לא הרבה דברים בעונה הראשונה של "האמריקאים" מנבאים את הטלוויזיה המופלאה שהיא הפכה להיות ביום מן הימים. בפרקים הראשונים שלה היא בסך הכל דרמת אקשן-ריגול די פשוטה עם קונספט אדיר – שני מרגלים מברית המועצות, מישה (מת'יו ריס) ונדז'דה (קרי ראסל), ששודכו על ידי הקג"ב, קיבלו זהויות בדויות של זוג נשוי (פיליפ ואליזבת' ג'נינגס) ונשלחו להקים משפחה בוושינגטון.

הנישואים שלהם לא אמיתיים אבל המשפחה שלהם – שני ילדים קטנים – בהחלט כן. השמות שלהם בדויים והם עובדים בשליחות ממשלה עוינת אבל כשהסדרה מתחילה, הם כבר חיו כאמריקאים יותר שנים משהם הספיקו להיות רוסים. ביום הם מנהלים סוכנות נסיעות מנומנמת אבל בלילה – ולמען האמת, גם בחלק ניכר מהיום הם מבצעים פעולות ריגול שלעיתים תכופות מתדרדרות לאלימות קטלנית – קצת כמו "שקרים אמיתיים", רק ששני בני הזוג בעניין. הסדרה לכאורה מודעת לסתירות האלו מההתחלה אבל היא לא ממהרת להפיח בהן חיים: שתי העונות יותר עסוקות בעלילות ריגול מורכבות מאשר בג'נינגסים, כאילו מישהו בכיר ב-FX אמר: "זאת סדרת ריגול או מה? תביאו יריות ואיזה מרדף טוב".

עלילת משנה משמעותית בסדרה עוסקת במתרחש בתוך כתלי ה"רזידנטורה" – נציגות הקג"ב בוושינגטון, לכאורה תחת המסווה (הידוע היטב לאמריקאים, שמבליגים – בטח לאור העובדה שיש להם כזה גם במוסקבה) של משרד נספח התרבות בשגרירות הסובייטית. אלא שבעונה הראשונה, במיוחד לאוזניו של דובר רוסית, כל מה שמתרחש בחדרים האלו צורם במיוחד: הרוסים של "האמריקאים" מדברים ברוסית רצוצה במבטא אמריקאי כבד ובכמה מקרי קצה אפילו באנגלית במבטא רוסי, כמו שהיה מקובל בסרטי ג'יימס בונד מהאייטיז. בדיוק כמו ש"האמריקאים" כבר לא כל כך זוכרים איך להיות רוסים, ככה גם הסדרה נאבקת עם זה.

אלא שאז קורה משהו לא פחות ממופלא. מהעונה השלישית שלה "האמריקאים" פתאום מוצאת את הקול האמיתי שלה והופכת לטלוויזיה שהיא לא פחות מגאונית. מקרי הריגול עדיין שם, אבל מניין הגופות שפיליפ ואליזבת' מותירים מאחוריהם יורד משמעותית והסדרה מתחילה להתעניין הרבה יותר בחיי הבית של השניים, שמתחילים בהדרגה לגלות אחד את השני כבני זוג אמיתיים ולא רק כסיפורי כיסוי הדדיים. מה שהיה עד אז סדרת ריגול סוחפת הופך קודם כל לדרמה משפחתית, ורק אחר כך לסיפור מתח.

ובמקביל לזה פתאום "האמריקאים" גם נזכרת ברוסית שלה. ואז הסדרה לראשונה טורחת להסביר לנו איזו מין מדינה זו ברית המועצות, מאיפה באו מישה ונדז'דה לפני שהיו פיליפ ואליזבת ומה זה אומר בשבילם. למה זו מולדת שהם מתגעגעים אליה ומאמינים בה ומצד שני מפחדים (בעיקר פיליפ) לחזור אליה יום אחד. אנחנו מבינים בדיוק איך עובדת הפוליטיקה הפנימית של הקג"ב וכמה אכזרית היא יכולה להיות. והכי חשוב, פתאום יש הקפדה יתרה ללהק שחקנים דוברי רוסית קולחת (יש עדיין פאקים – סליחה, חוינה – קלים במבטאים, אבל זה נסלח) לתפקידים של רוסים.

