חיי הלילה נפלו לתוך חור שחור. הם לא רק שלנו, הצוות – הם גם שלכם

פנים. חדר עבודה. אדם כבן 40 יושב מול מחשב ועובד על טור לטיים אאוט. 14.00 בצהריים. לא, סליחה. 02.00 בלילה. בעצם, כשחושבים על זה – מה זה משנה. ממילא לא כך כותבים תסריט והימים והשעות התבלבלו. 14:00 שווה ערך ל-2:00 ובכלל – למי זה אכפת?

עשרה חודשים עברו מאז שחיי הלילה נעצרו בבלימה גסה. המצקצקים שביניכם יאמרו אולי שזה מובן בשל כורך הנסיבות, ושצריך להודות שמדי פעם נפתחנו, ושנערכו מסיבות מחתרתיות מתחת לרדאר ומה לא. ובכלל: יש כל כך הרבה חולים. ובתי האבות מאבדים בזה אחר זה את הסבים והסבתות שלנו. ועסקים נוספים נסגרים. ואני ושכמותי ובעצם כולנו מגרדים בראש כיצד לשלם את שכר הדירה.

כל המקומות שפתוחים בסגר: הרשימה שאסור לנו לפרסם

העניין הוא שלא ניסינו להתחרות באף מצוקה. כל אחת מהן חשובה ומשמעותית. ועדיין, גם לנו ישנה הזכות להצביע על המצוקה שלנו, ואסור להתעלם ממנה: ענף שלם של תעסוקה קרס לתוך חור שחור, נפל לקרקעית. מדובר בענף שדאג לכם ליהנות מחיי לילה מהודרים בעיר ללא הפסקה; כדי שתוכלו להניח בצד לרגע את צרות יומכם, לשכוח וליהנות כאילו אין מחר. הבעיה היא שיש מחר והוא קודר, קודר מאוד.

אלפאבית. צילום: גיא חביב

מעמד הביניים, עמוד התווך הגאה של תרבות הלילה בתל אביב, נזנח ונעלם אל תוך אותו הלילה בדיוק. כך יצא שפחדיו, כאביו ומצוקותיו הפכו לבלתי נראים. התרבות האסקפיסטית, שגרמה לאנשים לשמוח ולחייך, לאהוב ולרקוד נמחקה בשנייה.

ברמנים, מלצרים, דיג'ייאים, טבחים, פרפורמרים, שוטפי כלים וכן, גם בעלים. כולם כמקשה אחת נעשו שקופים. וזאת למרות שהם קיימים, כל כך קיימים. אז הגיע הזמן לזעוק: "אנחנו כאן!", לצערנו בשקט מופתי כי הבנו שבפועל דבר לא ישנה. תרבות הלילה נמחקה והעיר ללא הפסקה יצאה להפסקה ארוכה.

העצבות שלנו אינה משתווית לזה של נפגעי המגיפה האחרים, אלא ניצבת לצדם. רבים נפגעו וכרגע אין לנו יום או לילה. סוף השבוע הוא כמו יום ראשון, ולאחר שנים שדאגנו לכולם מרגע שנכנסתם למעוננו, נשמח למעט הכרה ועזרה. בעתיד, בוודאי, תרצו לחגוג אתנו שוב את הלילה שכל כך אהבנו, שאנחנו כל כך אוהבים ומתגעגעים אליו. חיי הלילה שזורים בכם, בכולנו, כמו צמח מטפס. ורק זכרו שהנובלים בסוף מתים.

הכותבת עובדת 18 שנה כברמנית במועדון הדאנג'ן