כמו שאחרי הקיץ בא החורף (סורי, אין לנו באמת סתיו), כך גם בתרבות הישראלית העונות מתחלפות. והנה, פתחנו באופן רשמי את עונת האיחודים. אתם יודעים, הרגע העונתי הזה בו פרנסי עולם הבידור הישראלי מנסים לסחוט את המיץ האחרון מהצלחות העבר שלהם. בהוליווד קוראים לזה קאמבק, כאן קוראים לזה איחוד, ובקופות קוראים לזה להיט. אחרי שמשפחת תאקט השיקו את העונה, הגיע השיא עם "הכבש השישה עשר" שחזרו להקריס את האתר של הזאפה, ובקרוב צפויים לחזור לבמות גם צעירי תל אביב, עם מופע המבוסס על "לא כולל שירות". באופן אישי, קניתי כרטיסים לשניים מהם, וגם לשלישי אני שוקל בחיוב. בסוף יש בנוסטלגיה שכזו נחמה קטנה, אז בואו ננסה לנחם עד שלא נוכל להרגיש יותר כלום. לרגל תחילת העונה, רצינו גם אנחנו לסייע מעט לעולם התרבות שמקושש מופעי עבר, ולהציע כמה איחודים שאפשר – ולעיתים גם צריך – להרים עבורנו. בואו נדמיין עתיד יותר עבר.

>> ב"ארץ נהדרת" רואים את הממשלה הזאת כמו שהיא: פשוט פאתטית
>> בית הקולנוע של מובילנד הוא שדרוג מצוין. לפחות עד שיהיה פה דביק

הלהקה

יש למישהו ספק שזה בדרך? האווירה הפרו-צה"לית, הרצון העז בנוסטלגיה מתוקה מימים שבהם המלחמות הצטלמו יפה והאייקוניות של הסרט כמעט מחייבים את מופע האיחוד הגרנדיוזי. אז אולי הם כבר לא יכולים לפזז כמו על הסט של אבי נשר, אבל ששי קשת, גידי גוב, גילת אנקורי, לירון נירגד האדירה והחבורה ישמחו להחליף את צוות השחקנים שכרגע רץ עם המיוזיקל וכל מה שתצטרכו זה רק למשכן כליה כדי לראות את המופע בהיכל התרבות. הבעיה היחידה תהיה לשיר את "שיר לשלום", מי יודע אם עדיין יהיה חוקי להגיד את מילת ה-ש'.

רמת אביב גימל

אין ספק שהחזרה לשנות התשעים פופולרית בתקופה כזו, אז למה שלא נארגן פרק איחוד של אופרת הסבון המצליחה? והפעם – סבתא עידית לינוביץ' (גילת אנקורי) כבר מזמן הפסיקה להיות ביצ'ית, למרות שהיא בהחלט פאסיב אגרסיב לשרון (יעל בר זוהר) על איך היא מגדלת את הילדים עם גיא זוארץ, שחי חיים כפולים באיזה אי טרופי. בינתיים דפנה (נועה תשבי) חווה תופעה נדירה בשם אמניזיה, ולא ממש זוכרת איך לדבר עברית, אלא רק את אותו הנאום של סרטוני ההסברה. הבועה מתפוצצת.

מ.ק. 22

ברור שיש כאן משאלת לב מסוימת, ובכל זאת – בתקופה שבה הצבא פשוט מממש את התיאוריה המ.קית שלפיה הכל פה שכונה, איך אפשר לוותר על הסדרה המיתולוגית? גבי שוקרון מודח מתפקיד מפקד הבסיס רק כדי להיות ממונה לשר ביטחון הלקקן בהיסטוריה (וזה כולל את ישראל כ"ץ!), חנוכה ושולמן נטחנים במילואים במשך חודשים, וכולם חושבים שאדיסו נהרג בתקיפה, אבל הוא סתם נעול במקרר של המילקי. יאיר לפיד עדיין חושב שהוא הכי ישראלי, פשוט עכשיו יש לו גם זקן. עבד אבו ג'מאל מעונה בכלא. פחות מצחיק.

