיור שפויים ומחירים שפויים בסופר, ויש לזה פתרונות. לכן אני מצרף כאן מספר אתרים ומזמין אתכם לעשות את הצעד הראשון שלכם במרד הכלכלי. וחשוב לי לציין שאף אחד בהרצאה לא ביקש ממני לעשות את זה, אבל אם יש משהו שהשתכנעתי בו זה שחייבים לשמוע את מה שיש להם להציע:

לאתר החישוק
לאתר לובי 99
לאתר של אורי מאיר צ'יזיק
לעמוד האינסטגרם של גל קולוג
מצגת על זכויות הצרכן של הרשות להגנת הצרכן

תקראו, תתרמו, תחרימו – כל האמצעים כשרים במלחמה הזאת שלנו, מלחמה שאין לנו ברירה אלא לנצח בה. תחפשו מידע באינטרנט, תחפשו עסקים שקופים ותתמכו בהם – כי בלעדיהם אין לנו איך להילחם. אם כל אחד יעשה את השינוי הקטן הזה בחייו, אולי לא נצטרך לשרוף את הרחובות בסוף. או לעזוב את הארץ. כל אחד ומה שמדבר אליו.

• הבועה
• בית רדיקל
• יוקר המחייה
• עיריית תל אביב