מה קרה שם? האם הגיע מפיק חדש לצוות שהחליט להדק נהלים בכל מה שקשור לטיפול בצד הרוסי של הסדרה? האם צופים דוברי רוסית קיטרו על אי-דיוקים שהגיעו לאוזני חדר הכותבים? אפשר רק לנחש. ואז, בעונה החמישית, כשהעלילה נפתחת ומתחילה לכלול לראשונה גם את המתרחש במוסקבה – דרך אולג, דמות משנה מהעונות המוקדמות, שמוצא את עצמו חוזר הביתה ועובד בתור סוג של חוקר משטרה בעיר – אז גם הדיאלוגים של הדמויות דוברות הרוסית הופכים לראשונה לא סתם לאנגלית מתורגמת אלא לרוסית אמיתית, עשירה, מצחיקה ויצירתית.

ואנחנו רואים גם את ברית המועצות של שנות השמונים המוקדמות: כבר לא מפחידה כמו בימי סטאלין, למשל, אבל עדיין מושחתת, אפורה ועם מדפים ריקים בסופרמרקטים. "על זה הם נלחמים?", אנחנו שואלים, בדיוק בזמן שגם פיליפ ואליזבת מתחילים לשאול את עצמם בשביל מה הם נלחמים. זה לא שאיכות הכתיבה של "האמריקאים" בעונות המאוחרות מזנקת בזכות העובדה שהרוסית של הסדרה השתפרה, אבל זה ששני הדברים קורים במקביל, ועוד בתיאום מושלם, כן גורם לזה להרגיש כמו תהליך בו הסדרה מוצאת את הנפש הרוסית שלה – ובדרך גם את עצמה.

אם יש דבר אחד שהסדרה מעולם לא הצליחה להתמודד איתו, זה עם חוסר היכולת של מתיו ריס וקרי ראסל, שחקנים אדירים בכל קנה מידה אחר, לדבר רוסית. את העובדה שהם מדברים ביניהם אנגלית הסדרה עוד איכשהו מסבירה (חוק לפיו סוכנים סמויים לא מדברים ביניהם ברוסית על אדמת מדינה זרה אף פעם, גם כשהם מדברים גלויות על עבודתם כסמויים) – אבל במקרים המעטים בהם החוק הזה נשבר, בין אם בפלאשבקים או בסצינות חריגות, ריס וראסל פשוט מגמגים את דרכם בהברות שאין להם מושג איך להתמודד איתן.

התסריטאים, שהיו מודעים למגבלה הזאת, שמו בפיהם לרוב תשובות קצרות של מילה-שתיים. אבל את הסצינה האחרונה והבלתי נשכחת של הסדרה אליזבת חותמת ברוסית. הכתובית אומרת: we'll get used to it. אליזבת אומרת: привыкнем. וזו מילה אחת שנושאת משקל של משפט שלם. ושש עונות.
"האמריקאים", כל העונות עכשיו בדיסני+

• המסך
• האמריקאים
• טלוויזיה
• דיסני+
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 938 // חובה להתנגד

ג'ו וייסברג הוא האיש שאחראי לאחת הדרמות הגדולות ביותר של השנים האחרונות – "האמריקאים", שרצה במשך שש עונות ב-FX, ולא תמיד זוכרים לציין אותה ברשימות הטופ פייב החבוטות מהסוג שבדרך כלל כולל את "הסמויה", "הסופרנוס", "מד מן" ובזמן האחרון גם את "סמוך על סול" – אבל היא לגמרי מתמודדת ראויה על מקום בחמישיה, אם לא בצמרת שלה. "האמריקאים", סיפורם של פיליפ ואליזבת', שני סוכני קג"ב שחיים במסווה של זוג נשוי בארצות הברית (או שאולי הם באמת זוג נשוי? הסדרה מסרבת, כמובן, לתת תשובות פשוטות) אי-אז בשנות השיא של המלחמה הקרה, הצליחה לעשות הכל: אקשן, דרמה תקופתית, מתח, דרמה משפחתית. באמת הכל.

