למדינת ישראל ולארצות הברית של אמריקה יש, כידוע, יחסים מורכבים. מצד אחד, אנחנו נושאים אליה עיניים בכל מה שחשוב – בדיפלומטיה, בביטחון, ןגם בתרבות הישראלית שמאוד שואפת ונוהה אחרי אמריקה. פורמטים טלוויזיוניים שמצליחים שם מהר מאוד מגיעים לפה, מותגים אמריקאים הם הדבר גם בישראל וחצי מהחנויות בתל אביב מדברות אנגלית גם ככה.מצד שני, אנחנו תמיד אהבנו לשמור על הייחודיות שלנו, על "הישראליות", על ההבדל בין התרבות והחיים המקומיים החמים ובין האמריקאיות הקרה והמנוכרת. אין משפט שאתה לא שומע לפחות פעם בחיים יותר מ"בארה"ב, אתה יכול ליפול ברחוב ואף אחד לא יעזור לך" – אבל אצלנו, כידוע, יש סולידריות, כל ישראל חברים וכולנו אחים. איך אומרים ב"שטיסל"? נו נו.

>> איך לסחוט מדינה: "ארץ נהדרת" החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> האשמים קבעו: לא צריך לחקור אותנו. ואז הגיעה "זמן אמת"

על המתח הזה בדיוק רוקד הדוקו ריאליטי החדש של רשת 13, "האמריקאים" – שעלה אתמול (חמישי) עם פרק הבכורה שלו מה יש לנו שם? חמישה ישראלים לשעבר שחיים בארצות הברית ונפגשים בווילה בלוס אנג'לס למען מטרה קדושה: ההסברה הישראלית ומעמדה של המדינה בעולם. טכנית, הסדרה צולמה לפני ה-7.10 וגל המחאות האנטי ישראליות ששטף גם את ארה"ב – כפי שהיא מקפידה להבהיר לפני הפרק – אבל לא מפספסת הזדמנות לקשור בין הצילומים לבין השנים האחרונות שעברו עלינו.

דוגמא אחת מובהקת לכך היא הסיפור של טרישה פייטס, ידוענית-לשעבר אמריקאית שצולמה לסדרה, אבל ביקשה להוציא את עצמה מהסדרה בעקבות המלחמה. ב"אמריקאים" בחרו בתשובה ציונית דווקאית הולמת ואכן, היא לא מופיעה בסדרה, אלא פשוט מפוקסלת החוצה בדרך מגוחכת למדי. אין בזה ולו טיפה אחת של קלאס מצד ההפקה, וזה מעיד פחות על עאלק-פטריוטיזם ויותר על רצון קצת חולני לייצר רעש סביב הסדרה.

מי שמובילה את הסדרה היא לירון ויצמן, מגישת "האח הגדול", שמביאה את הטרנד החם של סדרות הדוקו-ריאליטי: קריינות מודעת לעצמה, טרנד שהגיע לשיאו עם שי אביבי ו"בואו לאכול איתי", כשהטסטמוניאלס של גיבורי הסדרה לא מגיעים כשלעצמם, אלא מלווים בהערות סרקסטיות של הקריין. וזה ההבדל הגדול בין "בואו לאכול אותי" או "ארבע חתונות" (שגם שם, שחר סגל הממצוינת כתבה את הטקסטים – כמו בקריינות של "האמריקאים") ובין "הישראלים" – התחושה היא שבניגוד להערות השנונות ולהומור ברוח טובה שבדרך כלל קיימות שם, כאן קורה משהו יותר וולגרי. זה לא הומור מגניב וכיפי שמעלה חיוך, אלה פשוט ירידות רדודות (לפעמים חסרות טעם ממש) על הגיבורים. והם מספיק מגוחכים בזכות עצמם. לא צריך לעזור להם בנושא.

