יש קלאסיקות שנולדות מראש עם שלט קטן – "קלאסיקה" (למרות שלא חיפשנו אחת כזאת). יש אחרות שמופיעות בשקט, פתאום, בגיטרה מצוברחת ובפח ממתיקים ליד המיטה. אלבום הבכורה של הילה רוח, "רופאה במערב", המציין בימים אלו עשור לצאתו, והוא ללא ספק מהסוג השני. הוא לא עשה כניסה למקום שחיפשנו, הוא עשה אבחנה למקום שעוד לא ידענו.
>>מחליפים תדר: לילה של מדיטציית סאונד אלקטרונית בסוזן דלל

אני חושב שגם הילה רוח עצמה לא ידעה, היא חיפשה מקום, ביקשה לבחון את הגבולות שלו, ועשתה זאת תוך כדי חיפוש עצמי פנימי אישי. רוצה לומר, במרחבים האינסופיים של הנפש החבוטה. כמאזין ידעתי לזהות את הפגיעות, את הזעם ואת הבדידות, ידעתי לאבחן שזהו אלבום יוצא דופן, מיוחד במינו, רב רושם, נושא בתוכו בשורה. מה שלא ידעתי שזו תהייה נבואה, אבל לא נראה לי שאף אחד ידע.

עשר שנים אחרי, זה מספיק זמן לדיסטורשנים להפוך לנוסטלגיה, אבל בכל פעם שהגיטרה הצורמנית והנמוכה בפתיחה של "אלנבי" פורצת מהפינה הלא נכונה של המיקס, או בכל פעם שאני נתקל במשפט "אם יקרה לך משהו רע, מה אני אעשה", זה לא מרגיש כמו נוסטלגיה. זה תמיד ירגיש לי כמו ההווה, ובהווה הנוכחי של 2025, זה כבר מרגיש כמו מחר. זה נוחת בדיוק באותו מקום שברירי בגוף שלא ידע אז, וכל מה שנותר לי לשאול, איזה סוג של כאב עוד מחכה לו.

העולם של אותם שנים עוד הרשה לעצמו להגיד "יהיה בסדר" בלי להסמיק. אותה חרדה שהייתה מעין חולשה נפשית פרטית, כיום הפכה לעדשת ראייה קולקטיבית דרכה אנחנו תופסים את המרחב והזמן, אפשר לתפוס את האלבום הזה כשמקשיבים לו היום, כמקדים את זמנו (ואני יודע שלא תסלחו לי על הקלישה הזאת). פתאום המשפט "עייף אני מצייד רב" הוא תיאור מדויק של דור שלם, או משפט כמו "דגים מושיעים תבואו לכאן" לא נשמע כאירוע פסיכדלי, אלא כתפילה כנה מדי.

המקום והמרחב של האלבום הוא העיר תל אביב. אז היא הייתה עדיין מקום שאפשר היה לכתוב עליו שירים ממקום רומנטי או אירוני. היום, לדבר על שכר דירה ברחוב אלנבי זה פחות סקסי – זה טיקטוק או ריל זועם, כואב ומודע לעצמו. זאת כמעט לא יכולה להיות מוזיקה. הילה רוח כתבה את העיר כזירת הישרדות. כשאתה שומע היום את "אני אורבת לך בתוך שירים כשאין לי משלי״. אפשר לזהות תיאור קיום של מישהי שהבית שלה עשוי ממילים, כי את הבית האמיתי כבר אי אפשר להרשות לעצמנו.

ומה עם המוזיקה עצמה? את הסאונד של רופאה במערב אפשר אולי יהיה לכנות כאנטי־אסתטי־קונקרטי, או יותר פשוט: רוק אינדי ישראלי, אחד שמסרב להסתדר בתוך מבנים. לא בית־פזמון־בית־פזמון־ברייק־סיום; השירים נבנים כמו נפש שמתפרקת וחוזרת לעצמה ברפלקס, המיקס הסופי של האלבום דואג להשאיר אותנו חשופים כל הזמן. ברוב המקרים כשאנחנו שומעים גיטרות אנחנו מרגישים בחספוס, במקרה של האלבום הזה אפשר להרגיש שהכל מתפרק ומחליק לך בין הידיים.