מסודרים

אחת ההשפעות הגדולות של מלחמת ה-7.10 היא הפגיעה העמוקה בתחום ההייטק, ובמובן הזה, פרק איחוד של "מסודרים" יהיה רלוונטי במיוחד, בעיקר כי הוא לא יהיה כאן. תומר לוי כבר מזמן הסתדר על רילוקיישן למיאמי, ברלד חתך לתאילנד, ורק שניים נשארו בארץ: גיא פוגל ממובילי "אחים לנשק", וארז סתם תקוע במילואים. הסטארט אפ נסגר, כמו הרבה דברים בשנה האחרונה, אך תקווה חדשה מתעוררת כשלתומר לוי יש לפתע רעיון לסטארטאפ חדש שמחבר ילדים שמכורים לגיימינג ומיירטי כתב"מים.

ששטוס

רצינו ניינטיז? כן! רצינו נוסטלגיה? כן! רצינו לראות את אפרת רייטן פוגשת את גיל ססובר אחרי שהכירה את אשתו במלייה? לא ממש! ובכל זאת, איחוד של כוכבי ערוץ הילדים לעונה חדשה של ששטוס תהיה אחד הרגעים המעניינים יותר על המסך. דמיינו לרגע את עודד מנשה מוציא לרגע קל את הלשון הארוכה מערוץ 14, ופוגש שוב את איתי שגב הלא שתקן לאולפן. רק האפשרות לטוס לחו"ל, אפעס, לא מי יודע מה ריאליסטית. לא נורא, הכיתה המנצחת תסתפק בטיול אוטובוס מפנק לאילת. תשאירו מקום בבטן לביקור ביטבתה.

גזוז

אם חשבתם שלא תהיה עוד אפשרות לרוקן לכם את הכיסים, קבלו את הלהקה היחידה שלא מתאחדת או התאחדה (למעט הבלחה בתוכנית האירוח של דני סנדרסון ב-1996, אם אתם מתעקשים להתקטנן: הקלאסיקות הפופיות והאסקפיסטיות שכתב סנדרסון, יחד עם גידי גוב ומזי כהן, מתבקשות כמעין אנחת רווחה מול הבלגן מסביב, וההומור הנונסנסי שאפיין את הלהקה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. הם אולי לא ישברו את פארק הירקון כמו כוורת, אבל היינו משלמים כסף טוב כדי לראות אותם שוברים משהו.

פלורנטין

שנות התשעים, כידוע, הם ספק נהדר לרגשי הנוסטלגיה – וקשה לחשוב על משהו נוסטלגי יותר מאשר סדרת הניינטיז המיתולוגית של איתן פוקס, גל אוחובסקי ועדו בורנשטיין מימיה היפים של טלעד. הקאסט המקורי כבר מבוגר וסדרה על בני 50 פלוס בשכונת הג'יף תהיה עצובה למדי, כי בפלורנטין עצמה כבר אין ממש זוגות אופנתיים (רובם נטשו לחו"ל או הסתדרו על איזו דירה ברמת גן), אז נסתפק בסדרה על מי שנמצאים היום בפלורנטין: עובדי הייטק, צעירים סטלנים שלא קיבלו את הממו על נווה שאנן ופועלים זרים מהשכונות הסמוכות שנרדפים על ידי כוחות משטרת ההגירה. וקארין אופיר. על קארין אופיר אנחנו לא מוותרים.

פלטפוס

התקופה שבה אנחנו נמצאים כל כך חסרת היגיון, שנראה שנונסנס הוא התשובה המתבקשת. חברי "פלטפוס" לא נעלמו מהנוף ברובם – גרייניק ואלתרמן עדיין מופיעים, תומש מחלטר עם מופעי סטנד אפ פה ושם, תומר יוסף הפך להיות מוזיקאי אגדי, ירדן בר כוכבא נהדרת בכל מקום. אבל נדמה לי שעבור כולם, קאמבק של "פלטפוס" הוא התשובה המושלמת למצב. המתנ"ס של נווה חמציצים אמנם לא קיים במציאות, אבל הוא קיים בתוכנו ולא יזיק לנו סיבוב מעודכן בעולמם של הפלטפוסים: עם ברגיג המדרדר שבטח מונה לשר בממשלה; עם צחי ומאיר שמנסים להשתמש בדרכון היבוסי כדי לצאת מהארץ; עם איש החרגול שוב נקרא להציל את כולנו – ועם המערכון שנראה לי שלוכד את התחושה של כולנו: אני אוהב את המדינה, אבל המדינה לא ממש אוהבת אותי. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• הכבש ה-16
• הכבש השישה עשר
• המסך

