כזה עוד לא היה לנו: לאורך כל חודש יוני יתקיימו במועדון הדאנג'ן אירועי תרבות ואמנות ששמים במרכז את עולם הפטיש והסאדו מאזו. תחת הכותרת "פסטיבל פטיש פרינג'" יציגו יוצרים ויוצרות ישראלים את יצירותיהם ברחבי המועדון, ויתארו צדדים שונים וחוויות אישיות מעולמות הפטיש. בין האירועים השונים לאורך החודש, תועלה הצגה ויתקיימו תערוכות ייחודיות ומקוריות.

בין האירועים תוכלו למצוא, למשל, את ההצגה המקורית "במרתף" מאת מאת דיצה כספי אלגר (ישראל) ורונן אלטמן קידר (גרמניה). ההצגה מגוללת את סיפורו של במאי שמנסה להעלות את יצירת חייו ומחפש אחרי האישה-המוזה שאיבד אי שם בדרך. שחקן ושחקנית, שמוכנים לעשות הכל כדי להוכיח את עצמם, נכנסים איתו לחדר החזרות – ומשם ניתן לדמיון שלכם להפליג.

תערוכות האמנות שיוצגו במועדון במהלך החודש יכללו את ״ציור ותשוקה בעולם הבדס״מ״ של האמנית הירושלמית בתשי פולק. התערוכה תכלול ציורים מתקופות חיים שונות שלה, בהן תקופות חלשות, פרועות, פגועות ודומיננטיות, שבהן הקושי בהשראה פגש את התשוקה הפנימית ליצור, והאחרונה היא שניצחה; אחריה תציג האמנית יונית פל ״Pixel Fetish״ שבה תציג עבודות שיצרה באמנות פיקסל חדשנית.

עוד יתקיים במהלך החודש ערב לנשים בלבד תחת הכותרת ״על אמנות ודימוי נשי בעולם של ניגודים״ ובו הרצאה של הסופרת תמר רובין, מחברת הרומן "אדום חזק מאוד". חשוב להזכיר כי כניסה לכל אחד מהאירועים הנ"ל מקנה לכם כניסה להמשך הערב במועדון הדאנג'ן, שיכלול, נו – אתם יודעים מה קורה שם.

במהלך חודש יוני, מועדון הדאנג'ן, הארבעה 10.לפרטים והזמנת כרטיסים

• ❤ תרבות
• סקס
• פרינג'
• פטיש
• BDSM
• תיאטרון
• אמנות
• מועדונים
• הדאנג'ן

• Facebook
• Twitter
• Email

פנים. חדר עבודה. אדם כבן 40 יושב מול מחשב ועובד על טור לטיים אאוט. 14.00 בצהריים. לא, סליחה. 02.00 בלילה. בעצם, כשחושבים על זה – מה זה משנה. ממילא לא כך כותבים תסריט והימים והשעות התבלבלו. 14:00 שווה ערך ל-2:00 ובכלל – למי זה אכפת?

עשרה חודשים עברו מאז שחיי הלילה נעצרו בבלימה גסה. המצקצקים שביניכם יאמרו אולי שזה מובן בשל כורך הנסיבות, ושצריך להודות שמדי פעם נפתחנו, ושנערכו מסיבות מחתרתיות מתחת לרדאר ומה לא. ובכלל: יש כל כך הרבה חולים. ובתי האבות מאבדים בזה אחר זה את הסבים והסבתות שלנו. ועסקים נוספים נסגרים. ואני ושכמותי ובעצם כולנו מגרדים בראש כיצד לשלם את שכר הדירה.

כל המקומות שפתוחים בסגר: הרשימה שאסור לנו לפרסם

העניין הוא שלא ניסינו להתחרות באף מצוקה. כל אחת מהן חשובה ומשמעותית. ועדיין, גם לנו ישנה הזכות להצביע על המצוקה שלנו, ואסור להתעלם ממנה: ענף שלם של תעסוקה קרס לתוך חור שחור, נפל לקרקעית. מדובר בענף שדאג לכם ליהנות מחיי לילה מהודרים בעיר ללא הפסקה; כדי שתוכלו להניח בצד לרגע את צרות יומכם, לשכוח וליהנות כאילו אין מחר. הבעיה היא שיש מחר והוא קודר, קודר מאוד.

מעמד הביניים, עמוד התווך הגאה של תרבות הלילה בתל אביב, נזנח ונעלם אל תוך אותו הלילה בדיוק. כך יצא שפחדיו, כאביו ומצוקותיו הפכו לבלתי נראים. התרבות האסקפיסטית, שגרמה לאנשים לשמוח ולחייך, לאהוב ולרקוד נמחקה בשנייה.

