"אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה", גילה אמרה לי. היא צדקה

1. 1992. ראיתי את גילה בפעם הראשונה בפתיחה של מועדון הלמון. רוקדת ומסביבה המון אנשים, זזים לפי הקצב, מוחאים כפיים, שמחים וצוחקים. גילה מענטזת במרכז, מקפיצה רגליים, מפזזת במותניים, מנענעת שדיים. הייתי בן 24 ובחיים לא ראיתי דבר כזה. שי, אחי, שאיתו באתי למסיבה, אומר לי: 'זו גילה גולדשטיין, היא היתה שחקן כדורגל במכבי חיפה כשהיתה ילד. היום היא רוקדת, שרה ו…עובדת בתל ברוך בזנות'. וואוו (ואז יזהר כהן עבר לידי עם כלב פודל לבן קטן).

2. ב-1995 אני מגשים חלום ומתחיל ללמוד קולנוע בקמרה אובסקורה. התרגיל הדוקומנטרי הראשון שלי היה על הרב פרץ יצחק, ממקימי מפלגת ש"ס. במחצית השנייה של השנה ידעתי שאלך עד הסוף. אקבע עם גילה ואבקש ממנה שתסכים שאעשה עליה סרט. ב-1997 היא והחברות שלה היו אאוט קאסט. מפחידות מעט, לא שייכות לחברה, נזרקות מבתי קפה כי הן החלו לדבר בקול רם ולריב. אנחנו נפגשים בקפה ג’ורג’יה ברחוב זמנהוף פינת קינג ג'ורג'. היא יושבת עם חברות. לימים אני מכיר את כולן. 'למה אותי דווקא אתה רוצה? אתה הומו? מה אתה חושב כל כך הרבה? זה פשוט, מה אתה אוהב? זין או כוס? תתקשר אלי'. היא נתנה לי את המספר ומאז לא שכחתי אותו לעולם .

3. הייתי בן 28 והיא 48. היא נראתה לי מבוגרת. היום אני מבוגר ממנה בחמש שנים. אני חושב על כמה צעירה היא הייתה. בסרט חוגגים לה 50 אחרי הצגה שבה היא כיכבה בתפקיד הראשי. היא הייתה מאושרת. מוקפת בחברות וחברים שאוהבים אותה. שמחים איתה .

4. הצילומים היו מדהימים. שלושה ימים ב-1997. התחלנו בביתה בלילה. היא מתלבשת ומתארגנת ליציאה לעבודה בתל ברוך. אנחנו נוסעים אחריה. אחרי העבודה גילה באה לקפה נורדאו של בני שלזינגר לנקות את הראש, לשתות ולאכול. אז בבן יהודה פינת ארלוזורוב (בכל פעם שאני עובר שם אני מדמיין אותה חוצה את הכביש ספק בריצה, עם נעלי העקב שלה). למחרת נסיעה לחיפה. לשכונת ילדותה, למשפחה, לנמל, לגן הזיכרון. למורה של גילה לריקוד – לייזה האהובה. יום מדהים ואינטנסיבי בחיפה. גילה מדברת ומעשנת. סוחפת. נזכרת בדברים. ביום שישי – הפסקה. קובעים שנעשה את הראיון המסכם בשבת אחר הצהריים. אנחנו באים ויש אצלה חברות. הן רבות. מקללות אותה: "יא עבריין, יא קוקסינל". גילה מעיפה אותן מהדירה. אנחנו נרגעים ומתחילים את הראיון. גילה אומרת לי בין השאר: "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה. אתה תראה. אתה לא מבין מה אני אומרת לך עכשיו אבל תזכור את זה". היא צדקה.