נראה שיש כאן רצון ברור לייצר גילטי פלז'ר טראשי שמבקרים כמוני יגלגלו כלפיו עיניים, אבל יהיה עממי ומחובר לקהל הרחב. אבל אפילו כדי להשיג את המטרה הלא מרשימה הזו יש בוודאות דרכים מגניבות וקלילות יותר לעשות את זה ממה שהשתקף ב"אמריקאים".מה שהכי בלט – ובעיקר הכעיס – בסדרה המוזרה הזאת של רשת 13, הוא הניצול הציני של הרגש הפטריוטי. כי יש כאן נושא אמיתי: היחס של ישראלים שבחרו לעזוב את ישראל למדינה שלהם, הקושי לחיות בארץ שגורם לאנשים מלכתחילה לעזוב ללוס אנג'לס, השאלה האם בכלל אפשר לחיות כאן (או שם) כיהודים וכמה הבית הלאומי שהיה אמור לנו הוא כבר לא מקום בטוח.

"האמריקאים" לוקחת את החומר הקשה והעצוב הזה ועושה ממנו "חי בלה לה לנד". קרנבל של ישראליות צעקנית, מוגזמת, פרועה, שמרגישה לי רחוקה מאוד ממה שהישראליות באמת. מה שהשתקף ב"אמריקאים" זו לא ישראליות, אלא קריקטורה ישראלית גרוטסקית, בדיוק בתקופה שבה השאלות קיומיות מדי וכואבות מדי. הבחירה הלחלוטין-לא מקרית להשתמש בשירים כמו "אומרים ישנה ארץ" או ב"ארץ ישראל היא אמריקה שלי" לא נראית מתוחכמת כשם שהיא לועגת לפצעים הכי עמוקים של הצופים.

קצת כמו ש"מעושרות" באה לעולם אחרי המחאה החברתית וחטפה הרבה אש בגלל הציניות כלפי מי שיצאו אז לרחובות, כך גם "האמריקאים" נראית כמו ניסיון זול וטראשי לעשות הון מטראומת שבעה באוקטובר. כן, הגיבורים שלנו אמנם חיים בווילה מפוארת בלוס אנג'לס, נוסעים במכוניות מוגזמות וקונים תיקים ורודים ב-50 אלף דולר, אבל הם יצעקו "עם ישראל חי" ויסבירו כמה קשה לישראלים וכמה אנחנו צודקים. רביד פלוטניק כתב על זה את המשפט הכי נכון: החארטה הזאת, ממש, לא עובדת עלינו.

כנראה שזו מורשת ערוץ 10, שחלחלה גם לרשת 13: מצד אחד מחלקת חדשות ואקטואליה אמיצה, עם עיתונאים חזקים ורוח קרב, ומצד שני טלוויזיה טראשית, קיצונית ומגוחכת, שפונה למכנה המשותף הכי נמוך. מ"הדוגמניות", דרך "היפה והחנון", "מעושרות", "הפליליסטיות" ו"הפוכים" ועכשיו גם "האמריקאים" – כל אלה סדרות שלא מבקשות להביא מציאות אותנטית אלא למסחר ולרדד אותה. לקחת את החומרים הכואבים של הישראליות ולהשתמש בהם כדי למכור פרסומות.

"האמריקאים", מסתמן, לא תחזיק מעמד. היא ניסיון נואש להביא קצת רייטינג לערוץ מידרדר שנמצא בהפסדים ומנוהל כמו בסטה כושלת בשוק. ונואשות – כמו שידע כל מי שאי פעם התנסה בעולם הרומנטי – אף פעם לא עובדת לאורך זמן. זהו עוד מופע מרהיב בז'אנר של "אדם צועק את שחסר לו" – בדיוק כמו שחבורת הישראלים לשעבר צועקת שייכות לארץ ובכך מעידה על הניכור והניתוק; גם הסדרה שמנסה להקליל ולהצחיק בכל הכוח מייצרת בעיקר ציניות צורמת ומבאסת.

בשיר "אמריקה שלי", שמוזכר כבדרך אגב בסדרה, כותב עוזי חיטמן ז"ל: "הגעתי לאמריקה למצוא אפשרויות / ירדתי לי שם בניו-יורק, עיר גדולה מאוד / הלכתי לאיבוד, בין המון שבילים / התחלתי להרגיששזה לא בשבילי". ואולי זה בעצם הטריק של כל הסדרה הזאת: לגרום לנו להעדיף את הישראליות המיוזעת והמתפוררת של תל אביב על הווילות הגדולות והריקות של "האמריקאים". קל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• דוקו ריאליטי
• אמריקה

