• Facebook
• Twitter
• Email

בסוף השבוע האחרון הגיעה לסיומה סדרה מעולה שזכתה לקיתונות של לעג בחמש השנים שבהן היא שודרה, בעיקר מצד אלה שלא טרחו לצפות בה. בעצם, רוב הזמן היא אפילו לא זכתה ללעג, אלא להתעלמות מעליבה. סדרה שעשויה מהטוב שבכל העולמות: דמויות משנה שגונבות את ההצגה, עקיצות לכיוון טראמפ, סיפורי אהבה וארכי־פושעת שמסבכת הכל.

למה זה קרה? אולי כי המילה "טלנובלה" היא עדיין רעילה, על אף שמדובר בפארודיה קומית מלאת מודעות עצמית. אולי כי תחילת הסיפור כל כך מופרכת ולמי יש זמן לתת הזדמנות לסדרות דו לשוניות. זה בסדר, אני לא נוזפת. גם אני סירבתי לצפות בה עד השנה.

זר לא יבין. "ג'יין הבתולה" מתגמלת רק את הצופים האדוקים שלה, שמקבלים גאגים פנימיים מצחיקים עד נחירה, דמויות עגולות יותר מהבניין של עזריאלי וקול פנימי שזועק בכל סיום פרק: "אלוהים, איזה שטויות! שימי שימי עוד אחד".

כמה מילים על דמויות המשנה, שרק בשבילן שווה לצפות בסדרה: הכוכב הוא ללא ספק רוחליו, אביה של ג'יין – שחקן מוגזם ודרמטי, הורס מצחוק, מלא אגו ורגיש להתפקע, מעיין נובע של האשטגים ומשחקי מילים שמתמכרים אליו די מהר. ישנה גם פטרה (יעל גרובגלס הישראלית והמצוינת), "אוכלת הגברים" (סליחה, זה לא אנחנו אמרנו) שהופכת לדבר הכי מתוק בסדרה (אפילו בלי שתצטרך לוותר על קריירה מפוארת, ראיתם מה זה?), וגם הקריין שמלווה את הסיפור – הדעות חלוקות לגביו, אבל אני בעדו (בפרק הלפני אחרון גם נחשפת זהותו).

"ג'יין הבתולה" בולטת בנוף הטלוויזיוני מכמה סיבות, את חלקן פרשנוכאן(ספוילרים בלינק). ראשית, השפה הוויזואלית המיוחדת – הסדרה שופעת עבודת אפטר הומוריסטית ולא מעיקה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של הסדרה; ייצוג נהדר של משפחה לטינית בארצות הברית של טראמפ; ונגיעה מוצלחת בנושאים מאד לא סקסיים כמו מהגרים, תרופות פסיכיאטריות, נצרות ושמרנות מינית.

אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי מה שהופך אותה לסדרה טובה באמת: הפשטות שבה היא מצליחה לחבר גם את הצופים הציניקנים ביותר (מבוסס על סקר פרטי שערכתי) לבלילה הלכאורה מיושנת של מתח־רומנטיקה־צחוק־בכי. איך היא עושה את זה? פשוט מאד: היא עשויה בדייקנות לפרטי פרטים, אבל לא לוקחת את עצמה ברצינות. "ג'יין הבתולה" הייתה מספיק אינטליגנטית כדי לעצור בעונה החמישית, במקום לגסוס עד לעונה 9. מסתבר שכל מה שהיינו צריכים הוא מודעות עצמית, הומור משוייף ורוחליו דה לה וגה אחד.

• המסך
• סדרות
• קומדיה
• תרבות
• ג'יין הבתולה
• ביקורת טלוויזיה

• Facebook
• Twitter
• Email

"בת אל הבתולה" נראית כמו פוסט "בואו נדמיין גרסאות ישראליות ללהיטים מחו"ל" שיצא משליטה. הכותרת היא משחק מילים, העלילה זהה מלבד שמות ומאפיינים ישראלים, זהו בערך. שלושת הפרקים הראשונים של "בת אל" הם רימייק דל תקציב לפרק וחצי של "ג'יין הבתולה", עם צילום פחות טוב, בדיחות פחות טובות ושימוש עודף במילה "וזה". אין לה שום דבר להציע שלא היה גם בגרסה האמריקאית חוץ משחקנים דוברי עברית, אז למה שלא נראה את "ג'יין" וזהו?

העלילה הזהה היא כזו: ג'יין/בת אל (משי קליינשטיין) היא צעירה בשנות ה-20 לחייה. היא גרה עם אמה קלת הדעת (שיפי אלוני המצוינת) וסבתה הקשוחה (רובי פורת שובל), לומדת חינוך ויוצאת כבר שנתיים עם מייקל/מיכאל (תום גרציאני), בלש במשטרה. כדי לא לשחזר את הטעות של אמא שלה – שילדה אותה כשהייתה רק בת 16 – היא נחושה להישאר בתולה עד החתונה. העניין הזה עם הבתולין עובד הרבה יותר טוב באמריקאית, אבל להפוך אותה לדתייה או דתל"שית כנראה היה שינוי גדול מדי. בצירוף מקרים בלתי סביר, הבתולה הנ"ל מגיעה לבדיקה גניקולוגית ומוזרעת מלאכותית בטעות בזרעו של רפאל/גברי (מאור שוויצר), שהוא לא רק הבוס הנשוי שלה, גם יש להם היסטוריה רומנטית קצרה ומתוקה.