5. חזרנו מהצילומים לכיתה. הראינו חומרים. אני ידעתי שיש פה סרט מדהים על גיבורה אחרת. אמיצה, אמיתית, ללא פשרות וללא חרטות. היה קשה לי להסביר. המורים לא אהבו, גם רוב הסטודנטים לא. ערכתי עם חן לוטקין את שלושת ימי הצילום המדהימים. שנה לאחר מכן, ב-1998, אני מגיע לוויגסטוק שנערך בגן העצמאות בתל אביב עם שני צלמים. ידעתי שגילה תופיע ורציתי תיעוד מושלם. בדיעבד, וויגסטוק 1998 נהיה היסטורי והיסטרי. העירייה מחליטה שהאירוע יופסק לפני כניסת שבת. כל המשתתפים מוחים ויורדים למחות ברחוב הירקון. משטרה מגיעה. היא מפחדת לגעת בחלק מהמשתתפים. הם עוטים כפפות כדי לא להידבק באיידס. הצילומים היחידים המתועדים בווידאו קרו בזכות גילה. הוספתי את החומרים הללו לסרט. הראיתי את הסרט בקמרה. הם לא אישרו לי שהסרט יהיה סרט הגמר שלי. כתבו לי מכתב הסבר ששמור אצלי ובו השיקולים שלהם: 'חומר גס ומציצני', 'איכות צילום נמוכה', 'יחס לא ברור של הבמאי'. אי אפשר היה להילחם בזה אז. נפגעתי בשם גילה. זה היה מעליב. ידעתי שאני בכל מקרה אמשיך לצלם ולא אוותר. שאראה להם.

6. גילה שאלה אותי "מי התנגד? אדם ברוך?"; לא, לא אדם ברוך, אחרים. "אתה רוצה שאבוא עם כל הקוקסינלים ונעשה בלגן?"; לא יודע אם כדאי. "הם מקנאים" היא אמרה לי. "נכון", אמרתי בספקנות. היא צדקה.

7. ב-2003 גילה מקבלת את תואר יקירת הקהילה בטקס של חודש הגאווה בצוותא. אני מלווה ומצלם אותה. איזו אלילה גילה. כמו שחקנית מדופלמת טומנת את המשקפיים בחזייה כדי לשלוף אותם ברגע הנכון, בנאום שלה, לפני שתוציא את המשקפיים היא תוציא קונדום. תגיד: 'אוי טעות'. קומיקאית עם טיימינג מושלם.

8. עדיין אין סרט. השנים עוברות. ב-2006 גילה נפצעת קשה ברגליים כשהיא נזרקת מרכב נוסע. היא שוכבת במיטה. אני בא עם חבר אורתופד והוא מייעץ לה. גילה פייטרית ולא נשברת. היא מתאוששת. אני יודע שאני חייב לסיים את הסרט. רוצה סוף טוב.

9. ב-2010 אנחנו קובעים שאבוא לצלם אותה רוקדת שוב במסיבת יום הולדת לדרור נובלמן. דרור מת על גילה ועל הראש שלה. הוא דואג לזה שגילה תשחק בחסמב"ה עם זאב רווח. גילה בזכותו מקבלת, אולי לראשונה, את הכבוד וההערכה שמגיעים לה. אנחנו נוסעים למסיבה. גילה שרה את הנאמבר המושלם שלה: "ניו יורק ניו יורק" בביצוע לייזה מינלי . בחיים לא פרנק סינטרה. בסרט משולבת ההופעה ההיא.

10. עברתי המון חוויות כבמאי, צלם, חבר, מפיק, עם גילה. ההופעה שלה במצעד הגאווה ב-2015 היא רגע שיא. לעיני יותר מ-100,000 אישה ואיש, גילה מרקידה מהבמה: "יאללה גילה, כולם לרקוד". כמעט כמו אז כשראיתי אותה לראשונה בלמון 27 שנים קודם לכן.

היתה לי הזכות להכיר אישה מיוחדת, חד פעמית, מדור אחר, מעולם אחר, מישראל אחרת. אישה בלתי נשכחת, אמיצה ואמיתית. לא מתנצלת, דואגת לא רק לה, דורשת שוויון, כבוד, הבנה, זכויות. זה שהסרט נבחר כסרט העשור הישראלי בפסטיבל הלהט"בי החשוב והמרכזי בישראל ואחד המובילים בעולם, מראה שגילה ואני הצלחנו וטוב שלא ויתרנו. במסלול הקבוע מהבית שלה בזמנהוף לקפה בסטריטס גילה היתה פוגשת אנשים ושואלת אותם בסיפוק ובגאווה: "ראיתם את הסרט עליי? אתה חייב לראות! גם אתם חייבים לראות!". אז לא להתבייש, בואו לצפות, גילה צודקת.

הסרט "זה גילה, זה אני" בבימויו של אלון ויינשטוק יוקרן חד-פעמית ב-31.3 (ה') בקולנוע יפו בשיתוף עם הפסטיבל לקולנוע גאה לכבוד יום הנראות הטרנסג'נדרי. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים