תל אביב חוגגת היום (רביעי) את חג האהבה, הידוע בכינויו כט"ו באב, אבל בכיכר הבימה לא תהיה הרבה אהבה לאורך היום: שני אירועים ציבוריים מקבילים עומדים להתנגש חזיתית בכיכר, האחד כאירוע רשמי ומאושר על ידי עיריית תל אביב-יפו לציבור הדתי והשני כאירוע מחאתי לציבור החילוני.

הבוקר יחל בכיכר הבימה "יום התפילין העולמי בסימן אחדות ישראל", אירוע בהובלת הארגונים המיסיונריים "ראש יהודי" ו"הידברות", שיכלול הנחת תפילין, שיעורי תורה מפי רבנים, הופעות חיות של זמרים (אבל לא של זמרות כמובן) ותפילות שבהן יופנו המשתתפות אל עזרת הנשים. בתחילת השבוע פנה חבר מועצת העיר ראובן לדיאנסקי, המועמד לראשות עיריית ת"א-יפו ויו"ר רשימת "חי-חילונים ירוקים", אל ראש העיר רון חולדאי בדרישה שלא לאפשר לא לאפשר תפילה בהפרדה בין נשים וגברים והדרת נשים מבימת ההופעות. העירייה, בתגובה, מסרה כי הודיעה למארגנים שלא תתקיים כל הפרדה במרחב הציבורי.

במקביל ובמחאה מול אירוע ההדתה הגדול, נערכו כמה מתנועות ההתנגדות לקיים אירוע מקביל בכיכר הבימה שמעתיק את הלו"ז של "יום התפילין העולמי" (ממתי זה דבר, אגב?) ומעניק לו גרסה חילונית. כך, למשל, ב-10:30 יתקיים "הפנינג לכל המשפחה" באירוע הדתי, ומולו באירוע המחאה יתקיים "הפנינג מים לכל המשפחה" אליו ממליצים המארגנים להגיע בבגדי ים. ואילו ב-16:30, מול "מסיבת אהבה" בצד הדתי של הכיכר, תתקיים "מסיבת אהבה שווה וגאה לכל הזוגות מכל הסוגים" באירוע המחאה החילוני. "עיריית תל אביב אישרה את קיום האירוע במרחב הציבורי כל עוד לא תתרחש בו הפרדה מגדרית", נכתב בהזמנה לאירוע, "ואם אין הפרדה – אז גם אנחנו באות".

בארגוני המחאה מאמינים כי למרות דרישת העירייה ממארגני "יום התפילין העולמי" שלא לקיים את האירוע בהפרדה המגדרית, ייצרו ארגוני המיסיון הפרדה דה-פקטו בשטח, ובכוונתם למנוע זאת באמצעות שימוש באותו מרחב ציבורי באופן חילוני, כולל שירת נשים, אירועים לכל סוגי המשפחות ואהבה לכל המגדרים.

לדיאנסקי אמר בתגובה כי "הפעם בחרה העירייה, לאחר שאישרה את האירוע, להודיע לציבור שהיא הבהירה למארגנים שלא תתקיים הפרדה מגדרית. מדובר באחיזת עיניים ולכאורה בהטעיית הציבור, וזאת מאחר שבפרסומים של עמותת 'ראש יהודי', שידועה בכך שהיא מקיימת תפילות בהפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי, היא מציינת במפורש בהזמנה לאירוע שתהיה עזרת נשים פתוחה בזמני התפילות".

• מחאת הדמוקרטיה
• ט"ו באב
• כיכר הבימה
• חילונים
• דתיים
• ❤ תל אביב
• עיריית תל אביב
• הבועה

"החבדניקים" הוא מחזמר ישראלי מקורי שעלה לאחרונה בתאטרון הקאמרי, וזוכה לאהדת הקהל. "מקורי", רק במובן של זה שהוא נכתב בארץ, לא במובן המקורי של המלה מקורי, משום שכל מי שראה את המחזמר האמריקאי האולטרה-פופולארי "ספר המורמונים" מזהה מיד את המקור. "החבדניקים" מרים חלקים שלמים מהעלילה של "ספר המורמונים", וגם רעיונות מוזיקליים ורעיונות בימוי. אבל לא זה הנושא שאני רוצה לדון בו כאן.

עלילת המחזמר עוקבת אחר יהודה וחיים, תאומים בני 23 מכפר חב"ד, שהגיע זמנם להתחתן. אבל השדכנית כושלת במשימתה, משום שיהודה, שנחשב לגאון בתורה, דוחה את כל הכלות הנאות המוצעות לו, בעוד חיים המאותגר שכלית נדחה על ידי הנשים שנשלחות אליו. מדוע יהודה מתמהמה? תשומת לבו לנעליה האופנתיות של אחת המועמדות מספקת לנו רמז. כשחיים נשלח לחפש כלה בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב, יהודה מצטרף אליו, לשמור עליו, אבל גם לחמוק מהאישה שמיהרה להכריז שהם מאורסים בטרם השמיע קולו.