"ג'יין" היא בעצמה עיבוד לטלנובלה ונצואליאנית, ששמרה על הלטיניות עם דמויות היספניות ואווירת טלנובלה בחיים האמיתיים. בישראל החליפו את זה במזרחיות עם טאץ' לטיני, כדברי משה פרץ – "בואו נרקוד כמו בהוואנה ולא כמו ביוון". בת אל ומשפחתה גרים באשדוד, אבא שלה הוא זמר מזרחי (יובל סגל בליהוק תמוה אבל עם פוטנציאל), הצבעים עזים, הפסקול מלא להיטים עאלק לטיניים והסבתא מדברת קצת צרפתית. באשדוד העלאק-טרופית הזו בת אל היא דאונרית רצינית שמקשיבה לחווה אלברשטיין (???) ומגלגלת עיניים מול הצעקות והדרמה שכולם כופים עליה. היא בטח עוד תשנה את דרכיה ותשתחרר, שלא תצא כמו אלכס המרשעת (דניאל גל חיוורת מכל בחינה), אשתו של גברי ובת לאם צ'כית שאוכלת גפילטע מצנצנת. איפה זה ואיפה יעל גרובגלס.

עוד כתבות מעניינות:
איימי שומר צריכה להישאר מאחורי הקלעים
"פאודה" עונה 3: כל מה שצריך לדעת
נטפליקס צריכה להרוג את "טוני חוזר לחיים"

אם "ג'יין" ניסתה לעשות טלנובלה עם טוויסט, "בת אל הבתולה" היא דרמה יומית די רגילה, כי אנדרסטייטמנט ומודעות עצמית זה די הסטנדרט בישראל עשור וחצי אחרי "השיר שלנו" ו"טלנובלה בע"מ". הבעיה עם הסדרה היא לא בהכרח העובדה שהיא רימייק זול יותר של משהו שהצליח (זה לגמרי עבד ב"בנות הזהב" וב"משרד"), אלא שהיא מתעקשת להישאר דומה מדי למקור. קחו לדוגמה את הקריין השנון, אחד האלמנטים הכי כיפים בסדרה המקורית, שלא מועיל ואשכרה פוגע ברימייק הישראלי. במקום לנצל אותו כדי להוסיף מידע חדש ולהפוך את הסיפור לברור יותר, הוא מתנהג כמו גרסת המקס סטוק של שי אביבי ב"בואו לאכול איתי" – מאכיל בכפית וזורק פאנצ'ים עבשים על המתרחש.

כדי שתהיה לה זכות קיום, "בת אל" חייבת להדגיש את הייחוד והשוני שלה. לבת אל שאיפות מוזיקליות וליהוק בהתאם, כמקובל בימינו, שזו התרחקות מבטיחה ומסקרנת שבטח תשתלם בהמשך. אולי גם העניין העדתי עוד ימצא את מקומו בעלילה בהמשך, ויהיה מדהים אם זה יכלול גם הופעת אורח של חווה אלברשטיין. האם זה מספיק כדי להפוך אותה לטראש הממכר שהיא יכולה להיות? כמו הדמויות בסדרה, ננסה גם אנחנו להאמין בניסים.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיהשל Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• תרבות
• המסך
• סדרות
• ג'יין הבתולה

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 2005 נראה היה שמעמדה של הרומנטיקה הקולנועית יציב ובטוח. קומדיות ודרמות רומנטיות היו יוצאות במשך השנה וזוכות להצלחה יחסית, וכמה מהן גם מתברגות באופן קבוע ברשימת 20 הגדולים בסוף השנה. אלה לא היו הסרטים הכי רווחיים (אבל גם ממש לא הכי יקרים), מוערכים (אבל גם ממש לא הכי נקטלים) או חשובים (אבל מה זה חשוב בכלל?) בלוח השנה, אך היה להן מקום בו. בצד "הארי פוטר", "באטמן מתחיל" ו"קינג קונג" הופיעו ברשימת שוברי הקופות השנתיים ברחבי העולם גם "מר וגברת סמית", "בתול בן 40", "לדפוק חתונה" ו"היץ'". ובינתיים על המסך הקטן צצו באותה שנה שתי סדרות שיהפכו ללהיט ענקי – "איך פגשתי את אימא", קומדיה רומנטית במסווה של סיטקום, ו"האנטומיה של גריי", דרמה רומנטית במסווה של סדרת בית חולים.