ברמנים, מלצרים, דיג'ייאים, טבחים, פרפורמרים, שוטפי כלים וכן, גם בעלים. כולם כמקשה אחת נעשו שקופים. וזאת למרות שהם קיימים, כל כך קיימים. אז הגיע הזמן לזעוק: "אנחנו כאן!", לצערנו בשקט מופתי כי הבנו שבפועל דבר לא ישנה. תרבות הלילה נמחקה והעיר ללא הפסקה יצאה להפסקה ארוכה.

העצבות שלנו אינה משתווית לזה של נפגעי המגיפה האחרים, אלא ניצבת לצדם. רבים נפגעו וכרגע אין לנו יום או לילה. סוף השבוע הוא כמו יום ראשון, ולאחר שנים שדאגנו לכולם מרגע שנכנסתם למעוננו, נשמח למעט הכרה ועזרה. בעתיד, בוודאי, תרצו לחגוג אתנו שוב את הלילה שכל כך אהבנו, שאנחנו כל כך אוהבים ומתגעגעים אליו. חיי הלילה שזורים בכם, בכולנו, כמו צמח מטפס. ורק זכרו שהנובלים בסוף מתים.

הכותבת עובדת 18 שנה כברמנית במועדון הדאנג'ן

• טור אישי
• חיי לילה
• דאנג'ן
• הדאנג'ן
• הישרדות: קורונה

• Facebook
• Twitter
• Email

יום חמישי, 2:00 בלילה, אנשים צובאים על בופה סושי חופשי המופעל על ידי ג'פניקה, לצדו עמדת ירקות ורוטב ויניגרט. אפשר היה לחשוב שמדובר בכנס של אגף התקציבים של עיריית גבעתיים, אלמלא האישה העומדת לפני בתור, מעמיסה על צלחתה כיד המלך, הייתה לובשת משהו מלבד שתי מדבקות היהלום המסוככות על פטמותיה, ואם מאחורינו לא ניצב היה מתקן המתנשא לגובה של שלושה מטרים לפחות וממנו נקשרים אנשים ברצועות עור להנאת הקהל. "מופע קשירה יפני", היה כתוב בהזמנה.

>>פרידה מהמועדון ששינה את חיי הלילה של תל אביב

בפנים אנשים רוקדים לגרסאות דאנס של "Smells Like Teen Spirit" כאילו אין מחר. דווקא מהם ניתן היה לצפות שלא לחלל את כבוד הגראנג'. אבל את טקסי המנחה לענקי הרוק הכבד מקיימים בתוך מבוך צדדי הנשמר על ידי מאבטח, ובו ניתן לעתים לחזות באורגיות המתהוות באורח ספונטני בין הנוכחים, אם כי בשלב הזה של הלילה תמצאו בו בעיקר זוגות המבצעים מין אוראלי זה בזה. יש שם אפילו מיטה, אבל אף אחד לא משתמש בה.

כך נראה מועדון הדאנג'ן ביום הולדתו ה־15. ה־S&M מובלע בתוך טקסיות ישראלית בורגנית ומדושנת, אך אין למעשה שום ברירה אחרת: 15 שנים למועדון בתל אביב הן הישג בלתי נתפס, גיל המועדון משול לזה של תרח אבי אברהם, ויש לברך על כך שעוד לא עברו לשחק שם ברידג'. "הקהילה עצמה מתרחבת ככל שהזמן עובר", מודה עמוס לוי, מייסד המועדון. "אנשים פחות ופחות חוששים להיחשף, וקהילת ה־S&M הופכת ליותר ויותר מקובלת. יש משהו בזה שהמועדון קצת התעדן עם הזמן, אפילו שהוא עדיין מועדון נישה לכל דבר, ואפשר לראות בו דברים שאין בשום מקום אחר".

המצב היה שונה בנובמבר 2002, כשלוי – ללא קשר קודם לקהילת ה־S&M – החליט לפתוח את המקום ביפו העתיקה כהרפתקה עסקית. הקהילה עוד פעלה במחשכים, ואנשים בילו במועדון תחת כינויים, חוששים לחשוף עצמם בפומבי. לוי טוען כי במינהלת יפו העתיקה, שממנה שכר המועדון את הקרקע בראשית דרכו, היה מי שראה בהם "סדין אדום בפרצוף", ולימים גם סייע בעקיפין לגרירתם החוצה מיפו (מה שהביא לפתיחה המחודשת ברחוב השרון). כך או כך, כדרכה של כל מיתולוגיית לילה, נראה שהלקוחות העדיפו דווקא את הלוקיישן הראשוני, והם מדברים בערגה על המרפסות שמהן ניתן היה לחזות בכל המועדון אך לבצע במקביל סשנים פטישיסטיים וכל אובייקט בחלל צעק S&M.