בהגיעם לעיר הגדולה והמאיימת, השניים נכנסים לחנות של שמלות כלה המנוהלת על ידי הומו מזן אוחצ'ה, ואלה מהצופים שלא קלטו את זה קודם מבינים סוף סוף לאן נוהה ליבו של יהודה. ידה ידה ידה, יהודה ואהובו מתחתנים חתונה יהודית כשרה, שוברים שתי כוסות מתחת לחופה בטקס המנוהל על ידי השדכנית, וככל הנראה מחובקים על ידי הקהילה החב"דניקית בהפי אנד ששולח את הצופים הביתה עם שיר על שפתיהם.

אז מה הבעיה? הרי זו אינה דרמה ריאליסטית אלא מחזמר קומי שנועד לחמם את הלב ולהעביר מסרים חיוביים על כך ש"כולנו יהודים וכל כך נחמדים", כמאמר שיר ממחזמר אחר. העניין הוא שאת המסר הזה (המצוין בפני עצמו) ראיתי השנה בהצגות ישראליות מקוריות שמועלות בהצלחה בתאטראות הרפרטואריים הגדולים האחרים, שגם הן, כמו "החבדניקים", בונות את הדרמה (והקומדיה) סביב המתח בין יהודים דתיים ליהודים הומואים (העיקר שכולם יהודים, כן?). ההצטברות מייצרת תחושה של פופוליזם שיורד בקלות בגרון. והפופוליזם הזה, כך נראה, הולך ומתקבע כפני התאטרון הממסדי הישראלי.

ב"הבימה" מוצגת הדרמה "שאהבה נפשי", שמשתמש באירוע הרצח בבר נוער כדי להזניק סיפור על צעיר דתי בן 17 שנפצע שם, וכך מוצא מהארון בפני משפחתו. הוריו ההמומים שולחים אותו לטיפול המרה – שמתואר בסצנה מבחילה במיוחד – ואחרי שהוא שורד גם אותו, הוא מתנתק מהוריו ועובר להתגורר עם אהובו בתל אביב (כי כל הלהטב"קים גרים במדינת תל אביב). בסוף אמו לומדת לאהוב אותו כמו שהוא, ואפילו מקבלת את בן זוגו. שוב, המסר חשוב (וכמה חבל שהוא בכלל רלוונטי בישראל של היום). אבל הדרמה של המחזה כל כך ממוקדת בקונפליקט האחד והיחיד שבמרכזו – בין דתיות להומואיות – ומתקדמת מתחנה לתחנה באופן כל כך צפוי, שהתוצאה נחווית כמו סרטון הדרכה להורים איך לקבל את בנם ההומו. כלומר, יש כאן מידה גדושה של מסר, ומעט מאוד תאטרון, במובן של אומנות.

במקביל בבית ליסין מועלית הקומדיה הנחמדה "ארבע אימהות", על בני זוג תל אביבים צעירים, שמסתירים את הוריהם זה מזו. רק כשיונתן מציע להילה נישואים, היא מגלה לו שהיא באה מבית דתי לאומי (אביה הוא פוליטיקאי דמוי נפתלי בנט), והוא נאלץ לחשוף בפניה שהוא בן של אימהות לסביות. האם יוכלו השניים להתאחד מתחת לחופה בברכת משפחותיהם? נחשו. הגעתי אל "ארבע אימהות" בלי לדעת דבר מראש, ונהניתי מהפריסה הקומית המיומנת שלה ומצוות השחקנים. בסופו של דבר גם האמנתי לה, כך שאין לי טענות להצגה בפני עצמה. אבל אחרי שצפיתי בשתי ההצגות האחרות, התרשמתי ש"ארבע אימהות" היא חלק מטרנד, שיש בו גם מידה של התחמקות מעיסוק בקונפליקטים יותר מאתגרים.

הרבה פחות האמנתי ל"החבדניקים". בכתבה על המחזמר ששודרה בחדשות הערב של כאן 11, שלושה מהשחקנים בהצגה הלכו לבקר בכפר חב"ד, שם הם נפגשו עם רבנים וסיפרו להם על נקודת המוצא של המחזה, אך לא חשפו את התמה הגאה. לסיכום, הרב שאל אם יש סיכוי שבעקבות ההצגה הם יהפכו לחב"דניקים והעניק להם ספרי חת"ת. "בחיים האמיתיים השחקנים הגיעו כמו תיירים לכפר חב"ד", אומרת הכתבת, "ובהצגה החב"דניקים הם שמגיעים לדרום תל אביב". אבל זה בדיוק העניין. במציאות ניסיון "קירוב הלבבות", כמו שקוראים לו, הוא חד כיווני. הרבנים מכפר חב"ד לא יגיעו לראות את ההצגה על החב"דניק שמגלה שהוא הומו ומתחתן עם אהובו. ואנחנו נשארים עם תאטרון מסר שלא באמת מאתגר את הצופים, אלא מספק פתרונות אינסטנט שיקריים.