עשר שנים לאחר מכן – כלום. מבט קצר ברשימת שוברי הקופות העולמית מגלה אפס קומדיות רומנטיות מובהקות בצד כל מיני בערך: "סינדרלה" ו"50 גוונים של אפור" במיקומים גבוהים, סרט הפשע הרומנטי "פוקוס" ו"אסון מהלך", מעין פרשנות חדשה וחצי עוקצנית על הז'אנר, בעשירייה הרביעית. הלהיט הרומנטי הגדול של 2016, "ללכת בדרכך", מדורג רק במקום ה־26 ברשימת הסרטים הרווחיים של השנה, והוא פחות או יותר לבד שם. בטלוויזיה בינתיים: "מינדי", "ג'יין הבתולה", "Love", "קז'ואל", "האקסית המטורפת", "הכי גרועים שיש" ו"קטסטרופה" מנסות ללמד אותנו משהו חדש על אהבה, סקס ומערכות יחסים, וגם "כתום זה השחור החדש", "בנות", "בוג'ק הורסמן", "Master of None" וכמובן "האנטומיה" ושאר להיטי שונדה ריימס, שהפכה בעשור שחלף לאימפריה מהלכת, עוסקות בנושא באינטנסיביות.

זה לא שהוליווד ויתרה לגמרי על הרומנטיקה, היא פשוט סיפחה אותה לתוך ז'אנרים אחרים והורידה ממנה את הפוקוס. בסוף העשור הקודם ז'אנר הקומדיה הרומנטית כבר נחשב לשחוק, קלישאתי וירוד, והוא התקשה להיוולד מחדש בגרסה מודרנית. זה לא שלא היו ניסיונות לחדש ולרענן, חלקם מוצלחים ומצליחים: סרטי אנסמבל ("אהבה זה כל הסיפור" או "יום האהבה"), קומדיות יזיזים כמו "ידידים פלוס" או "קשר לא מחייב", היפוכי תפקידים או סרטי קוגריות ("ההצעה", "להתאהב מחדש"), עלילות רומנטיות סביב הזרעה מלאכותית ("תוכנית גיבוי" או "אהבה בהפתעה"), קומדיות אינדי רומנטיות ("500 ימים עם סאמר") וכמובן סרטים של ג'אד אפאטו שעדיין מנסה לתרגם את הסוגה למאה ה־21, עם סטוצים ושוויון מגדרי וכל זה. זה פשוט לא עבד. לקומדיה הרומנטית דבק הדימוי של שיא ההטרונורמה, יקום מקביל ועמוס קלישאות שלא אומר שום דבר אותנטי.

התחייה המחודשת של הקומדיה הרומנטית הטלוויזיונית היא תהליך משלים של היעלמות האהבה מהקולנוע. המבשרת שלה הייתה "סקס והעיר הגדולה", ואחריה הגיעו, כאמור "איך פגשתי", "האנטומיה" וסדרות אחרות שלא התביישו להתעסק באופן ארוך טווח במערכות יחסים רומנטיות ומיניות, בצורה שעשתה צחוק מעלילות "גבר פוגש בחורה" שמרניות ובנאליות שאנחנו מכירים היטב מהמסך הגדול. בקולנוע הנשיקות מסתתרות היום לפני או אחרי הקרב הגדול של הגיבור בטייץ או רגע אחרי שהגיבורה מרססת דינוזאורים ומצילה את הבחור ההוא שהחליף איתה בערך שני משפטים. בטלוויזיה, עד סוף העונה הראשונה אפשר להספיק לשכב, להדחיק, לדבר על זה, להתאהב, לשכב שוב, לשכב עם מישהו אחר ולפלוט וידוי אהבה מביך ברגע הכי לא מתאים. אם בעבר הסתתרה האהבה במסדרונות בית החולים או בתי המשפט, מאחורי עלילות אקשן או הומור מצבים, היום כבר אין בושה בהתעסקות בה עצמה. "האקסית המטורפת", "בוג'ק" או "קטסטרופה" אף פעם לא הסתירו את הגישה הפוליסמית שלהן כלפי אהבה ורומנטית – הכרחיות אמנם, אך בעלות פוטנציאל הרסני עבור הדמויות.

מלבד הרלוונטיות ההולכת ודועכת, גם לשינוי סדרי העדיפויות של הוליווד יש קשר למצב. בשנים האחרונות רודפים האולפנים הגדולים אחרי שוברי קופות מרשימים ועתירי תקציב, כאלה שאפשר לתרגם למוצרים נלווים ולהפוך לפרנצ'ייז או אפילו ליקום קולנועי. במצב שכזה לז'אנר הצנוע בבסיסו אין הרבה מקום. "דמדומים" היא אולי סדרה רומנטית אבל גם יש בה קרבות CGI בין ערפדים ואנשי זאב, בעוד סרטי "סקס והעיר הגדולה" אולי זכו להצלחה מסחרית, אך לא נראה שלמישהו דחוף להמשיך לסיבוב שלישי. הטלוויזיה התגלתה כבית גידול הולם וטבעי יותר לנושא כה מורכב, שמבוסס על בנייה אטית ומתמשכת של מערכות יחסים.

• ט"ו באב 2016
• האקסית המטורפת
• קטסטרופה
• דמדומים
• סקס והעיר הגדולה
• מיוחדים
• אהבנו: שאלות עכשוויות על אהבה וזוגיות
• המסך
• ג'יין הבתולה
• בוג'ק הורסמן