עם זאת, אפשר היה לחשוד שוייסברג הוא וואן היט וואנדר. לפני "האמריקאים" הוא כמעט ולא כתב שום דבר (מה שכמובן הופך את ההישג לעוד יותר מרשים), וגם בשנים מאז שהיא ירדה לא ממש היה ברור במה הוא עסוק. אבל כעת הוא חוזר עם "The Patient", מיני-סדרה בכיכובם של סטיב קארל (הו כן) ודונל גליסון (כן בטח, למה לא). קארל הוא פסיכולוג ואלמן טרי שבדיוק חווה משבר משפחתי רציני, כך שזהו תזמון רע במיוחד עבורו להילקח כבן ערובה על ידי גליסון, שמגלם רוצח סדרתי שמעוניין להפסיק להרוג וכופה על קארל להפוך למטפל שיעזור לו להיחלץ מהדחפים הרצחניים שלו.

https://www.youtube.com/watch?v=LpmMxXfBn-Y

זה לא בהכרח תקציר שעושה תיאבון, כי זו נשמעת כמו עלילה שיכולה בקלות להדרדר לשטויות מהסוג של העונות האחרונות של "דקסטר" או, במקרה הקצת יותר טוב, לקאמפ של "חניבעל". אבל הביקורות על שני הפרקים הראשונים, שעלו אתמול להולו, מבטיחות שגם הפעם וייסברג מצליח לעשות את מה שהוא עשה ב"אמריקאים": לקח כמה קווי עלילה שהיו יכולים בקלות להיסחף לאזורי הטראש הכיפי ועשה מהם דרמה אנושית, עמוקה ורצינית. חוץ מזה, זה עם סטיב קארל. ברור שאנחנו בפנים.

"The Patient" זמינה עכשיו בהולו ותגיע בהמשך לדיסני+

• מה רואים הלילה
• טלוויזיה
• המסך
• הולו
• האמריקאים
• סטיב קארל

אתם כנראה לא ראיתם את "האמריקאים". הרבה יותר מדי אנשים לא ראו את "האמריקאים". הסדרה המונומנטאלית של FX, שבקלות מתברגת בטופ-5 של העשור שעבר, עברה בשש עונותיה מתחת לרדאר של צופים רבים פשוט כי לא שודרה באחת מפלטפורמות הפרימיום (HBO וכו') ולכן גם לא קיבלה את הקרדיט שמאוד מגיע לה. אז ניתן לה אותו עכשיו לכבוד ה-4 ביולי: מדובר באחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם ואם לא ראיתם אותה אז מדובר בחור בהשכלה שחייבים למלא.

>> מה ראינו אתמול בלילה: הסדרה שלימדה את נטפליקס הכל
>> מה רואים הלילה: כל ההמלצות במקום אחד

את הסדרה יצר ג'ו וייסברג, איש מוכשר וסוכן CIA לשעבר שהגיע משום מקום (לפניה הוא כתב פרקים ספורים בסדרת המד"ב הספילברגית "Falling Skies") ולא יצר סדרות נוספות מאז סיומה של "האמריקאים" ב-2018. הסדרה עוקבת אחר זוג מרגלים רוסים רדומים (קרי ראסל ומת'יו רייס בתפקידי חייהם) בימי השיא של המלחמה הקרה (1981-1987), שמנהלים את חייהם כאמריקאים לכל דבר ומגדלים את ילדיהם האמריקאים, עד שהם מקבלים את הפקודה להתעורר ולפעול ולשרוד כאוס, דרמה ומתח בלתי נסבל שנפרש על פני שש עונות ו-75 פרקים.

המיתולוגיה של הסדרה מספרת כי וייסברג קיבל את הרעיון לסדרה במהלך ראיון הקבלה שלו ל-CIA, כשנשאל אם הוא מנסה להתקבל לארגון כדי להשיג ידע שיעזור לו בעתיד לכתוב יצירה בדיונית שמבוססת עליו, ובאותו רגע הבין וייסברג שזה בעצם לא רעיון רע בכלל. הניסיון שלו ב-CIA תרם כמה קווי עלילה לסדרה והרבה מאוד ריאליזם שקיבל תשבוחות מכל מבקרי טלוויזיה אפשרי. הממוצע של שש העונות שלה באתר Rotten Tomatoes עומד על 96 אחוז ב-261 ביקורות, מה שבהחלט מעיד על איכותה הבלתי נתפסת. אה, כן, ו-4 ביולי שמח!

>> האמריקאים, 75 פרקים,עכשיו בדיסני+, אמזון פריים וידיאו ואפל TV+

• המסך
• מה רואים הלילה
• האמריקאים
• דיסני+
• אמזון
• אפל

• Facebook
• Twitter
• Email

צפוי שבמהלך פגישה עם קרי ראסל ומתיו ריס ננסה להיכנס לחדר שאנחנו לא באמת אמורים להיות בו. אנחנו נמצאים בלאונג' במלון קרוסבי סטריט בסוהו – קירות אדומים, ספות רכות, אור רך. נכון שזה לא מסתורי כמו המחסנים והמשרדים החשאיים שהמרגלים הסובייטים אליזבת ופיליפ ג'נינגס פולשים אליהם על בסיס קבוע. אבל זה קרוב מספיק.

