מאיפה האובססיה החדשה של התיאטרון לחבר בין דתיים להומואים?

"החבדניקים" הוא מחזמר ישראלי מקורי שעלה לאחרונה בתאטרון הקאמרי, וזוכה לאהדת הקהל. "מקורי", רק במובן של זה שהוא נכתב בארץ, לא במובן המקורי של המלה מקורי, משום שכל מי שראה את המחזמר האמריקאי האולטרה-פופולארי "ספר המורמונים" מזהה מיד את המקור. "החבדניקים" מרים חלקים שלמים מהעלילה של "ספר המורמונים", וגם רעיונות מוזיקליים ורעיונות בימוי. אבל לא זה הנושא שאני רוצה לדון בו כאן.

עלילת המחזמר עוקבת אחר יהודה וחיים, תאומים בני 23 מכפר חב"ד, שהגיע זמנם להתחתן. אבל השדכנית כושלת במשימתה, משום שיהודה, שנחשב לגאון בתורה, דוחה את כל הכלות הנאות המוצעות לו, בעוד חיים המאותגר שכלית נדחה על ידי הנשים שנשלחות אליו. מדוע יהודה מתמהמה? תשומת לבו לנעליה האופנתיות של אחת המועמדות מספקת לנו רמז. כשחיים נשלח לחפש כלה בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב, יהודה מצטרף אליו, לשמור עליו, אבל גם לחמוק מהאישה שמיהרה להכריז שהם מאורסים בטרם השמיע קולו.

בהגיעם לעיר הגדולה והמאיימת, השניים נכנסים לחנות של שמלות כלה המנוהלת על ידי הומו מזן אוחצ'ה, ואלה מהצופים שלא קלטו את זה קודם מבינים סוף סוף לאן נוהה ליבו של יהודה. ידה ידה ידה, יהודה ואהובו מתחתנים חתונה יהודית כשרה, שוברים שתי כוסות מתחת לחופה בטקס המנוהל על ידי השדכנית, וככל הנראה מחובקים על ידי הקהילה החב"דניקית בהפי אנד ששולח את הצופים הביתה עם שיר על שפתיהם.

אז מה הבעיה? הרי זו אינה דרמה ריאליסטית אלא מחזמר קומי שנועד לחמם את הלב ולהעביר מסרים חיוביים על כך ש"כולנו יהודים וכל כך נחמדים", כמאמר שיר ממחזמר אחר. העניין הוא שאת המסר הזה (המצוין בפני עצמו) ראיתי השנה בהצגות ישראליות מקוריות שמועלות בהצלחה בתאטראות הרפרטואריים הגדולים האחרים, שגם הן, כמו "החבדניקים", בונות את הדרמה (והקומדיה) סביב המתח בין יהודים דתיים ליהודים הומואים (העיקר שכולם יהודים, כן?). ההצטברות מייצרת תחושה של פופוליזם שיורד בקלות בגרון. והפופוליזם הזה, כך נראה, הולך ומתקבע כפני התאטרון הממסדי הישראלי.

ב"הבימה" מוצגת הדרמה "שאהבה נפשי", שמשתמש באירוע הרצח בבר נוער כדי להזניק סיפור על צעיר דתי בן 17 שנפצע שם, וכך מוצא מהארון בפני משפחתו. הוריו ההמומים שולחים אותו לטיפול המרה – שמתואר בסצנה מבחילה במיוחד – ואחרי שהוא שורד גם אותו, הוא מתנתק מהוריו ועובר להתגורר עם אהובו בתל אביב (כי כל הלהטב"קים גרים במדינת תל אביב). בסוף אמו לומדת לאהוב אותו כמו שהוא, ואפילו מקבלת את בן זוגו. שוב, המסר חשוב (וכמה חבל שהוא בכלל רלוונטי בישראל של היום). אבל הדרמה של המחזה כל כך ממוקדת בקונפליקט האחד והיחיד שבמרכזו – בין דתיות להומואיות – ומתקדמת מתחנה לתחנה באופן כל כך צפוי, שהתוצאה נחווית כמו סרטון הדרכה להורים איך לקבל את בנם ההומו. כלומר, יש כאן מידה גדושה של מסר, ומעט מאוד תאטרון, במובן של אומנות.

במקביל בבית ליסין מועלית הקומדיה הנחמדה "ארבע אימהות", על בני זוג תל אביבים צעירים, שמסתירים את הוריהם זה מזו. רק כשיונתן מציע להילה נישואים, היא מגלה לו שהיא באה מבית דתי לאומי (אביה הוא פוליטיקאי דמוי נפתלי בנט), והוא נאלץ לחשוף בפניה שהוא בן של אימהות לסביות. האם יוכלו השניים להתאחד מתחת לחופה בברכת משפחותיהם? נחשו. הגעתי אל "ארבע אימהות" בלי לדעת דבר מראש, ונהניתי מהפריסה הקומית המיומנת שלה ומצוות השחקנים. בסופו של דבר גם האמנתי לה, כך שאין לי טענות להצגה בפני עצמה. אבל אחרי שצפיתי בשתי ההצגות האחרות, התרשמתי ש"ארבע אימהות" היא חלק מטרנד, שיש בו גם מידה של התחמקות מעיסוק בקונפליקטים יותר מאתגרים.

הרבה פחות האמנתי ל"החבדניקים". בכתבה על המחזמר ששודרה בחדשות הערב של כאן 11, שלושה מהשחקנים בהצגה הלכו לבקר בכפר חב"ד, שם הם נפגשו עם רבנים וסיפרו להם על נקודת המוצא של המחזה, אך לא חשפו את התמה הגאה. לסיכום, הרב שאל אם יש סיכוי שבעקבות ההצגה הם יהפכו לחב"דניקים והעניק להם ספרי חת"ת. "בחיים האמיתיים השחקנים הגיעו כמו תיירים לכפר חב"ד", אומרת הכתבת, "ובהצגה החב"דניקים הם שמגיעים לדרום תל אביב". אבל זה בדיוק העניין. במציאות ניסיון "קירוב הלבבות", כמו שקוראים לו, הוא חד כיווני. הרבנים מכפר חב"ד לא יגיעו לראות את ההצגה על החב"דניק שמגלה שהוא הומו ומתחתן עם אהובו. ואנחנו נשארים עם תאטרון מסר שלא באמת מאתגר את הצופים, אלא מספק פתרונות אינסטנט שיקריים.