אומרים שבמסורת היהודית, גם אור קטן יכול לגרש חושך גדול. בפרשנות האישית שלי, תמיד חשבתי על המוזיקה, על המילים, בתור האור הזה – משהו שהוא לא תמיד גדול, אבל כזה שמצליח לפלס דרך – להראות את הכיוון בתקופות שבהן הכל נראה אבוד. ודווקא בתקופה שבה החושך הולך וגדל מסביב (לפעמים באופן מבהיל), האור של יהונתן גפן כבה.

כמו פנס בחושך, הוא ליווה את כולנו. לא משנה מתי נולדנו ולאן התפתחנו, הוא היה שם בדרך שלו. עם השירים הנפלאים שכתב, עם הטקסטים המאלפים, עם האומץ הבלתי נתפס לעמוד על שלו ולעמוד איתן גם כשהרוחות מסביב נושבות חזק. לא היו אמיצים כמוהו, גם בתקופות שבהן הדעות שלו היו לא פופולריות. (אבל באמת לא פופולריות, לא סתם דל"פ לא מצחיק בטוויטר).

מהרגע שהגיעה אלי הידיעה – לא נשאר שום דבר חוץ מהשירים. הם רצו לי במוח בלי הפסקה. "דניאלה" שליווה אותי כל שנה עם הגשם הראשון, ו"יהיה טוב" כשחיפשתי קצת אופטימיות כשהכל נראה רע, ו"לוקח ת'זמן" כשרציתי לתפוס ראש, ו"יונתן סע הביתה" במסעות הארוכים (הפיזיים והנפשיים), "הכבש" שהיה שם כשהייתי ילד, ו"מכתבים למערכת" שחרשתי עליו כשהתבגרתי, והטורים ב"מעריב" שהיו שם פעם והיום, כל הזמן.

יהונתן גפן לא היה רק יוצר מרהיב ופזמונאי ענק ומשורר גדול וכותב בלתי נתפס, אלא גם סמל – סמל לאומץ ציבורי, לעמוד שדרה אידיאולוגי שאפשר רק לקנא בו, לכישרון שאין לו גבול. הוא לימד אותי, ודורות שלמים של בני אדם, לכתוב ולאהוב ולצחוק ולהישאר אמיתיים ולראות את הדברים כמו שהם. ישיר וחד וכן, כזה שפתח את הלב תמיד, שנשאר נאמן לאמת גם כשהיא הרגיזה את כל העולם, שעמד איתן מול האופנות המשתנות והסערות בחוץ.

הוא האיש שפתח את סיפור חייו לכל – לפעמים באופן שנראה פומבי מדי. את משפחתו ב"אישה יקרה", את החבורה שאיתה צמח ב"חומר טוב". בתוך עולם שהרבה פעמים סלד מגילוי לב, שלא אהב את הישירות והעדיף את הפוליטיקלי קורקט – הוא הלך עם הלב עד הסוף. גם במקומות שבהם שילם על כך מחיר. גם בכך, הוא היה פורץ דרך.

ובסוף, מעבר לכל הסופרלטיבים והדברים היפים שעוד יאמרו עליו – הוא היה איש כותב. איש שהמילה הכתובה היתה הכלי שלו, בעולם שהולך ומתקהה. היתה לו שפה שדרכה הצליח לבטא את עצמו, ולמצוא את הדרך לומר את אשר על ליבו. וכל מי שאי פעם התנסה בכתיבה בעברית לקח ממנו משהו. מיותר לציין שגם אני. את הפואנטות ההפוכות, את הציטוטים מהשירים (שלו ושל אחרים), את השימוש הבלתי נדלה ברפרנסים – מכל תחום שבעולם.

