רחוב ללא מוצא: מה קרה לשינקין, הרחוב האיקוני של תל אביב?
השיפוץ הגדול הסתיים מזמן, אבל שינקין לא התאושש מהניתוח - ויעידו על כך עשרות חנויות שעומדות ריקות. מה קרה לרחוב שהיה הכי חם בתל אביב, והאם היה לשיפוץ סיכוי לעזור לו?
אם יצא לכם לטייל לאחרונה ברחוב שינקין, כנראה הבחנתם בכך שעשרות חנויות ברחוב עומדות ריקות. שינקין, שהיווה אבן יסוד בבניין ההגדרה של מה היא "תל אביביות", ושמסוף שנות ה־80 ועד תחילת שנות האלפיים היה ה־מקום להיות בו, מתקופת "הקליק" של האמנים החתרניים ועד הסרט "הבועה" בשנות האלפיים המוקדמות, מציג פנים של סתם עוד רחוב מנומנם.קפה תמר נסגר,חיי הלילה נקברו מתחת למעטה עבה של אבק,ועל התפתחויות קולינריות אין אפילו מה לדבר. רוצים לעשות סרט קצר? אולי עדיף שתעברו לדרום העיר.
כל החנויות נפלטות החוצה
הפריחה של שינקין הובילה בזמנו לעלייה במחירי השכירות – למגורים ולעסקים כאחד. המהלך פלט מתוך הרחוב את אותן חנויות קטנות שהיו מזוהות איתו, שלא הצליחו לעמוד במחירי השכירות המאמירים – ואת מקומן תפסו הרשתות הגדולות. אבל אפילו אלה לא הצליחו לשרוד את המכה שספג הרחוב: בעלי הנכסים לא הורידו את מחירי השכירות למרות השחיקה במעמד הרחוב והתנועה הדלילה בו, ונכון להיום, עומדים בשינקין 24 בתי עסק ריקים ושוממים. הוסיפו לזה את העובדה שבתקופת השיפוץ הנרחב (בעלות של 30 מיליון ש"ח), שהחל ב־2011 ונמשך כשנה וחצי, הארנונה לא ירדה – ותגלו שינקין בתל אביב שלא שונה בהרבה מקרובו שינקין בגבעתיים.
"היינו יושבים שעות ומחכים שאנשים יגיעו", מספרת נועה, שעבדה כמוכרת בחנות הדגל של אדידס ברחוב, שכמו חנויות של רשתות נוספות כמו ארומה, אופטיקנה ומקדונלד'ס, גם היא נסגרה בתחילת השנה. "המון חנויות נסגרות. בית קפה מולנו נסגר תוך כמה חודשים, אף חנות לא מחזיקה מעמד", מחזקת מוכרת בחנות בגדים ברחוב, "עכשיו משפצים באחד הבניינים ליד והעיפו משם את כל החנויות. אני מקווה שתישאר לי עבודה".
צעירים עניים, אמנים ואדריכלים
"זה מצחיק, אבל בשנות ה־80 אנשים לא רצו לגור במרכז העיר", אומר האדריכל דן פרייס, שהתגורר באזור לפני כ־30 שנה בעזרת תמיכה מצד העירייה. "כדי לעודד אנשים, ובעיקר צעירים, לבוא לגור שם – העירייה הציעה סיוע של 50 דולר בחודש לכל מי שחתם חוזה מגורים לשנה בלב העיר. זו הייתה התקופה האגדית של שינקין וזה היה כיף לא נורמלי. הרוח הייתה של צעירים עניים, אמנים ואדריכלים. כשמקום סובל מג'נטריפיקציה כמו שקרתה לשינקין עכשיו, הוא הופך להיות נקי ומסודר ופחות ספונטני". כאדריכל, פרייס יודע את המשמעות של פיקוח עירוני. "יש כוח אדיר למדיניות נכונה של העירייה, כפי שהוכח בשנות ה־80", הוא מסכם.
אורנה אגמון, מהבעלים של המוסד השינקינאי המיתולוגי אורנה ואלה, מתייחסת אל השינוי שעבר הרחוב ברגשות כואבים. "אנחנו במקום 25 שנה", היא אומרת. "בלב העיר עדיין יש תנועה של משפחות וילדים, אבל השיפוץ נגע בנו כמו שהוא נגע בכולם. שינקין עבר התעללות בכל הרמות. התוכניות היו יפות, אבל שיפצו אותו בלי להתייחס למהות האמיתית של הרחוב".
הכי ניינטיז
והעירייה? מבחינתה שנות התשעים מעולם לא חלפו. "לרחוב שינקין משמעות אסטרטגית לתל אביב־יפו והעירייה רואה בו את ה'סוהו' של העיר", נמסר מדוברות העירייה. "מינהלת קידום עסקים החלה כבר ב־ 2012 בהליך ייעוץ מרחבי, והוכנה תוכנית אסטרטגית לרחוב בשיתוף בעלי העסקים ובמימון העירייה ומשרד הכלכלה. יישום התוכנית הוא באחריות העסקים במקום. כמו שלא הועלו תעריפי הארנונה ברחוב המחודש לאחר השיפוץ כאשר ערך העסקים עלה, כך גם לא הורדו התעריפים במהלך העבודות. מעבר לכך, שינוי תעריפי הארנונה הוא בסמכות משרד הפנים ולא בסמכותה של העירייה".
יושביבתיהקפה המפונקים
העסקים גוססים, האווירה כבר מתה והשיפוץ תרם ככוסות רוח למת. אי אפשר להמנע מהשאלה – האם ניתן היה מלכתחילה להשיב לרחוב את האפיל החתרני שאפף את שמו באייטיז, ועוד ביוזמת העירייה? האם העירייה ניסתה להיאחז בדימוי ארכאי של הרחוב, שלא קיים יותר? המצב הנוכחי הוא כעדות עגומה לפער שבין מיתוס לבין מציאות. למעמדו הגיע הרחוב בזמנו בזכות הרוח הרדיקלית שהנהיגו אנשים בו. האינטלקט הבוהמי המתריס, הלהג בבתי הקפה. כל זה היה בזמנים בהם רובע לב העיר היה מסחרי ושיווע לתושבים, שזכו להטבות כדי לעבור לגור בו. רוצה לומר – שינקין של אתמול הוא הנווה שאנן של המחר. אל תוך הכלום פרצו אנשים שהתנגדו לרוח הכללית, הקימו בתי קפה וגלריות ושרצו בהם, רצו לעשות גם סרט קצר, הפכו ל"שינקינאים". את הרוח החתרנית לא בטוח שהממסד יכול לעורר. אולי הגיע הזמן להשקיע כספים בשיפוץ של נווה שאנן.