כשהאלבום יצא, עוד היה אפשר לראות רוק מסביב, במיוחד בשוליים המאורגנים של האינדי הישראלי. כיום הוא כמעט נעלם, מישהו קיפל את הכבלים ולא חזר עוד לחבר אותם מחדש. רופאה במערב יצא רגע לפני שהוא פינה את הבכורה שלו להיפ הופ, והעולם האינדי אלטרנטיבי עדיין לא יודע איך לאכול את זה. ואולי זו הזדמנות מצוינת להזכיר לכולם את המינימליזם והפשטות, את הגיטרות ואת הרוק בכלל.

ואולי כמשורר בעצמי, הייתי צריך להתחיל את הטקסט הזה ביונה וולך; רופאה במערב נפתח בטקסט שלה: "דובה גריזלית". עוד לפני שהילה רוח אומרת משהו שלה, היא בוחרת למסור את קולה למילים של וולך. היא בוחרת להמציא מחדש את הדימוי הרב משמעי של דובה פראית – האמא, והחלל של חלב כוכבים – המזון. בכך, כבר מהפתיחה אנחנו מוצאים את המקום של התפר המרכזי של האלבום: בין קרבה מופשטת לחיות, בין כאב לגאולה, בין זהות נשית חזקה לרוך של ילדות. מהלך כזה, במיוחד באלבום בכורה, הוא לא פחות מהצהרה. הילה רוח מחפשת סימני חיים במקום שבו אין פזמונים.

סוד הישרדותו של "רופאה במערב" הוא בכך שהוא מעולם לא ניסה להיות על-זמני; הוא היה נוכח מידי, כמעט ברוטלי, ברגע שבו נוצר. הילה רוח לא ניסתה לבנות מיתוס, היא בסך הכל ניסתה לתת שם לתחושות, לסמן מיקום פיזי ונפשי על סף קריסה. היא לא ניבאה את העתיד, היא פשוט הקשיבה להווה באופן כל כך מדויק, עד שההווה ההוא הפך להיות העתיד של כולנו. האלבום לא השתנה, המציאות היא שהידרדרה אל התדר שלו, והותירה אותנו מהנהנים בהסכמה כואבת לכל ריף ולכל שורה.

בסופו של דבר, "הרופאה" שבשם האלבום אינה מציעה תרופה. האבחנה היא־היא הטיפול. האלבום לא מבטיח שהחום יירד או שהשבר יתאחה; הוא פשוט יושב איתנו בתוך החולי ומאשר: "כן, זה כואב בדיוק כפי שאתם מרגישים". בעשור שחלף, אולי מצאנו נחמה במקומות אחרים, אבל "רופאה במערב" מציע משהו יקר יותר מנחמה: הוא מציע הכרה. וכך הוא נותר, עשר שנים אחרי, הפסקול של החיים שקיבלנו.
אלפרד כהן הוא משורר, שדרן ועורך ברדיו הקצה.
הילה רוח והלהקה יגיעו לבארבי ב-20.9 למופע חד פעמי לציון עשור ליציאת האלבום, עם האורחת המיוחדת והתכלס מאוד הגיונית נונו.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• הילה רוח
• רופאה במערב

>> מאיה קניג היא במאית, תסריטאית, עורכת ושחקנית שחיה ופועלת בתל אביב. סרטה החדש, "חלב", מציג כעת בבתי הקולנוע וזכה בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר, פרס התסריט בפסטיבל ירושלים וציון לשבח בפסטיבל טאלין הבינלאומי הנחשב. "סרט יוצא דופן, מסקרן ומתעתע שוודאי יהדהד את חוויותיהן של לא מעט צופות",כתבה עליו מבקרת הקולנוע יעל שובבשבוע שעבר, וכרגיל, היא צודקת.

>> המקום הכי סודי ושדרה להרגיש בה בת 14 // העיר של לוטוס אתרוג
>> כישלונות מפוארים ותוכניות יפות שנגנזו // העיר של הילה שמר

1. חוף הכלבים הדרומי

נדמה לי שזה החוף הלפני אחרון של תל אביב, אחרי זה זה כבר יפו. כל כך כיף להגיע לשם (מצוידת בבירה), לנתק את הרצועה, לחזות בצהלת הכלב המשוחרר, רץ אל זרועותיהם של כלבים אחרים, ולקבל את השמש של סוף היום בפרצוף. להבדיל מגינות כלבים, שם לעיתים מתפתחות תגרות, בחוף הכלבים תמיד מתקיימת הרמוניה קוסמית בין ההולכים על ארבע, מה שמעלה את השאלה – למה אני לא הולכת לשם כל יום?