ראסל וריס, המגלמים את זוג המרגלים בסדרה "האמריקאים" של ערוץ FX, הפכו לזוג כשהסדרה עלתה ב־2013, ומתגוררים כיום בברוקלין עם סאם, בנם בן ה־10 חודשים, ועם שני ילדיה של ראסל מנישואיה הקודמים. השניים מתיישבים ומזמינים בירה, וריס (הוולשי) מתחיל לרדת על ראסל (הקליפורנית) ועל חיבתה החדשה לרוגבי. מתברר שיש לה כינויים לשחקנים המובילים בוויילס, "למשל 'הצנטוריון', שהוא קפטן הקבוצה לשעבר, סאם וורברטון", הוא מסביר. "אני חושב שהוא נראה כמו הבן שלנו, סאם – קירח ובלי צוואר".

התחושה היא שהם נהנים מההפסקה שלהם. הערב ריס מתכנן לבשל "צלי של יום ראשון" להוריו, שהגיעו לביקור מבריטניה; ומחר שניהם פותחים שבוע חדש שבו יעבדו 14־16 שעות ביום בסטודיו גוואנוס, שבו מצלמים את רוב הסדרה. את סצנות החוץ הם מצלמים ברחובות ברוקלין, שאמורים להיות תחליף לפרברים של וושינגטון בשנות ה־80, שם מתגוררים בסדרה בני הזוג ג'נינגס וילדיהם הבוגרים. זו לכאורה משפחה ממוצעת, אך היא מסתירה סוד אפל ומאוד לא אמריקאי. אבל כל זה קורה מחר. בינתיים ראסל לוגמת מהבירה, הראשונה שלה היום, ומתלהבת. "זה כל כך פאקינג טוב", היא אומרת, ומסיטה את שערה הצדה. "הייתי יכולה לשתות שמונה כאלה".

חזרתם עכשיו מפגישה עם איגוד הכתבים הזרים בהוליווד, שבחר בשניכם כמועמדים השנה לגלובוס הזהב, אחרי ארבע עונות. סוף סוף… נכון?

ראסל: "באופן אישי אני אוהבת להיות האנדרדוג. זה די כיף כשאתה אף פעם לא מועמד לשום דבר. כולם כותבים דברים נחמדים עליך, וזה מקום כיפי להיות בו, בלי לחץ".

ריס: "ואתה לא צריך ליפול אחר כך מהפסגה".

ראסל: "בדיוק. עבורי המועמדות הייתה הניצחון; הרגשתי שהזמינו אותנו לשבת בשולחן המבוגרים לשנה אחת. זה מדהים, וזה משנה משהו בשפה העסקית של הדברים, אבל זה לא באמת משנה את הדרך שבה מנהלים את התוכנית שלנו, שמבוימת כמו סוג של קולנוע גרילה. אין לנו קרוונים מפנקים, ולא לו"ז מפנק. הגישה היא 'בואו נראה מה תופס'".

ריס: "זו ריצה מהירה. זו לא סדרה שמשודרת בפריים טיים, וזו לא הפקה נוצצת".

ראסל: "ואני חושבת שזה יתרון".

ובכל זאת, בטח היה כיף לקבל הכרה על העבודה שלכם.

ראסל: "קודם כל, גלובוס הזהב… המסיבה עצמה כל כך כיפית".

ריס: "זה מאוד לא רשמי…".

ראסל: "יש אלכוהול! הישיבה היא לא באולם אלא סביב לשולחנות, וכולם דחוסים יחד. זה מתקיים באותו המלון בכל שנה, בבוורלי הילטון, ושירותי הנשים שם עדיין מעוצבים כמו בשנת 1950. זה נראה כמו מעין סלון לנשים, ואת שם, וכולן מתקנות את האיפור, והבנות מדברות. ואז מישהי יוצאת ואומרת 'אתן יכולות לעזור לי לסגור את השמלה?'. הכל נורא משוחרר! ולהיות שם ולשמוע את הנאום של מריל סטריפ (שבו תקפה חזיתית את דונלד טראמפ, וכמובן קיבלה בתגובה ציוץ זועם מהטוויטר הנשיאותי) – זה היה קול".

מה חשבת על הנאום של מריל?

ריס: "זה היה אמיץ… לא, לא אמיץ: היא אמרה בדיוק את מה שהיה צריך להיאמר".

ראסל: "זה היה רגע מתוח, כי היה ברור שמה שהיא אמרה לא התאים לכולם. הייתה דממה".

ריס: "כל הערב זה היה כמו מסיבה גדולה, ואז [סטריפ] הייתה זו שנקשה על הכוס כדי להגיד משהו רציני… ניסיתי להסתכל על ג'ון וויט. [צוחק]. היי, וויטי, אתה מקשיב?".

ראסל: "זה היה רגע רציני".

אתם מסכימים עם סטריפ, שהעיתונות נמצאת במקום מסוכן כרגע, וזקוקה לתמיכה?

ריס: "זה מבעית".

ראסל: "אבל אני חושבת ש'סטרדיי נייט לייב' עושה עבודה די טובה. זה כאילו שהם דוברי האמת שלנו עכשיו. ההרגשה היא שהם עושים את הדבר הכי חשוב. דרך אגב, העובדה שהוא (טראמפ) צייץ לגבי מערכון בתוכנית סאטירה היא…".

ריס: "אומרת משהו עליו".

ראסל: "מדהים – במובן של לא ייאמן".

האם חשבתם אי פעם שהתוכנית שלכם – שעוסקת במרגלים רוסים שמנסים לחדור אל הרמות הגבוהות ביותר של הממשל האמריקאי – תהיה כל כך רלוונטית?

ראסל: "כשמשווים אותנו למה שקורה ברוסיה, אני לא מתמקדת בזה, כי למען האמת אני לא חושבת שבכך עוסקת התוכנית שלנו. זו למעשה סדרה על מערכת יחסים; הנישואים הם ה'תן וקח', והמוקד של הסדרה, והדרמה, נמצאים במערכת היחסים. העניינים הפוליטיים הם ברקע, וזה כבר הוחלט. אתה לא מרגיש כך?".

ריס: "לגמרי".

הנישואים שלכם עומדים למבחן בעונה החמישית, בייחוד לאחר שראינו את מישה, בנו האובד של פיליפ ממערכת יחסים קודמת, נכנס לתמונה בסוף העונה הקודמת.

ראסל: "הנישואים הם בעצם במקום די חזק. הם הפכו למאוחדים וחזקים יותר כי העניינים הגדולים, למשל מחלה של ילד, חשובים יותר כרגע. וזה נכון לגבי מערכות יחסים. בעונה הזאת רואים את המחיר האנושי של הדברים דווקא אצל המתבגרים".

ריס: "פייג', הבת שלנו בסדרה, פורחת הרבה יותר, לאו דווקא במובן טוב, אבל בדרך קצת מסובכת וטרגית".

אתם כרגע עובדים 14 שעות ביום כדי לסיים את עונה 5. מה תעשו כדי להירגע כשתסיימו?

ראסל: "אנחנו חייבים לקחת את התינוק לוויילס".

ריס: "כדי שנוכל לברך אותו במשטח הקדוש של אצטדיון מילניום [שם משחקת נבחרת הרוגבי של וויילס]".

ואז תגיע עונה 6 – האחרונה.

ראסל: "יהיו בה עשרה פרקים. וג'ואל (פילדס, המפיק) בדיוק סיפר לי משהו ש[ריס] אולי יאהב".

ריס: "כן, שאני מת בשלב מאוד מוקדם בעונה". (צוחק)

ראסל: "הוא סיפר לי משהו, ואמרתי 'מה??'. ויש עוד כמה דברים שמתרחשים בפרק 10 של העונה הזאת שלא האמנתי שיקרו. הם אפילו לא רמזו לנו שזה קורה".

ריס: "הם [סיפרו לנו דברים] בשנה שעברה, ואני חושב שנמאס להם שאנחנו מספרים לכולם. היא טובה בשמירת סודות – אני לא".

אתם מציעים לכותבים טוויסטים משלכם לעלילה?

ראסל: "אני כל הזמן אומרת שאליזבת תכף תהפוך לסוכנת כפולה".

היא נראית לי מאוד נאמנה לאימא רוסיה.

ראסל: "בהחלט. טוב… נראה".

• המסך
• האמריקאים
• תרבות