>> גילה גולדשטיין ז"ל הייתה אייקון תל אביבי חד פעמי, תופעת טבע וחלוצה פורצת דרך שהמציאה את עצמה ופתחה דלתות לקהילה הטרנסית. בעשור האחרון לחייה היא ניהלה את "הפרלמנט של גילה" ממקום מושבה בקפה דה סטריטס ז"ל, שם נתקל בה לראשונה התסריטאי דרור נובלמן, שהחל לתעד את ההתרחשות באובססיביות וליווה את גולדשטיין עד לפטירתה ב-2017.

יחד עם אלון וינשטוק – שכבר ביים את הדוקו "זה גילה, זה אני" העוסק בדמותה הייחודית – יצר נובלמן את "הפרלמנט של גילה ודרורררר", סרט שהוא שיר אהבה מצחיק ועצוב לאישה שלא הייתה כמותה. בשישי הקרוב (19.12) הוא יוקרן בגילה וננסי, המסעדה-מועדון הקרויה על שמה, במסגרת הילולת יום ההולדת של גולדשטיין שתיערך במקום ותכלול גם תערוכה מעיצוביה של ננסי שניידר והפתעות נוספות.אתם רוצים ויכולים להיות שם. ביקשנו מנובלמן לספר על המקומות שגילה הכי אהבה בעיר ולא הייתה לו ברירה כי צריך לקדם את הערב הנהדר הזה.

>> "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה", גילה אמרה. והיא צדקה
>> גילה גולדשטיין, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל // ריאיון (2015)

1. תל ברוך

ממלכת הלילה, מקום עבודה של גילה והחברות. זירת ציד, שדה קרב, מיקרוקוסמוס רותח של קליינטים, קולגות, מעצרים, אלימות, זימה, תחרות, וגאוות יחידה. כל לילה היה הרפתקאה בפני עצמה, ואין לדעת אם תחזרי עם ג׳ובות בכיס או גרזן מאיזה פסיכופט. גם אחרי שגילה התמסרה לחיים בורגניים יותר ועברה לשוודיה, הגעגוע לאנדרלין ולג'מעה החזירו אותה אל החוף. שנים רבות אחרי שפרשה מעבודתה בזנות, ביקשה שאסיע אותה באחד הלילות כדי לשבור את שיא גינס כזונה הפעילה הכי ותיקה בעולם, הגענו במכונית עם גג נפתח, והיא הגיחה דרכו כמו בלידתה של אפרודיטה, חושפת את החזה אל כל הנוכחות וקוראת "I'm Back!!"; לרגע כל העובדות החלו למחוא כפיים, ואז מישהי התחילה לידות עלינו אבנים. "תקח רוורס!", היא צעקה עליי בעודה מתיישבת בבהילות, "הן מקנאות".

2. אלנבי

שופינג. גילה והבנות אהבו לקנות ב"בוטיק חבל", כלומר לסחוב בגדים מחבלי כביסה. לעיתים גם היו פושטות על חנויות שונות – קוסמטיקה, קופות חולים ואפילו חנות פיאות שאליה פרצו לילה אחד כדי להצטייד בפיאות מובחרות שישמשו אותן בעבודה. במהלך פריצה אחת הופעלה אזעקה וגילה והחברות חבשו את הפיאות ונעמדו קפואות בחלון הראווה כאילו הן בובות. כעבור כמה ימים כשרצו להתחלק בשלל, סיפרה לי שחברתה ששמרה על הכסף בזבזה הכל על משלשלים. "היא היתה מאוד שמנה, ככה היא היתה עושה דיאטה. צריך להתחשב".

3. דה סטריטס

דווקא בית הקפה הסאחי הזה הפך לפרלמנט הבלתי מעורער של גילה בעשר השנים האחרונות לחייה. היא נהגה לשבת בשולחן הקבוע, ולשם היינו עולים אליה לרגל בשעות הקטנות של הלילה, לעצה טובה, שיחה מפתיעה בשלל שפות, רכילות עסיסית או מריבה סוערת. היא נהגה לשבת שעות ארוכות על כוס קפה אחת ומילוי חוזר של מים חמים, לעשן (בלי לקחת לריאות), ולהוציא נקניקים ממקומות מפתיעים כדי להאכיל חתולים.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב (נסגר בנובמבר 2025)