עבור הישראלים, החתונה היא משאת נפש – לא רק כטקס של אהבה בין בני זוג, אלא כחלק מהישראליות המוסדית שכולם שותפים לה. הבופה, הרב עם הבדיחות, כוס נשברת, אוכל, ריקודים בווליום מוגזם… הייתם שם, אתם יודעים. עכשיו מגיע ריאליטי שתוקף את החתונה ממבט שונה. סליחה, התכוונתי מגיע *עוד* ריאליטי שתוקף את החתונה ממבט שונה, אך דומה באופן מחשיד ל"בואו לאכול איתי".
>>שוב ללא הפסקה: המדריך המלא לאירועי לילה לבן 2025

זה לא במקרה – "ארבע חתונות" שעלתה אמש בכאן 11 היא פורמט נוסף מבית ITV, ולמרות שלפני כעשור כבר ראתה גרסה ישראלית ברשת (עם שי גולדשטיין כמחנה, היו ימים), האנשים שתרגמו את "בואו לאכול איתי" לישראליות עושים עבודה קצת יותר טובה עם החזרת טון כיפי (וציני) לטלוויזיה בתקופה שבה לא פשוט לעשות זאת. "בואו לאכול איתי" היא אחת ההצלחות המובהקות של ערוץ 1 על גלגוליו השונים – אחת התכניות היחידה ששרדו את המעבר מהרשות ז"ל לתאגיד החדש ב-2017 – מכיוון שהיא הצליחה לשלב בין שני דברים שהישראלי מורגל בהם: אוכל וקרינג'. יחד עם פמיליאריות וליהוק נכון של משתתפים, היא הצליחה לחדור את הרגלי הצפייה ולמשוך לא מעט קהל (באופן יחסי, כמובן).

"ארבע חתונות" מנסה לקחת את מה שעבד שם אל תוך עולם החתונות, שגם הוא כידוע מלא באוכל וקריג'. לא שלא ראינו בעבר ביקורת חתונות (היתה גם את "עונת החתונות" של דנה מודן ורועי לוי בימי "ביפ"), אבל נדמה שהתיבול שהביאו האנשים מאחורי "בואו לאכול איתי" הצליח להביא משהו חדש. אז מה יש לנו שם? ארבע כלות שעומדות לפני חתונה נפגשות ע"י ההפקה, וכשאחת עומדת מתחת לחופה – והשלוש מצקצקות בשוליים. בסוף כל אירוע נדרשות השלוש לנקד את החתונה, ומי שתזכה במירב הקולות תקבל "ירח דבש רומנטי" (איפה? תאגיד, כסף ציבורי, כנראה לא נעי להגיד).

אבל הפלוס הגדול של הפורמט, כמו בתכנית האם הוותיקה, היא "הכלה החמישית" – הקריין, או במקרה הזה הקריינית שירה נאור, האישה שמצליחה להיות גם דורה וגם מאיה ברגר מ"בקרוב אצלי" (כנראה שהליהוק לתכנית על חתונות לא היה מקרי), שנכנסה לנעלי עקב מקבילות לאלו של שי אביבי, ומתפקדת בתור הלב הפועם של הסדרה – הקריינית שמצליחה קצת להרים, אבל בעיקר לעקוץ את הזיוף. ומאחוריה, בתור תסריטאית הקריינות, נמצאת אחת הנשים המצחיקות בישראל שחר סגל, שרוחה שורה מעל כל שורה שנאור מקריאה, ומוסיפה משהו מהציניות הבריאה שלה אל תוך הריאליטי.

התוכנית מציגה יחס מעט אמביוולנטי לתופעת החתונות – מצד אחד, היא בהחלט חוגגת אותה, מההכנות הלחוצות ועד הלחלוחית של הכניסה לחופה. מצד שני, היא גם תוקעת חתיכת סכין סטייקים בבלון הזה – גם הקריינות, ולא פחות מכך האורחות עצמן, מקפידים ללכלך על כל אלמנט, ומזכירים את האבסורד הטבעי של הרצון לעשות "חתונה בלתי נשכחת" במרחק 20 מטר מפלאפל ציון בנס ציונה.