גם היום, עם הפתיחות היחסית כלפי הקהילה, הדאנג'ן עדיין נדרש לנדוד בין לוקיישנים כיהודי גולה. לפני כשנה גילה נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות היהודית, לאילו מיני תועבות הוא משכיר את מתחם הנדל"ן שבבעלות הסוכנות, ועל פי הסכם הפשרה הוחלט שהמועדון יעבור כבר באביב הקרוב למיקום חדש, ברחוב הארבעה. "לפי הבנתי, הלוקיישן הנוכחי היה מעין ברירת מחדל", אומר ניסן גבני, פרפורמר וברמן במועדון הנמנה גם עם באיו הקבועים. "עכשיו היה מרחב נשימה למצוא מקום מתאים, כזה שיתאים לצורכי המועדון, ויש למה לחכות".

אז מהו סוד ההצלחה של מועדון ה־S&M הבולט בישראל? לאחר המסקנות המובנות מאליהן ("הנהלה נכונה", "קשב לקהל") ששמענו, פונים כולם לדבר על קהילת הלקוחות המחזיקה את המקום, שבה אין היררכיות או מפגני פז"ם בנוסח צה"לי, הגילים נעים בין 20 ל־60, ובבוקר שאחרי סשן קשירות ושעווה אפשר לטייל בפארק בלי להישבות במבוכה שחשים בני אדם מן השורה לאחר לילה של קצת MD, שלרוב אינו כולל יותר מכמה חיבוקים אוהבים.

"זה מקום שבו אתה יכול להיות אתה, בלי פוזות, מסכות, משחקים או הצגות", מסביר גבני, שחבר לקהילה לפני כחמש שנים, מיד לאחר שהשתחרר מהצבא. "גם מי שאוהב את הפוזות ומחפש את זה לא ימצא. בהחלט יש קליקה, אבל הידיים תמיד פתוחות, באופן קיצוני שלא הרגשתי בהרבה סצנות שבהן יצא לי לבלות. פה זה אותנטי. כולם מכירים את כולם, ויש מפגשים בתדירות גבוהה מחוץ למועדון".

זה לא מוזר לפעמים, לפגוש אנשים גם מחוץ למועדון?
"אני מבין שזה יכול להישמע הזוי, אז אולי אני ספציפית מייצג במקרה הזה את ההפך המוחלט. מבחינתי אין סיבה שייראה לי מוזר לראות בן אדם לבוש בחליפה שיום לפני זה טפטפו עליו נרות, קשרו אותו לתקרה והצליפו פה עם שוט".

נירית אהרוני, במאית וצלמת המתקלטת מפעם לפעם במועדון, מוסיפה: "זה לא שחור ולבן. אני לא באה ממש מהעולם הזה, של סאדו ושליטה, אבל מבלה שם. יש התמזגות יפה בין האנשים שחיים את זה לבין האנשים שנכנסים מתוך סקרנות או כחוויה חד פעמית".

גם ההתנסויות המיניות מתקיימות לפעמים בין "קבועים" ל"חד פעמיים"?
"כן, זה הכל עניין של אנרגיה שאתה משדר. מעבר לכך, אתה מגלה שם דברים שלא ידעת על עצמך, שלא בהכרח קשורים במיניות. אתה יכול להחליט שאתה הולך על זה, או להגיע שנה שלמה רק כדי לשתות, ליהנות מהאווירה ורק אז להחליט לתת מעוף לפנטזיה שלך".

דווקא במקום שבו המיניות מוחצנת והכל נמצא על השולחן, המודעות להטרדות המיניות בחיי הלילה נמצאת במרכז. לוי בטוח בעצמו מספיק כדי לבקר את התנהלות המועדון בעבר ("בהתחלה לא ממש ידענו איך להתמודד עם זה, אבל כבר כמה שנים שאנחנו מכניסים רק אנשים שמוכרים לנו או זוגות, ומאז יש שיפור משמעותי"). שנית, כפי שמסבירה אהרוני, מודעות הקהילה לחשיבותם של קודים מאפשרת לנשים להסתובב בביטחון מלא, גם בלבוש אירוטי בוטה.