• תיאטרון
• הקאמרי
• דתיים
• הומופוביה
• להטב"ק

• Facebook
• Twitter
• Email

עבור הורים דתיים שבוחרים להישאר בתל אביב, מערכת החינוך מציעה בחירה בין שחור ללבן – דתי או חילוני, ממלכתי או ממלכתי־דתי. אין באמצע. הורים חילונים שחוששים משטיפת המוח הדתית של ילדיהם אבל גם לא רוצים שיסלדו מהיהדות, סובלים מדילמה דומה. כמה מאלה ומאלה מאסו בבחירה הזאת ובחרו להקים מסלול משותף, כיתות שמציעות לילדי העיר הדתיים ללמוד במסגרות ממלכתיות, בבית ספר ממלכתי, לצד ילדים חילוניים. "החינוך המשלב הפך להיות טרנד בארץ, כי הוא עונה על הצורך של המון משפחות שהגדרת היהדות שלהם הפכה להיות נזילה ושלא מעוניינות להגדיר את הילדים", מסבירה גלית גוטרמן, מנהלת בית הספר דרויאנוב שבפלורנטין, בו לומדים תלמידי מסלול "משותף תל אביב".

כיתה אחת בכל אחת מהשכבות א'־ד' תשלב בין חילונים לדתיים. "הילדים לומדים יהדות ומתפללים בבוקר, אבל השיח בכיתה מאפשר את כל הזהויות. כל הזמן שומרים על שיח מכבד ויש מקום לכל הדעות", מספרת גוטרמן. "בניגוד לבתי ספר רגילים, כשמדברים אצלנו על דת ואלוהים כל האפשרויות לגיטימיות. יש שנוסעים בשבת ויש שהולכים לבית הכנסת, וזה בסדר. אין אחד שהוא יהודי 'יותר נכון'". בעוד שבערים אחרות בארץ כבר קמו בתי ספר משלבים, בתל אביב, המתיימרת להיות הפלורליסטית שבהן – לא היה עד כה מוסד דומה. לאחר שנתיים בו למדו בשכונת בבלי, עבר המסלול לבית הספר בדרום העיר.

בשבוע הבא יחלו תלמידי המחזור הראשון את כיתה ד'. "הכיתות מפוצצות השנה, ואנחנו מקווים שייפתחו עוד ושהמסלול יקבל מבנה משלו", אומרת כנרת פרידמן, אימא דתייה שחיה עם בן זוג חילוני. בנה הגדול של פרידמן, כיום בן 12, לא זכה לצערה ללמוד במסלול המשותף, אך עם פתיחתו היא ובן זוגה רשמו אליו את שתי בנותיהם, העולות לכיתות ב' ו־ד'. גם היום יודעת פרידמן שיש הורים נוספים שהיו רוצים לשלוח את ילדיהם לבית הספר אך אינם יכולים. "יש עוד הרבה אנשים שהמסלול מתאים להם, אך כיוון שהם לא גרים ליד הגן המשותף, המקדים לבית הספר, הם לא יכלו לשלוח את ילדיהם, וצריך לאפשר להם את זה. זה בית הספר היחיד שמציע אפשרות טובה לבני זוג מעורבים כמונו, משפחות מסורתיות או אנשים שאינם אורתודוקסים. כיתה אחת בשכבה אינה משקפת את הביקוש האמיתי שיש בתל אביב".

לדברי דניאל טולדנו, יו"ר עמותת "משותף תל אביב" ואב לבן העולה לכיתה ג', "מבחינת העירייה אנחנו עדיין מסלול בודד, אבל אנחנו רוצים לקבל בית ספר משל עצמנו – קמפוס עצמאי עם מסגרות המשך – אחרת זה קורע את הקהילה.אנחנו חייבים מקום משל עצמנו אחרת לא נוכל להתפתח ולהשפיע".

המסלול הקלאסי עבור משפחות דתיות או מסורתיות שאינן חרדיות הוא לכאורה החינוך הממלכתי־דתי, אלא שההורים שבחרו בחינוך המשלב לא רואים בו מתאים. "אני יודעת איך נראה החינוך הזה, הוא מיושן מאוד ומפלה מגדרית, וגם אלמלא הייתי מתחתנת עם חילוני הוא לא היה מתאים לי", מסבירה פרידמן. "ספר שכתוב בו שבשבת אבא הולך לבית הכנסת ואימא מדליקה נרות ומשגיחה על הילדים אינו מתאים לשנת 2017. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בעולם שלא מחלק אנשים לתבניות. הבת שלי חיה בתל אביב. היא יודעת שיש אנשים שנוסעים בשבת, יש אנשים שלא – וזה בסדר גמור".