2. טוי קלאב

חנות הצעצועים של יוסי בבית רומנו.צריך לראות כדי להאמין, חנות מפעם (הייתה עוד של סבא של יוסי בשנות ה-50, ולא השתנתה במילימטר מאז), מסדרון צר מאוד תחום משני צדדיו בערימות של צעצועים עד התקרה, גבב מופלא ומט לנפול, אם כבר למות, אז להימחץ על ידי צעצועים – הכי סטייל. פתוחה בשעות הכי מוזרות, לרוב נפתחת בסביבות 12 בצהריים, לעיתים נסגרת בחצות, אבל אל תתפסו אותי במילה, אין באמת חוקיות, מחירים שוברי שוק, והכי חשוב – יוסי עצמו, מגיח מבין הצעצועים, עיניים של ילד, מארח אותך בלבביות בממלכה שלו, שולף אוצרות מתוך הסבך האינסופי ותמיד מחייך.
דרך יפו 9

3. פנסיה

גילוי נאות, זה מקום שאחת המפיקות של הסרט שלי, שהיא גם חברה, פתחה בשנה האחרונה ביחד עם עוד שני שותפים, אבל זה לא מונע ממנו להיות אחלה בר יין עם עיצוב מהמם, חצר פנימית מהאגדות, אוכל טעים ואווירה כיפית. ובכלל, איזה אומץ לפתוח מקום בזמן הזה, אקט של תקווה שמחמם לי את הלב וגורם לי לרצות להישאר כאן למרות הכל.
לבונטין 2

4. המעבר הסודי לגינת ראשונים (הקרויה בפי העם גם "גינת היתושים") בנווה צדק

סמטה שלאחרונה גיליתי שקוראים לה "עין גנים" ולי היא מזכירה את הימים שגרתי בסמטאות הקסומות של נחלאות בירושלים. יש תחושה שמסתתר שם בקסבה עולם שלם נסתר מין העין. ערבובייה של טקסטורות, ריחות ודיירים, אחד מהם אפילו מגדל שם אווזים ותרנגולות. אני תמיד אוהבת לעבור שם ולהרגיש במקום ובזמן אחר.

5. The Mely Shop

חנותיד שניה בכרם התימנים שגיליתי במקרה ומיד התאהבתי בה. סנדרה, המוכרת בעלת השיק הצרפתי שבא לך לשהות במחיצתו שעות, מאירה לך פנים, ורק אם תבקשי, היא תכוון אותך לבגדים היפים שבחרה בקפידה ותמיד במצב מצוין. החנות קטנה אבל אין בה את הגודש מעורר החרדה האופייני לחלק מחנויות היד שנייה, יש בה שקט, שטיחים ושלווה.
בית יוסף 17

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב לינקולן בואכה יהודה הלוי.פתאום בבת אחת נפסק שם שביל האופניים באמצע, ואת מוצאת את עצמך מדוושת על המדרכה בסרבול, תמיד תקועה מאחורי הולכי רגל איטיים במיוחד שמצקצקים עליך על שאת רוכבת על המדרכה, לכי תסבירי להם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההופעה האחרונה של קורין אלאל בבארבי.התפוצצות של רגש וכשרון, כמה אהבה זרמה שם בין כל האמנים שבאו לשיר לבין קורין ובין הקהל לבינה. למרות שבערך חודש אחרי זה היא הלכה לעולמה, נשאר הטעם לחיים והאופטימיות שהיא הפיצה לעוד שנים קדימה. אולי לנצח.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הופעת סולו של הילה רוח בלבונטין 7, אמנם היא השחקנית הראשית בסרט שלי, אבל בחרתי בה גם בזכות ההשראה שהיא עוררה בי, ובהופעה הזאת בפרט, שאפשר לקרוא לה יצירה. קסם האינטימיות של להיות בחלל סגור קטן מתחת לאדמה עם הקול המלאכי השבור וקהל דחוס שיודע את כל המילים בעל פה, שרים ביחד כמו באיזה טקס דתי איזוטרי, היה מכשף ונתן ים תקווה ואור בימים שחורים.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הצלת קפה שפירא.במקור רציתי לשים אותו במקומות האהובים, אבל אז ראיתי שיש את הקטגוריה הזאת ומיד העברתי לפה. מקום יחיד ומיוחד, הרבה יותר מקפה, מרכז תרבות, רחם קהילתית, מקום שחייב להמשיך להתקיים בעיר הזאת!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מירב וולדמן, קרמיקאית בשכונת נגה,עושה את הכלים הכי יפים מקרמיקה, ועכשיו עם המלחמה + שהיא עצמאית + שהיא אם יחידנית – הכי צריך להרים לה!חוץ מזה, עברתי עכשיו בפארק קריית-ספר האהוב עלי, נראה שגם הדשא שם צריך שירימו לו, הוא לא במצב טוב (והוא גם תל אביבי בדרכו).