"המועדון מאפשר לאנשים לתת ביטוי לעולם שלהם, לפנטזיות שלהם, במקום שבו הם מרגישים בטוחים. כמו שיש קודים בכל דבר, בעבודה או בזוגיות, יש קודים במועדון, והקוד הכי חשוב הוא לא לגעת בבן אדם או לעשות דברים ללא הסכמה מפורשת. אין שום דבר שנמצא על הגבול, הכל תמיד על השולחן. אנשים לא באים לכאן להתפרק וללכת. הם באים ליהנות מחוויה שכבוד הדדי הוא חלק ממנה. אחד יכול להיות סאדיסט, אחד מזוכיסט, לאחד יש פטיש רגליים ולאחר פטיש אחר, אבל כולם מוצאים את אותה שפה משותפת".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• BDSM
• דאנג'ן
• הדאנג'ן
• סאדו מאזו
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 2011 נכנס בסערה לחיינו כריסטיאן גריי – התגלמות הגבר האפל, המתוסבך והשרוט שאנחנו כל כך אוהבות לפנטז על לתקן אותו ולהפוך אותו לגבר חלומותינו. בסדרת הספרים "50 גוונים של אפור", ולאחר מכן בסרט שיצא ב־2015, אנסטסיה סטיל ומר גריי חשפו לקהל הקוראות הרחב את השוטים והאזיקים. תרבות הבדס"מ, שהייתה ועודנה תרבות שוליים המתקיימת תחת מעטה של דיסקרטיות, זכתה לתשומת לב חסרת תקדים במיינסטרים. השבוע יוצא לאקרנים הסרט השני בסדרה, "50 גוונים של אופל", אבל הסצנה הבדס"מית עדיין מאתגרת את תל אביב הליברלית ונלחמת בסטיגמות.

עמוס לוי, מנהל מועדון הדאנג'ן – המועדון הראשון והיחיד בישראל שמוקדש כולו לבדס"מ – אומר כי גם לאחר 15 שנות קיום של המועדון, "הקהילה מאוד קטנה וגם מי שמגיע למסיבות בדאנג'ן מתקשה לצאת מהארון. יש אנשים ספורים שיעזו לדבר על הנושא בפנים גלויות למרות המחיר שישלמו". עם זאת, לוי לא מתייאש. "אולי בעוד עשור נהיה במקום אחר", הוא אומר, "אנחנו כבר במצב טוב יותר מאשר כשהתחלנו. בתחילת הדרך אנשים אפילו לא הזדהו בשמם האמיתי".

BDSM, ראשי תיבות מסורבלים של Bondage and Discipline, Dominance and Submission, Sadism and Masochism – היא התנהגות מינית ואורח חיים המבוססים על צד שולט (המכונה לעתים "דום") וצד נשלט ("סאב"), ולרוב גם כוללת הנאה מכאב והשפלה בשיטות שלא היו מביישות את היצירתיות של האינקוויזיציה הספרדית (אבל בקטע טוב). לוי, כמו רבים ברחבי העולם, שמח על כך שסדרת "50 גוונים" חשפה את הפרקטיקות האלה לקהל רחב יותר. לדבריו, "כשהסדרה יצאה הגיעו בליינים חדשים, ובעיקר בלייניות. הן מגיעות כדי לטבול את האצבע במים, וחלקן נשארות והופכות לקבועות במועדון".

ב־2014 הצטרף שחקן נוסף לסצנה הבדס"מית התל אביבית: אלכסי יגיב, בעל ליין הדקדנס הדו שבועי וחנות הבדס"מ המקוונת פטיש דיל. אנחנו נפגשים במחסן המכירות שלו ברחוב בר כוכבא 1, שהוא החלום הרטוב של כל חובב פטיש והסיוט הכי גרוע של בעלי הפרעות קשב וריכוז: כל פינה במקום מנוצלת למתלים לבגדי לייטקס, שוטים, ויברטורים בכל צבע וצורה, אזיקים ושאר אמצעי קשירה וגם דילדו מיותם שצמוד בוואקום לאחת הוויטרינות.

יגיב מספר שהקים את החנות לאחר כשלא הצליח למצוא בישראל חגורת צניעות. "פניתי ליצרן בסין והוא הסכים למכור לי עשר יחידות במחיר טוב. הצלחתי לארגן קבוצת קנייה קטנה דרך הפורומים של 'הכלוב' (פלטפורמת בלוגים ופורומים ישראלית המוקדשת לבדס"מ – ע"נ). הביקוש גבר והתחלתי להביא עוד מוצרים. בהתחלה החנות הייתה ארגז כתר וארונית עץ אחת". יגיב מדגיש כי הוא מרגיש אחריות כלפי הלקוחות ולכן הוא דואג לצרף לכל מוצר הסבר על דרכי השימוש, הניקיון וכל מה שיחסוך לכם פינוי לאיכילוב עם הפציעות הכי מביכות שיש.

הקו הזה נשמר גם בליין מסיבות דקדנס שמתקיים אחת לשבועיים במועדון ברסקו וחוגג בימים אלו שנה להקמתו. בדקדנס, כמו גם בדאנג'ן, שומרים על מדיניות שמונעת מכל מסיבה להפוך למסיבת נקניקיות על ידי הקפדה לא להכניס גברים כבודדים אלא רק כחלק מצמד. ובדומה לקוד הלבוש הקפדני שיוצר אווירה צבעונית ("אם מישהו מגיע בג'ינס אנחנו שולחים אותו הביתה"), יגיב חוזר ומזכיר לבליינים לוודא שכל אקט שלהם נעשה בהסכמה.

"הגבולות בבדס"מ מיטשטשים ומאוד קל לחצות אותם אם לא נזהרים. אני מזכיר להם שאם מישהי נתנה הסכמה לסשן בעבר, זה לא אומר שהיא מעוניינת בו ברגע זה. מעבר להסכמה המילולית חשוב ללמוד לקרוא את שפת הגוף של הצד השני, לוודא שהוא לא במצוקה ולהחליט מראש על מילת ביטחון. הרבה נשלטים נהנים להתחנן לרחמים כחלק מהאקט, ומילת ביטחון נועדה כדי לאפשר לשמור על המשחק ועל המשתתפים".

"לגייז יש יותר כוח פוליטי"

אף שבשנים האחרונות הבדס"מ, או לפחות האסתטיקה שלו, מכרסמים את שולי המיינסטרים, היחס של תל אביב לקהילה עדיין אמביוולנטי. מאז שהוקם ב־2002 הספיק הדאנג'ן לעבור מכיכר קדומים לרחוב השרון בשל תלונות השכנים על רעש. גם היום עומד סימן שאלה מעל המשך פעילות המועדון: בדצמבר 2016 נגמר חוזה השכירות של המקום, ובעלי הבניין – הסוכנות היהודית – סירבו להאריך אותו. לטענתו של עמוס לוי הסירוב הוא על רקע אופי המקום. הוא גם מפנה אצבע מאשימה כלפי יושב ראש הסוכנות, נתן שרנסקי, בתור זה שנתן את הוראת הסגירה.

"אם היה שם מועדון גייז הסוכנות לא הייתה מתעסקת איתו", מצהיר לוי. "לקהילה הגאה יש היום כוח פוליטי, הם עברו תהליך של נורמליזציה שאנחנו לא עברנו. הדימוי היחיד שיש לרוב האנשים לגבי בדס"מ הוא מה שהם ראו בפורנו – בדרך כלל אישה קשורה לצלב שמצליפים בה או מזיינים אותה. זה נותן את הרושם שזאת אלימות, שזה משהו ספונטני שלא מוחלט מראש".

יגיב מסכם שבמקרה הזה חשוב שבציבור הרחב יבינו שהדברים נעשים במסגרת ברורה. "זאת לא אלימות אם מי שסופג את המכה רוצה את זה ומתגרה מזה. זה אולי נראה רע כשמצליפים במישהו עד זוב דם, אבל זה מחרמן אותו. כשחושבים על זה, זה הרבה פחות גרוע מאשר סתם לתת למישהו סטירה".

מהסוכנות היהודית נמסר בתגובה לטענות של בעלי הדאנג'ן: "חוזה השכירות שלהם תם, וגם תקופת ההארכה שקיבלו לבקשתם, לפנים משורת הדין, תמה מזמן, ואפילו ההארכה של ההארכה, שאותה ביקשו לצורכי התארגנות. במקום לנצל את הזמן שעמד לרשותם כדי להתארגן למעבר הם מנסים להפיץ כותרות סנסציוניות שאין מאחוריהן דבר וחצי דבר. למרות השימוש הציני שהם עושים באופי הצבעוני של העסק, מדובר בסך הכל בשוכר שמפר בבוטות את זכויות בעלי הנכס"

מסיבת וולנטיינס בדאנג'ן: הדאנג'ן, השרון 21 תל אביב, חמישי (9.2) 23:30, 70 ש"ח, 1+1 לזוגות עד 1:00

הקינקיליין סלון, הדאנג'ן, השרון 21 תל אביב, שישי (10.2) 00:00, 50 ש"ח עד 00:30, 60 ש"ח אחרי

המסיבה הקרובה של ליין הדקדנס: ברסקו, השרון 12 תל אביב, שישי (10.2) 23:45, 70 ש"ח

• סקס ויחסים
• 50 גוונים של אפור
• הדאנג'ן
• החיים היפים