גם עבור אביגיל שפרבר, אמו של אורי העולה לכיתה ד' ואחת ממקימות המסלול, החינוך הממלכתי דתי לא היה אופציה טובה. "לאור ההקצנה והשנאה שעלו בשנים האחרונות, היה לי חשוב שהבן שלי ילמד בבית ספר שיהיו בו לימודי יהדות עמוקים. לא רציתי שילמד במקום שיש בו כפייה. החינוך הממלכתי דתי לא התאים לנו, זאת הייתה אופציה בעייתית. המסלול כפוף למשרד החינוך, אבל לומדים על היהדות כתרבות וכעולם רוחני", היא מעידה.

לא רק ההורים הדתיים מוצאים במסלול המשותף פתרון ראוי. חלי לנדסמן היא אימא חילונית לכל דבר ששני ילדיה לומדים במסלול. "אנחנו חילונים לחלוטין, אבל הייתה יהדות בילדות שלי ושל בעלי. רציתי לחשוף את הילדים לדברים היפים של יהדות בלי כפייה והדתה וגם בלי תגובת הנגד כלפיהן, שגם אותה רואים בתל אביב. הכוונה להגחכה של הדת ואנטגוניזם כלפיה". לנדסמן, החברה בוועד המנהל של עמותת משותף, מודה שהמסלול בפלורנטין מצריך לא מעט השקעה מצד ההורים. "ילד חוזר עם שאלות הביתה וצריך לענות לו עליהן, זה מסובך אפילו מבחינה לוגיסטית. יש לי בית ספר מעולה מתחת לבית, ואנחנו שולחים אותו לקצה השני של העיר". בכל זאת היא משוכנעת שהמסלול הזה הוא הטוב ביותר לילד. "זה שהילדים שלי לומדים במשותף חיזק את מה שאני חושבת על הדת. פתאום דברים התיישבו לי".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• דתיים
• דרויאנוב
• חילונים
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

לקראת חודש הגאווה התמלאו לוחות המודעות והקירות בדרום תל אביב בפשקווילים הקוראים לנשים להתלבש צנוע ומגנים את קהילת הלהט"בים: "פרוצות" "גועל נפש", "אלוהים שונא זימה – מצעד הגאווה הוא בושה וחרפה" הן רק דוגמאות אחדות, ויש אף קריאות לפגיעה ממשית. קבוצת "גאווה בסולידריות" שהוקמה לאחרונה על ידי פעילים חברתיים ולהט"בים תלתה ברחבי תל אביב כרזות תגובה, עם ססמאות כגון "בושה לגבר שמדבר לנשים צורה משפילה", "זו לא בושה – תתלבשי איך שאת רוצה". "זו שטיפת מוח אלימה ומסוכנת", אומרת רעות נגר, פעילה בגאווה בסולידריות.

"כרזות ההומופוביה והשנאה האלו נתלו ביום שישי ממש לפני כניסת השבת, ברחובות ראשיים, על לוחות מודעות ובכניסה לבתי כנסת, ככל הנראה על ידי הוועד לעידוד הצניעות ולא על ידי אנשים משכונות דרום תל אביב. כל מטרתם להפיץ מסרים של שנאה – להט"בופוביה, גזעניות ושוביניסטיות", מוסיפה הפעילה החברתית ספיר סלוצקר עמרן. "לא רק שדאגנו להוריד לאותם חשוכים את כל השלטים, אנחנו נשתלט על המרחב הציבורי עם מסרים של אהבה וקבלה".

חברי הקבוצה קראו בפייסבוק לאנשים לקחת חלק בתליית הכרזות ובהמצאת הססמאות, ואף גייסו תרומות להדפסת הכרזות. התלייה עצמה בוצעה ביום שלישי שעבר ועוררה תגובות חיוביות, כולל הצעות לתלות את הכרזות בעתיד בעיר ובערים נוספות כמו ירושלים וחיפה. כעת מגויסות תרומות להדפסה של כרזות נוספות. "המטרה היא ליצור אמירה ברורה כנגד מי שמפיצים מסרים גזעניים ומפלים", אומר שי הבט, פעיל נוסף בקבוצה. בהמשך מתכוונת הקבוצה לנסות לברר מי הגורמים העומדים מאחורי הפשקווילים. "לא חתום עליהם אף ארגון", מספרת נגר, "לא יפתיע אותנו לגלות כי הפשקווילים האלה ממומנים מכספי מסים שכולנו משלמים".

• הדרת נשים
• רעות נגר
• כרזות
• אקטיביזם
• דתיים
• חרדים
• ספיר סלוצקר עמרן
• תל אביב
• עירוני
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• גייז

• Facebook
• Twitter
• Email

אם לנסח את זה בתנ"כית, גל גבאי אוכלת מרורים מהסביבה החילונית שלה על הצטרפותה ל"929", מיזם שקורא לציבור לקרוא פרק אחד מהתנ"ך בכל יום ואז גם להשתתף בדיונים ולהיחשף לפרשנויות על אודותיו באתר האינטרנט המושקע שהוקם עבורו. אורי משגב כינה את הפרויקט “מיסיונרי" בבלוגו באתר הארץ וכרך אותו עם “שישי ישראלי" כחלק מקמפיין מתוזמר שיש להיזהר ממנו; ב"דה מרקר" ביקרו את העובדה שהמדינה בחרה להשקיע מיליוני ש"ח בשכנוע העם לקרוא את התנ"ך; ואז גם אחת החברות הקרובות של גבאי אמרה לה ש"בסופו של דבר – את עומדת שם לצד איש עם כיפה", בהתייחס לזה שהיא חולקת את ניהול “929" עם הרב בני לאו.

גבאי, מצדה, “יכולה להבין מאיפה הביקורות האלה נובעות, אבל גם חושבת שהן מתגוננות נורא ומפספסות את העניין. גם חילוני גמור או אתאיסט יכול להתחבר לאתר שלנו, חיבור אינטלקטואלי. ברגע שאתה יהודי והיהדות שלך קשורה לישראליות שלך ולשורש ההיסטורי והמשפחתי שלך, לבחירה לא להכיר את התנ"ך יש משמעות של ניתוק מהשושלת שלך. אף אחד לא מנסה להפוך אף אחד לדתי. מה שבולט הוא הקנאות – דתית, חילונית או לאומנית שקיימת היום. קנאות והתבצרות עד כדי ניתוק. להתייחס ל־929 כחלק מתהליך של הדתה זו טעות גדולה. לחשוב שזה כל הסיפור זו שלילה של מושג החירות המחשבתית. יש פער גדול ביני לבין חבריי החילונים שנרתעים מכל דבר שקשור ליהדות. מבחינתי בתנ"ך יש תכנים אוניברסליים שעוסקים בחוויה האנושית בלי כפפות, ונוגעים באופן נועז גם בפרוורטי ובמכוער. ההיכרות עם התכנים האלה לא מאיימת בעיניי בשום צורה על אורח החיים הליברלי".

929 הוא יוזמה ראויה ובהחלט לא מזיקה, בניגוד למה שחושבים אחדים. עם זאת, אפשר להבין את מי שרואה בהנגשה של התנ"ך בעזרת אתר מעוצב היטב, כשבראש העסק עומדת גל גבאי ולא איזה רב עירוני טרחן, כתחבולה. זה מזכיר את הפעמים בצבא שבהן כל האוכל נגמר והמטבח של הבסיס נאלץ לבשל את מה שנמצא במצבור מנות הקרב לשעת חירום. בזמן שהטבחים אשכרה מאמינים שאם יקצצו את הלוף לקוביות, יקפיצו אותו בסויה דלוחה ויגישו אותו מעורבב ברצועות גמבה עבשות – אף אחד לא ישים לב שזהו אותו קציץ בקר דוחה מקופסאות השימורים, עבור החיילים מדובר בשואה קולינרית. החילונים בישראל שקועים כה עמוק בטראומה בעקבות ניסיונם האגרסיבי של החרדים והדתיים הסרוגים לכרוך את הדת עם המדינה, וכך לקרב את כולנו לשמירת תורה ומצוות, שהם נאטמים לכל דבר שמריח מיהדות. כך יוצא שיוזמות אינטלקטואליות, מאירות עיניים ולא מיסיונריות בעליל כמו 929 נתפסות כהמשך של אותה כפייה דתית, על אף שהן מחפשות לעשות את ההפך: תיקון לאותה כפייה ארורה.

גבאי מעידה על עצמה שגדלה ב"בית ספרדי ששמר על המסורת, אבל גם לא עשה לך פרצוף אם נסעת בשבת או אפילו התחתנת שלא ברבנות", ורואה בדת מקור לדעת. כשבני לאו, רב אורתודוקסי, אבל גם מודרני ומכיל, עם קול נעים ועיניים טובות, פנה אליה בהצעה לנהל איתו את 929 – היא כמעט פרצה בבכי מרוב התרגשות. המינוי הצטרף לקילומטראז' שצברה עד כה בתחום ההתחדשות היהודית, עת כיהנה בוועד המנהל של מכללת עלמא שהקימה רות קלדרון, הכוהנת של הז'אנר, והייתה שותפה בקבוצת חשיבה במכינה הקדם צבאית “בינה".

בבל זה כאן

היוזמה להקמת 929 התחילה – תאמינו או לא – במוחו הקודח של אבי וורצמן מ"הבית היהודי", מי שנודע לאחרונה כ"סופר וורצמן" במסגרת אחד מסרטוני הפריימריז הביזאריים ביותר שנראו במחוזותינו. האיש כיהן בשנתיים האחרונות כסגן שר החינוך, אבל עוד לפני שהפך לח"כ הגה את הרעיון לערוך קריאה יומית המונית של פרקי התנ"ך. 929 הושק במהלך חנוכה האחרון, ב־21.12, כשעד יום העצמאות 2017 צפויה להסתיים קריאת כל 929 פרקי התנ"ך. האתר מציג מדי יום ביומו את הפרק הרלוונטי בפורמט של טקסט לצד האפשרות לשמוע גרסה מקוריינת שלו, כשלפרק נלווים טקסטים של כותבים שונים שמפרשים את המסופר בו מנקודות מבט שונות. חלק מהכותבים דתיים, כמו לאו וג'קי לוי, וחלקם חילונים גמורים שבאים מעולם התרבות כמו מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ", יוכי ברנדס, רוני סומק, שהרה בלאו וקובי אוז. גבאי ולאו הם העומדים בראש הפרויקט ומתווים את אופיו, ותחתם עובדים עורכים ומעצבים. המימון מגיע ממשרד החינוך, מקרן בית אבי חי, מהסוכנות היהודית ומגופים נוספים הפועלים בזירת ההתחדשות היהודית.

"החילוניות בארץ התעצבה לאורה של תפיסה ליברלית שדגלה בהתנערות מוחלטת מאלוהים וחתירה לכיוון אוניברסליזם שמנותק ממאפיינים תרבותיים של קבוצות קטנות יותר", אומרת גבאי, "אנחנו חיים בעולם גלובלי שבו גם אנשי האינקה וגם אזרחי מצרים לובשים ג'ינס, ובעיניי זו החמצה. אני יכולה להבין את הבהלה והדתופוביה ש־929 מעורר בחילונים רבים, כי במשך שנים היה בישראל זרם יהודי אחד שצבע את היהדות בצבעים שלו ולקח בעלות על הגדרת הזהות והתרבות היהודית מאחר שזו הייתה זירה שהופקרה ולא היה בה עניין. הכריכה של היהדות עם המדינה והציונות דחפה את החילונים להתרחק מהזהות היהודית שלהם ולהתנתק מהשורש שלהם, ומה שאנחנו באים לומר הוא שהחיבור לשורשים התרבותיים הוא זכות, וכל אחד רשאי לעשות אותו איך שבא לו. כמו שאני סולדת ממונופולים תאגידיים, כך אני נלחמת גם במונופולים תרבותיים. 929 הוא חלק ממהלך שמטרתו לשבור את המונופול על נכסי התרבות והזהות היהודיים, ובזה הוא חתרני. הוא חותר תחת ההדתה. ושואף לשחרור התנ"ך מבעלות".

כאישה עם תודעה חברתית גבוהה שמסקרת נושאים של צדק חברתי ואי שוויון בחברה הישראלית, את באמת חושבת שהדבר הכי דחוף לנו עכשיו הוא להתחבר מחדש לתנ"ך?

"זו החמצה גדולה להסתכל על הפרויקט הזה כחיבור לתנ"ך וזהו. תבין, בבל זה כאן. אנחנו כולנו ישראלים יהודים שמדברים עברית, אבל בפועל אנחנו מפורקים לקבוצות־קבוצות שלא מבינות זו את זו ושאיבדו מוטיבציה לנסות להבין. נוצר שיח שבו אנשים מחליטים לאחרים אם הם יהודים מספיק או לא, מחליטים מיהו ציוני טוב ומי לא, בעצם מחליטים מי שייך לישראל ומי לא, מי ראוי ומי לא. זה שיח מפלג ומדיר שמחריד אותי. הדיון ש־929 מעורר נועד להילחם בצמצום היכולת של אדם לנסח לעצמו זהות מורכבת יותר".

האם תיקון הפלגנות היהודית הוא באמת צו השעה, או אולי הבעיה החמורה בארץ היא דווקא חוסר היכולת של יהודים לחיות בשוויון ובכבוד לצד לא יהודים?

"זה קשור זה לזה. התנ"ך והיהדות הפכו בישראל לכלים לצמצום זהויות במקום לכלים להרחבתן, וזה מחלחל גם לסוגיות פוליטיות וחברתיות אחרות שאינן קשורות ליהדות. תהליך פתיחת הטקסטים והתרבות היהודיים לכולם, יצליח בסופו של דבר להכיל את זהותם של ערבים ישראלים ושל מזרחים כמוני שחיים במדינה עם אופי אירופי בזמן שיש בהם גם ערביוּת וספרדיוּת מסורתית וחירות ומחויבות לקוד ערכים הומניסטי אוניברסלי. זה מורכב וזכותי למורכבות הזאת".

בזמן הקצר מאז הוקם, הספיק 929 לעורר סערה בעולם הדתי ולהרגיז כמה מהאליטות הישנות והשמרניות. כך, למשל, במסגרת דיון בפרק מסר בראשית שעוסק בברית המילה, פרסמה נועם דן, ראש מכינת "בינה", טקסט שמסתייג מאקט הברית, מכנה אותו פגאני ואלים ומשתומם מדוע חילונים זורמים עם העניין רק בגלל לחץ חברתי ולאומי. חגי סגל, עורך "מקור ראשון", מיהר להתקומם וטען בטור שפורסם בעיתונו ש־929 הוא אתר תגרני שמחפש לעצבן ולעורר מריבה ולא פולמוס אמיתי. לאו נחלץ לעזרת רותם וטען שסגל מפספס, שהאתר מעורר שיח פתוח של כל יהודי באשר הוא על תכני התנ"ך שאינם בבעלות איש. ניתן לשער שאם הנימה הרווחת בסצנת ההתחדשות היהודית לא הייתה רכה, והאתוס של עולם זה לא היה נעים ומזמין בכל מחיר – לאו היה נכנס בסגל בארסיות רבה יותר.

"אז חגי סגל קרא לנו תגרנים. בסדר, נו", נאנחת גבאי, "רק התחלנו וכבר אנחנו מעוררים הרבה אמוציות. כנראה שאנחנו נוגעים בעצבים חשופים. אף אחד לא אוהב שמבקשים לקחת ממנו את הכוח שצבר. ביום קריאת הפרק על עקידת יצחק, למשל, שזה אחד האירועים המופרעים בתנ"ך שנוגע בגבולות ההקרבה שלנו בעד בעד אמונותינו, התפתחו באתר מעגלי שיח מרתקים. השיטה שבה כולם קוראים את אותו פרק ביום, יש בה מחשבה חברתית. זה מהלך מחבר שמאפשר לחלוק עולם מושגים גם אם היחס שלנו לכל מושג הוא אחר בתכלית. הכל כל כך אקלקטי ומוצף בחיינו והפרקים האלה הם נקודת התייחסות להתכתב איתה. צריך להבין שהאתר הזה הוא הרבה מעבר לקריאה בתנ"ך. הוא עושה דבר נפיץ כי הוא משחרר נכסי תרבות מהמונופולים שהחזיקו בהם שנים, וזה מעצבן אנשים. משפט שאימצתי מש"י עגנון הוא 'אין הריב מפסיק את הלימוד'. רבים כשקרובים, ככה זה. מה שקרה לצערי בישראל הוא שהלימוד כתשתית לחיים משותפים הפסיק ונשאר רק הריב, ריב עקר שתכליתו לשמר מנגנוני והרכבים של כח. זה נהיה ריב מטריאליסטי על עוצמה".

אחת ההבטחות בקמפיין של הבית היהודי בבחירות הקודמות הייתה לשחרר את הרבנות מידי החרדים ולהפוך אותה למסבירת פנים יותר לחילונים. נשמע שאת והוא באותו ראש בקטע הזה.

"לא. בנט אמר את זה לא מתוך ההבנה שהנכסים היהודיים לא בבעלותו של איש, הוא פשוט רוצה שהבעלות על היהדות בישראל תהיה של החבר'ה שלו ולא של החרדים. זה שוב מאבק על כוח בין שתי קבוצות בחברה, בזמן שאנחנו אומרים בדיוק ההפך: לשחרר את היהדות והתרבות היהודית מידי מוקדי הכוח".

ועדיין, יכול להיות שמה שקורה פה זה שמשתמשים בך ובאנשים טובים אחרים? שבזמן שבעינייך 929 הוא יוזמה שמשחררת את התנ"ך עבור כל העם, בנט ואבי וורצמן מנצלים את הנאיביות שלך כדי לדחוף מסורת ודת להמונים?

"יש מי שחושב שאנחנו משמשים כלי עבור תהליך של הדתה אבל אני לא מסכימה. אנחנו רוצים לייזם את החזון של 929 בדיוק נגד ההדתה, ובמובן הזה, בני לאו הוא איש אמיץ מאוד. אני יודעת שהעובדה שהאתר הזה ממומן על ידי משרד החינוך, והיוזמה היא במקור של איש הבית היהודי יכולות להריח רע, אבל דע לך שאם היינו מחוץ לממסד, אז סתם היינו טהרנים מהשוליים, ואין לי זמן לזה בגילי המופלג. סוד הכוח של האתר הוא שהוא חלק מהממסד, זו לא חולשה".