ובכל זאת, הפמיליאריות עובדת. כולנו היינו במקום הזה שקצת מתרגש מהקסם הבלתי נמנע, אבל מגלגל עיניים על הרב הנודניק, המוזיקה המוגזמת והאנטריקוט היבש. הכלות של "ארבע חתונות" אומרות בקול רם את מה שכולנו – פחדנים שכמונו – לא ממש מצליחים להגיד לכלה. אולי רק למחרת, בשקט, עם החברים לעבודה בפינת הקפה. ראיתם את העקבים שהיא שמה?!

קל מאוד לזהות ש"ארבע חתונות" היא קאלט מיידי. היא כיפית, אנרגטית, מאוד מצחיקה (לא רק בגלל הקריינות השנונה), ובעיקר היא משדרת, על רקע הטרפת העצומה מסביב, משהו נורמלי. נורמלי כמו לקחת ארבע כלות, מארבע קצוות הארץ והחברה, שמנסות להשתחל לאותה שמלה, ומחכות לרגע שהדיג'יי ישים עומר אדם. החוויה הזאת מגוחכת, כפי שהסדרה בהחלט מדגישה, אבל היא גם אוהבת את המופע שבזה. גם אתם תתאהבו.
"ארבע חתונות", ימים א'-ד', 21:30

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• חתונות
• עונת החתונות
• דוקו ריאליטי

המפגש בין פריס הילטון לניקול ריצ'י היה נקודת מפנה חשובה בתולדות הטלוויזיה. תצחקו עליהן כמה שתרצו, אבל גם אם לא לבדן – הן דיי ביססו את ז'אנר הדוקו-ריאליטי הנורא, והפכו אותו ללהיט שהוא. כלומר, אנחנו מקווים שבנות הקרדשיאן שלחו להן פרחים, כי מגיע להן. זריקתן של שתי בנות ה-22 העשירות והמתנשאות לעבר קלחת הריאליטי, והפגשתן עם האדם הפשוט לאורך 5 שנות "החיים הפשוטים" לא היתה רק החלטה שהקפיצה את כל ז'אנר הריאליטי, אלא גם סנונית ראשונה בתופעה הכי רלוונטית בעשור האחרון – שנאת עשירים.

>>אמנות ההפחדה: למה כולם מדברים על הטריילר של "28 שנים אחרי"

וכעת, אחרי שנים שמעריצים הפצירו בהן לחזור, פריס וניקול חוזרות בדרך שלהן – לא אל החווה הסרוחה מהסדרה המקורית, אלא לביתי האופרה העילאיים ומתנשאים. "פריז & ניקול: ההדרן" היא מיני סדרה בת 3 פרקים שבדומה לדוקו-ריאליטי, מתאר מציאות חצי מתוסרטת ששולחת את הבנות לפגוש צדדים אחרים בעולם, מפגישה אותם עם טיפוסים שונים שלרוב או מרגישים שהנשים הטחונות באות להתנשא עליהם, או שהם עצמם מתנשאים על שתי הבלונדיניות הלא מי יודע מה מבריקות (לפחות על המסך, כן? כי בפועל, שתיהן מחזיקות באימפריה).

העלילה די ברורה, גם אם מטופשת – שתי הכוכבות רוצות לקחת את השיר המטופש שאותו זמזמו לאורך כל "החיים הפשוטים", השיר "סאנאסה" שהן כתבו כשהיו בנות 7, ולהפוך אותו למופע אופרה. האווירה אפילו יותר קומית מזו של סדרת המקור, ונראה שברור לכולם שמדובר בטראש לשם הטראש – דבר די צפוי וגם טוב כשמדובר בשתי מלכות טראש שכאלו – ויש גם לא מעט קריצות למעריצים, כמו הרגע בו הילטון הולכת לקניות בוול מראט, רמז לרגע האייקוני מהפרק הראשון של סדרת המקור, בו הילטון שאלה אם וולמארט הוא מקום שבו קונים דברים לקיר. זה יהיה דבילי, זה יהיה כיף, זה יהיה בדיוק מה שציפיתם – וזה בדיוק למה באתם לצפות.
"פריז & ניקול: ההדרן", 3 פרקים, רשת פיקוק ואמזון פריים

• מה רואים הלילה
• פריס הילטון
• פיקוק
• דוקו ריאליטי