4. רחוב זמנהוף

הבית. גילה רכשה דירה ממיטב כספה ועברה מחיפה לגור בעיר הגדולה, לעיתים למגינת ליבם של השכנים המופתעים שזכו למגוון חוויות, כמו הפעם שחזרה מעבודתה בתל ברוך וגילתה שאין לה מפתח וטיפסה על כל מרפסות הבניין, או הפעם שהגיעה נושאת ארון בגדים כבד וכל השכנים יצאו למרפסות לחזות בפלא, או הפעם שבה חזרה לביתה ומצאה שם פורץ ואז הורידה את הפיאה ונהמה עליו בקול בס עמוק, והפורץ נמלט בבהלה משאיר אחריו את כל השלל הלילי שלו. היה לה בדירה חדר נוסף ששימש תמיד לאירוח של צעירות-צעירים מהקהילה הגאה שנזרקו מהבית והיו צריכים מקום לגור. תמיד היה אצלה בית חם לצעירים במצוקה, ולכן פרויקט הדיור של האגודה הטרנסית נקרא "פרויקט גילה".

5. All over תל אביב

גילה אישה של ניגודים ועומקים. כל עוד רגליה נשאו אותה אהבה לשוטט לתיאטרון, פקדה את הבימה, הקאמרי ובית ליסין, אהבה ספורט, מופעי בלט, כדורגל, טניס, הדיפת כדור ברזל. אהבה את רחוב הירקון שבו גם עבדה בזנות וגם רקדה והופיעה במועדוני סטרפטיז וקברט. וכמובן את מסעדת גילה וננסי ברחוב לבונטין – המסעדה נפתחה הרבה אחרי מותה והיא לא זכתה לראות אותה, אבל כמה טוב שיש מקום כזה, עם הנצחה, מופעים ואוכל מצוין, ובטח היה משמח אותה שגילה (המסעדה) מעל ננסי (המועדון).
>> גילה וננסי, לבונטין 8 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אבו כביר.
גילה והחברות היו נעצרות בתדירות של פעם בשבוע. לפעמים סופגות אלימות ואלימות מינית מצד השוטרים והעצורים האחרים. הן שילמו מחיר יקר בהיותן כוח החלוץ שפרץ את גבולות הארץ השמרנית. היו לה הרבה סיפורי מור"ק על תחום המעצרים. גם המילה "קוקסינל" (פרת משה רבינו בצרפתית) נכנסה משם לז'רגון הישראלי. גילה והבנות העריצו את אמנית הדראג הצרפתיה שזה היה כינויה, הכינוי תפס בבית המעצר ומשם זרם לכתבי הפלילים. "אני אליעזר בן יהודה", היא אמרה.

• העיר שלי
• גילה גולדשטיין
• טרנסג'נדרים
• דוקומנטרי

אפשר לומר שמאז פטירתה של גילה גולדשטיין ב-2017, תל אביב היא עיר קצת עצובה יותר. זה גם יהיה נכון. דמותה הצבעונית ופורצת הדרך כאחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל חסרה פה מאוד, והנצחתה המשמעותית אחרי מותה – ביוזמות חשובות כמו "פרויקט גילה", מקומות לוהטים כמו "גילה וננסי" וסרטי דוקו כמו "הפרלמנט של גילה ודרוררררר" שיצרו דרור נובלמן ואלון ויינשטוק והוקרן בפרמיירה פסטיבל TLVFest – היא מהדברים המשמחים שבכל זאת קורים כאן.
>>הסרט הזה ישבור לכם את הלב וירסק אתכם. ואתם תגידו תודה

שמחה כזאת תתרכז – איך לא – ב"גילה וננסי" בשישי הבא (19.12), שם תיערך ה"גילולה" – חגיגה הילולתית לכבוד יום הולדתה של גולדשטיין, שיש לקוות שתהפוך למסורת ותכלול השתטחות על קברה כסגולה לפוריות ואריכות ימים. המסיבה, בהנחייתה של תומריקה, תתפתח כאירוע רב תחומי שתכלול די.ג'ייאיות שירימו, תערוכת עיצוב אופנה ייחודית והופעת אורח מיוחדת ומפתיעה, וגם את הקרנת סרטם המדובר של ויינשטוק ונובלמן.

ההזמנה לגילולה

הסרט עוקב אחר "הפרלמנט של גילה", מוקד המפגשים הליליים של גילה עם חברותיה הטרנסיות ואורחים אחרים, שהפך לאתר עלייה לרגל וחלק מחיי הקהילה המחתרתיים של נשים טרנסיות בארץ. נובלמן תיעד במשך שנים את המפגשים האלו, מפגשים מלאים בהומור, רעיונות, סיפורים ושירים, שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה. ויינשטוק ערך את הצילומים וייצר סרט דוקומנטרי תוסס, צבעוני, מצחיק ומרגש, דיוקן של גילה עצמה ושל הקהילה שהיא יצרה כאחת הדמויות הנועזות והמעניינות בארץ.