מה יהיה?
חייבת להאמין שיהיה טוב.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• חוף הכלבים
• פנסיה
• כרם התימנים
• נווה צדק
• קורין אלאל
• הילה רוח
• קפה שפירא

אנשים מסוימים עוקבים אחר המודלים של פרופ' ערן סגל במהדורות החדשות, אחרים מקשיבים לתחזיות של אנשי הרפואה בכלי התקשורת – אבל אנחנו הכי קשובים לשאול מהבארבי.

הערב (ג') הוא פותח שוב את דלתות המועדון לאחר כשבועיים שבהם המקום היה סגור, כשהילה רוח תעלה להופיע. עם שני סינגלים חדשים (סופרמן, ספרינט) ואלבום חדש בדרך, רוח חוזרת "להפנט ולהרים" לפי ההודעה לתקשורת. נשמע כיף.
לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• הילה רוח
• הבארבי
• בארבי

בקפה Vesperr (של ווי לייק יו טו) החלו לא מזמן בסדרת ערבי תרבות מקוריים. אמנים ואנשי רוח עולים לערב מעט אחר, לא בהכרח רק לנגן ולשיר או לשחק. כך גם הערב כשתעלה ותבוא נסיכת האינדי המקומית הילה רוח לכיתת אמן.

רוח תנהל במהלך הערב שיחה אינטימית עם איש הרדיו אסף הראל (לא הפוליטיקאי) על השראה ביצירה, ותבצע גם כמה גרסאות אקוסטיות מיוחדות. מתחילים ב-19:30, הכניסה חופשית.
לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• בתי קפה
• הילה רוח

1. ג׳אנק

חדר החזרותהכי חמוד בעיר של הבנאדם הכי מתוק בעיר (יניב ברנר) בקריית המלאכה. יש שם בירות וערק וטורטית במקרר ואווירה של הגענו הביתה.

2. אודם בר

מקום אפל קטן ומשונה ביהודה הלוי שמרגיש כמו בר של בית מלון מסרט של קובריק. בשניה שהגעתי לשם עם איליה מרכוס ודימה חימניצקי הבנו שחייבים לצלם שם את הקליפ של סופרמן. העברנו שם 10 שעות של צילומים כמעט דוקומנטריים על פילם, מתעדים חבורת אנשים שותים ומדברים ושותים ושרים והיה חלום.

3. רחוב אלנבי

הרחוב הכי רומנטי, מייאש וחמוד בעיר. יש בו רעש, טינופת, חנויות מוזיקה משונות, שמלות כלה, מסעדות מזרח אירופאיות, פאות, ברבורים מחרסינה; מלא מקומות לקנות דברים שלא צריך, ואני אוהבת בו הכל.

4. הדודות/האחיות/המכשפות בפלורנטין

לכאורה מכולת ברחוב ויטאל (מכולת אברהם), בפועל המסעדה הכי טובה בפלורנטין. עושים שם סנדוויצ׳ים מושלמים וגם נותנים ארגזים למעבר דירה. בנוסף הן שולטות בכל הנדל"ן באזור, נראה לי.

5. לבונטין 7

המקום הראשון שהופעתי בו וה-הומבייס שלי לכל ההזיות שעשינו בשנים האחרונות כלהקה. אירוע מספר אחד מבחינתי היה נשף פצועים ונסיכות בסילבסטר 2019, שנגמר בחדר מלא באנשים שיכורים ומבולבלים בחליפות ושמלות ערב שרים קריוקי של שירי מימון.

הילה רוח הוציאה השבוע את "סופרמן", סינגל ראשון מהאלבום החדש שהוקלט בקורונה בסשנים חצי מחתרתיים. בשלישי הזה (29.6) היא תחגוג את צאתו בהופעה בבארבי עם ההרכב "הלם עתיד".לרכישת כרטיסים

• העיר שלי
• פלורנטין
• ❤ תל אביב
• הילה רוח
• לבונטין 7