למה לה פוליטיקה עכשיו

גבאי, 45, תושבת נווה צדק, נשואה ואם לשלושה ילדים, הצטרפה ל־929 בד בבד לעבודתה בטלוויזיה החינוכית כמגישת "עושים סדר" לצדו של בן כספית וכמגישת תוכנית התחקירים "ואקום", שמתמקדת בסוגיות חברתיות. בשנת 2013 היא זכתה בפרס סוקולוב לעיתונות על תחקיריה החברתיים, בדגש על זה שפרסמה ב־2012 בנוגע לזריקות למניעת הריון שנתנה המדינה לנשים אתיופיות לפני עלייתן לארץ ללא ידיעתן, במטרה למנוע מהן להרות בישראל. לאור העובדה שגבאי היא אישה מזרחית ואינטליגנטית בעלת רקורד חברתי עשיר, נשאלת השאלה – למה היא לא עברה לפוליטיקה? ציפי לבני הרי חיפשה מישהי בדיוק בפרופיל שלה כדי לשריין ברשימת התנועה הציונית. האם יפעת ביטון פשוט ענתה לטלפון קודם? "קיבלתי הצעות מכל מיני מפלגות, לא מוכנה להגיד איזה", היא אומרת, "זו לא הפעם הראשונה שפנו אליי בקשר למעבר לפוליטיקה, אבל אני עיתונאית וסביר שאהיה כזו עד שמישהו יכבה את האור על המקצוע. דחיתי גם הצעות מהמגזר העסקי. בדמוקרטיה צריך גם פרלמנט וגם עיתונות, ומה שאני רוצה לשים עליו דגש הוא הנגשת מידע לאזרח. החירות היא דבר קדוש עבורי, כולל חופש המידע, ולכך אני מקדישה את עצמי".

הדיבור על הייצוג המזרחי במפלגות השונות בבחירות האלו הוא חזק מאי פעם. את חושבת שחייבים פוליטיקאים מזרחים כדי לשפר את מעמד המזרחים בארץ או שגם האשכנזים של מרצ והעבודה יכולים לעשות את זאת?

"הגענו לנקודה, במסגרת הבבל הזה שנקרא ישראל, שהחוויה הדרמטית של מה זה להיות מזרחי בארץ יכולה להיות מובנת כמעט רק למזרחים. יש התעקשות או רתיעה להבין, להקשיב ולקבל את הכאב הזה והעוול. ייצוג מזרחי בפוליטיקה הוא חשוב, והיעדרו הוא המשך של עוולות ההיסטוריה. הרי ציבור ענק חווה את החוויה המזרחית בארץ והוא ראוי לייצוג משלו בדיוק כמו שייצוג נשים הוא קריטי אם רוצים להשיג ראייה מגדרית מתקנת. מה שכן, יש לי צער עמוק על העובדה שאי אפשר לדבר על החוויה המזרחית מחוץ לפוליטיקת הזהויות האלימה. זו החמצה. אני חושבת שהחשיבה שלפיה שיח מזרחי חייב להיות 'לעומתי' היא פספוס, ואני שמחה לראות שהדור המזרחי הצעיר חושב אחרת".

אחרת? אופיר טובול, מהקולות הבולטים בשיח המזרחי הצעיר, הביע תמיכה פומבית באריה דרעי וקרא לצעירים מזרחים להצביע לש"ס מפני שהיא המפלגה המזרחית היחידה.
"לא אצביע לש"ס, אבל מי שרוצה שילך על זה. הנאום של טובול בעצרת של ש"ס היה צעד מעניין מאוד, אני לא מזלזלת בזה בכלל. אני חושבת שאריה דרעי הוא באמת מהמנהיגים המזרחים היחידים שהציע מזרחיות זקופה שלא מוחקת עצמה או מתחנפת לאף אחד".

הוא שלח בעקביות את ילדיו ללמוד בבתי ספר אשכנזיים, זו לא חנופה והתבטלות?

"נכון, ש"ס באמת שינתה כיוון עם השנים, ואני מאמינה שעכשיו היא מנסה לחזור למסלול הישן והראשוני שלה. אני זוכרת עצרות של ש"ס מ־92', כשדרעי והרב עובדיה ישבו על הבמה עם שייחים בדואים ודיברו על הזהות הערבית המשותפת שלהם, לא אשכח את זה. זה היה רגע קצר ונכון שהתרסק אחר כך עם כל השחיתויות של המפלגה, ההתחרדות וההתקרבות לחרדים האשכנזים. המתינות הספרדית המדינית וההכרה, הכבוד וההבנה של הדתיוּת המוסלמית הייתה יכולה אולי להוביל מהלך מעניין, להוות גשר של כוחות מתונים, אבל זה נעלם במהירות".

ומה דעתך על כחלון?

"הוא נתפס מנהיג חברתי אבל אם אני קוראת נכון את תפיסתו – היא נשארת בתוך המרחב הקפיטליסטי־ניאו ליברלי ועובדת בעיקר על יצירת תחרות והנגשה צרכנית, ופחות על שינוי עמוק בסדר החברתי־כלכלי. מזרחיותו לא מדברת אליי. העובדה שאתה ממוצא מזרחי לא עושה אותך בהכרח לבעל תודעה מזרחית ששואפת לתיקון אמיתי".

• דת
• אופיר טובול
• התנ"ך שלכם
• חינוך
• פוליטיקה
• חילוניים
• דתיים
• תנ"ך
• חילוניות
• אשכנזים
• מזרחים
• אתאיזם