הפוסטר (בערך) לסרט "הפרלמנט של גילה ודרוררררר".

במקביל תוצג בגילולה גם תערוכת הלוקים האייקונים של ננסי שניידר, חברתה הקרובה של גולדשטיין שהייתה אמנית, יוצרת, מעצבת אופנה ואמנית במה, ודמות פורצת דרך ומעוררת השראה לא פחות. שניידר הייתה מהפעילות הראשונות בקהילה הטרנסג'נדרית הישראלית ודמות בולטת ואייקונית בחייה של הקהילה הלהט"בית בישראל לאורך שנים ארוכות. אוצרי התערוכה, איתן טל, טל קלאי וגילי בסון: "עיצובי האופנה שלה חושפים אומנית ייחודית ומלאה בכישרון, דמיון, עושר ויזואלי ומעוף מחשבתי, שגם משקפת ביצירתה למעלה מ-50 שנות מאבק למען הקהילה הטרנסית ולמען החופש של כל אדם להיות מי שהוא או היא.את עזבונה האומנותי הכולל בגדי האופנה שעיצבה, ציוותה לנו לזכור ולא לשכוח בישראל. יהי זכרה – מהפכה".
>> הגילולה, שישי 19.12 21:00.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• גילה גולדשטיין
• תדר
• טרנסג'נדרים

משתמשי מנוע החיפוש של גוגל בישראל נתקלו הבוקר במחזה מרהיב: גוגל דודל (הציור הייחודי שמופיע לעיתים בראש דף החיפוש) שמוקדש לדמותה של גילה גולדשטיין ז"ל, מלכת הטרנסיות הבלתי מעורערת של תל אביב ואישה פורצת דרך בדרכה, לציון20 שנים מאז קיבלה את פרס יקירת קהילת הלהט"ב על מעמדה החלוצי כראשונת הנשים הטרנסיות בישראל ועל מאבקה לשיוויון עבור הקהילה למרות הדחייה, הרדיפות והתלאות הרבות שחוותה. הדודל של גולדשטיין מחליף את הלוגו של מנוע החיפוש של Google בישראל לאורך כל היום.

>> אלון ויינשטוק, במאי הסרט על גילה גולדשטיין ז"ל, בטור אישי מיוחד
>> "גילה גולדשטיין זה לא טוב לעסק": הבעלים של הסטריטס מתגעגע

ה-Doodle הוא צילום של פסל מעשה ידיה של האמניתג׳ני קירשטייןמירושלים, שמציג את דמותה של גולדשטיין על רקע בנייני הבאוהאוס האייקוניים של תל אביב, מקושטים בדגלי ישראל וגאווה. חתולי הרחוב שגילה הצילה והכלבים שגידלה לאורך חייה מרכיבים את לוגו Google כמחווה לחיבתה הרבה לחיות. מוטיבים נוספים ב-Doodle לקוחים מעולם הבמה שגולדשטיין אהבה מאוד: מיקרופון, פנס במה וקליפר, שכן לאורך השנים גילה הקליטה שירים, שיחקה בסרטים והופיעה כרקדנית קברט בארץ ובאירופה.

גולדשטיין נולדה ב-18 בדצמבר 1947 בטורינו, איטליה, ועלתה עם משפחתה לישראל בגיל צעיר. בשנות ה-60 הפכה גולדשטיין לישראלית הראשונה שעברה תהליך להתאמה מגדרית באופן רשמי. בשנות ה-70' סייעה גולדשטיין בייסודה של האגודה, ארגון זכויות הלהט״ב הראשון בישראל. לצד עבודתה בזנות, הופיעה גם כרקדנית וזמרת בברים בת״א כמו אלנבי 58. במהלך שנות ה-90' הקליטה מספר שירים מקוריים והנחתה תכנית רדיו שבועית.בשנת 2005 זכתה בפרס שחקנית המשנה בפסטיבל הקולנוע הלהט"בי במיאמי, וב-2010 ראה אור הסרט התיעודי אודותיה "זאת גילה זאת אני" של אלון ויינשטוק. דמותה ותרומתה של גולדשטיין היוו השראה להקמת פרויקט גילה להעצמה טרנסית ב-2011.

"הערכים שגילה גולדשטיין והקהילה הטרנסית מייצגות – שוויון וסולידריות חברתית – נמצאים כיום תחת מתקפה חסרת תקדים בארץ ובעולם", אמר עומר אלעד, מנכ"ל פרויקט גילה, בתגובה לבשורה. "זה הופך את המחווה של Google לגילה ולקהילה חשובה במיוחד. זו זכות בסיסית לחיות בביטחון ובכבוד כאנשים על הקשת הטרנסית ונמשיך להיאבק עבור חופש מגדרי לכולנו".

• שבוע הגאווה
• גילה גולדשטיין
• טרנסג'נדרים
• להטב"ק
• גוגל
• אינטרנט

1. 1992. ראיתי את גילה בפעם הראשונה בפתיחה של מועדון הלמון. רוקדת ומסביבה המון אנשים, זזים לפי הקצב, מוחאים כפיים, שמחים וצוחקים. גילה מענטזת במרכז, מקפיצה רגליים, מפזזת במותניים, מנענעת שדיים. הייתי בן 24 ובחיים לא ראיתי דבר כזה. שי, אחי, שאיתו באתי למסיבה, אומר לי: 'זו גילה גולדשטיין, היא היתה שחקן כדורגל במכבי חיפה כשהיתה ילד. היום היא רוקדת, שרה ו…עובדת בתל ברוך בזנות'. וואוו (ואז יזהר כהן עבר לידי עם כלב פודל לבן קטן).

2. ב-1995 אני מגשים חלום ומתחיל ללמוד קולנוע בקמרה אובסקורה. התרגיל הדוקומנטרי הראשון שלי היה על הרב פרץ יצחק, ממקימי מפלגת ש"ס. במחצית השנייה של השנה ידעתי שאלך עד הסוף. אקבע עם גילה ואבקש ממנה שתסכים שאעשה עליה סרט. ב-1997 היא והחברות שלה היו אאוט קאסט. מפחידות מעט, לא שייכות לחברה, נזרקות מבתי קפה כי הן החלו לדבר בקול רם ולריב. אנחנו נפגשים בקפה ג’ורג’יה ברחוב זמנהוף פינת קינג ג'ורג'. היא יושבת עם חברות. לימים אני מכיר את כולן. 'למה אותי דווקא אתה רוצה? אתה הומו? מה אתה חושב כל כך הרבה? זה פשוט, מה אתה אוהב? זין או כוס? תתקשר אלי'. היא נתנה לי את המספר ומאז לא שכחתי אותו לעולם .

3. הייתי בן 28 והיא 48. היא נראתה לי מבוגרת. היום אני מבוגר ממנה בחמש שנים. אני חושב על כמה צעירה היא הייתה. בסרט חוגגים לה 50 אחרי הצגה שבה היא כיכבה בתפקיד הראשי. היא הייתה מאושרת. מוקפת בחברות וחברים שאוהבים אותה. שמחים איתה .

4. הצילומים היו מדהימים. שלושה ימים ב-1997. התחלנו בביתה בלילה. היא מתלבשת ומתארגנת ליציאה לעבודה בתל ברוך. אנחנו נוסעים אחריה. אחרי העבודה גילה באה לקפה נורדאו של בני שלזינגר לנקות את הראש, לשתות ולאכול. אז בבן יהודה פינת ארלוזורוב (בכל פעם שאני עובר שם אני מדמיין אותה חוצה את הכביש ספק בריצה, עם נעלי העקב שלה). למחרת נסיעה לחיפה. לשכונת ילדותה, למשפחה, לנמל, לגן הזיכרון. למורה של גילה לריקוד – לייזה האהובה. יום מדהים ואינטנסיבי בחיפה. גילה מדברת ומעשנת. סוחפת. נזכרת בדברים. ביום שישי – הפסקה. קובעים שנעשה את הראיון המסכם בשבת אחר הצהריים. אנחנו באים ויש אצלה חברות. הן רבות. מקללות אותה: "יא עבריין, יא קוקסינל". גילה מעיפה אותן מהדירה. אנחנו נרגעים ומתחילים את הראיון. גילה אומרת לי בין השאר: "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה. אתה תראה. אתה לא מבין מה אני אומרת לך עכשיו אבל תזכור את זה". היא צדקה.

5. חזרנו מהצילומים לכיתה. הראינו חומרים. אני ידעתי שיש פה סרט מדהים על גיבורה אחרת. אמיצה, אמיתית, ללא פשרות וללא חרטות. היה קשה לי להסביר. המורים לא אהבו, גם רוב הסטודנטים לא. ערכתי עם חן לוטקין את שלושת ימי הצילום המדהימים. שנה לאחר מכן, ב-1998, אני מגיע לוויגסטוק שנערך בגן העצמאות בתל אביב עם שני צלמים. ידעתי שגילה תופיע ורציתי תיעוד מושלם. בדיעבד, וויגסטוק 1998 נהיה היסטורי והיסטרי. העירייה מחליטה שהאירוע יופסק לפני כניסת שבת. כל המשתתפים מוחים ויורדים למחות ברחוב הירקון. משטרה מגיעה. היא מפחדת לגעת בחלק מהמשתתפים. הם עוטים כפפות כדי לא להידבק באיידס. הצילומים היחידים המתועדים בווידאו קרו בזכות גילה. הוספתי את החומרים הללו לסרט. הראיתי את הסרט בקמרה. הם לא אישרו לי שהסרט יהיה סרט הגמר שלי. כתבו לי מכתב הסבר ששמור אצלי ובו השיקולים שלהם: 'חומר גס ומציצני', 'איכות צילום נמוכה', 'יחס לא ברור של הבמאי'. אי אפשר היה להילחם בזה אז. נפגעתי בשם גילה. זה היה מעליב. ידעתי שאני בכל מקרה אמשיך לצלם ולא אוותר. שאראה להם.

6. גילה שאלה אותי "מי התנגד? אדם ברוך?"; לא, לא אדם ברוך, אחרים. "אתה רוצה שאבוא עם כל הקוקסינלים ונעשה בלגן?"; לא יודע אם כדאי. "הם מקנאים" היא אמרה לי. "נכון", אמרתי בספקנות. היא צדקה.

7. ב-2003 גילה מקבלת את תואר יקירת הקהילה בטקס של חודש הגאווה בצוותא. אני מלווה ומצלם אותה. איזו אלילה גילה. כמו שחקנית מדופלמת טומנת את המשקפיים בחזייה כדי לשלוף אותם ברגע הנכון, בנאום שלה, לפני שתוציא את המשקפיים היא תוציא קונדום. תגיד: 'אוי טעות'. קומיקאית עם טיימינג מושלם.

8. עדיין אין סרט. השנים עוברות. ב-2006 גילה נפצעת קשה ברגליים כשהיא נזרקת מרכב נוסע. היא שוכבת במיטה. אני בא עם חבר אורתופד והוא מייעץ לה. גילה פייטרית ולא נשברת. היא מתאוששת. אני יודע שאני חייב לסיים את הסרט. רוצה סוף טוב.

9. ב-2010 אנחנו קובעים שאבוא לצלם אותה רוקדת שוב במסיבת יום הולדת לדרור נובלמן. דרור מת על גילה ועל הראש שלה. הוא דואג לזה שגילה תשחק בחסמב"ה עם זאב רווח. גילה בזכותו מקבלת, אולי לראשונה, את הכבוד וההערכה שמגיעים לה. אנחנו נוסעים למסיבה. גילה שרה את הנאמבר המושלם שלה: "ניו יורק ניו יורק" בביצוע לייזה מינלי . בחיים לא פרנק סינטרה. בסרט משולבת ההופעה ההיא.

10. עברתי המון חוויות כבמאי, צלם, חבר, מפיק, עם גילה. ההופעה שלה במצעד הגאווה ב-2015 היא רגע שיא. לעיני יותר מ-100,000 אישה ואיש, גילה מרקידה מהבמה: "יאללה גילה, כולם לרקוד". כמעט כמו אז כשראיתי אותה לראשונה בלמון 27 שנים קודם לכן.

היתה לי הזכות להכיר אישה מיוחדת, חד פעמית, מדור אחר, מעולם אחר, מישראל אחרת. אישה בלתי נשכחת, אמיצה ואמיתית. לא מתנצלת, דואגת לא רק לה, דורשת שוויון, כבוד, הבנה, זכויות. זה שהסרט נבחר כסרט העשור הישראלי בפסטיבל הלהט"בי החשוב והמרכזי בישראל ואחד המובילים בעולם, מראה שגילה ואני הצלחנו וטוב שלא ויתרנו. במסלול הקבוע מהבית שלה בזמנהוף לקפה בסטריטס גילה היתה פוגשת אנשים ושואלת אותם בסיפוק ובגאווה: "ראיתם את הסרט עליי? אתה חייב לראות! גם אתם חייבים לראות!". אז לא להתבייש, בואו לצפות, גילה צודקת.

הסרט "זה גילה, זה אני" בבימויו של אלון ויינשטוק יוקרן חד-פעמית ב-31.3 (ה') בקולנוע יפו בשיתוף עם הפסטיבל לקולנוע גאה לכבוד יום הנראות הטרנסג'נדרי.לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים

• טור אישי
• המסך
• טרנסג'נדרים
• גילה גולדשטיין
• דוקומנטרי
• תיעודי
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887
• טיים אאוט סופ"ש