זה יום עצוב לתרבות הישראלית, למוזיקה הישראלית ובעיקר לישראל. כי מאחורי העמדות הפוליטיות והתרבותיות הברורות, אותן לא הסתיר אותן לעולם, היצירה שלו חיה ונושמת הרבה מעבר. המוזיקה שלו המשיכה להתנגן ברדיו כל הזמן, דורות של ילדים גדלו על "הכבש השישה עשר". בתקופה שבה המונח "קונצנזוס ישראלי" נשמע כמו סתירה פנימית, היה בגפן – עם כל העמידה הברורה שלו – משהו שהצליח להיות מחובר ושורשי למדינה הזאת. עם כל המורכבות, שהיתה ותהיה, עם הכיוון שאליו הלכה לאורך חייו.

יש אמנים שאני מדבר עליהם בהערצה. אצל יהונתן גפן, אני מדבר באהבה. אהבת אמת, גם אם בחיים לא דיברנו. אהבה לאמת שבו, להומור שלו, לדרך שלו לשזור מילים אחת בשנייה, ליכולת לכתוב את הכאב, ואת הרוך, את הרומנטיקה ואת הקושי, את השלום ואת המלחמה.

העולם שלנו זקוק עכשיו, יותר מתמיד, לאנשים חזקים. לאנשים שלא מפחדים לומר את האמת. ובזמנים כאלה, אישיות ברמה של יהונתן גפן בוודאי תהיה חסרה. אבל אולי זה גם הזמן שלנו לשחרר. לתת לאיש הזה, שנלחם בשוחות של התרבות הישראלית – לפעמים לגמרי לבד, לשים את השריון בתוך תיבה. סע הביתה, יהונתן. ותודה על כל האור שהשארת לכל חיינו.

• ❤ תרבות
• יהונתן גפן
• הכבש ה-16
• הספד
• מוזיקה
• שירה

השירים איקוניים, סיפור המסגרת שואב השראה משני נכסי צאן ברזל של הישראלינה, זה היה הימור כמעט בטוח ועדיין: לקחתי את הבת שלי להפקה המתחדשת של הכבש השישה עשר בהבימה במחשבה שיש דברים שאי אפשר לטעות אתם – והתבדיתי בענק. המחזה, שסיפור המסגרת שלו שואב גם מילד הכרובית – קלאסיקה מופלאה ואהובה לא פחות של יהונתן גפן, הוצג לראשונה ב-1991 בהבימה ועושה רושם שלא עודכן מאז וחבל.

אבל לפני שנצלול לרשימת הכשלים שגרמו לי להתחרט שהעליתי בדעתי לקחת את הילדה למופע, בואו נדבר רגע על הכבש: בשביל ספר שנכתב בחמישה ימים ותקליט בן 43 שנים, הוא מנצנץ מכל סימניה של קלאסיקה טהורה. ילדים והורים כאחד מכורים אליו, הוא עומד בכבוד במבחן הזמן – גם אם פה ושם כבר יש בו ניצנים מעט אנכרוניסטיים בהתייחס לשיח התרבותי הנוכחי. בשורה התחתונה: הוא כנראה ימשיך איתנו עוד שנים רבות כי יש בו הבנה מעמיקה לנפש הילד. הוא מכבד אותם ואת עולמם באופן מדויק לפרטים הקטנים ביותר. וכמובן, השירים עצמם – החיבור בין המילים של גפן ללחנים של רכטר, ברוזה וקלפטר שהופכית את הכל ליצירה על זמנית. יש שיאמרו שזה האלבום הטוב והשלם שיצא בישראל מאז ומעולם. בטח ברשימת עשרת הגדולים.

ואחרי שזרקנו סופרלטיבים, נחזור להצגה: מיכאל גורביץ עיבד את הכבש לבמה וחיבר אליו אלמנטים מילד הכרובית אז על מה כבר יש להתלונן? הו, תודה ששאלתם. ההצגה מלאה בקלישאות וסטריאוטיפים מיזוגניים, שוביניסטים, שמנופובים ובאופן כללי ארכאיים. אני מבינה שהיא עלתה ב-91, אבל אם ככה, היה כדאי אולי להשאיר אותה שם. או לפחות לעדכן. אספלייר לכם מראש: חבורת הילדים תגלה בסוף ההצגה ״שלכל אחד יש דבר שאפשר להגיד עליו״. כלומר שלא יפה לצחוק על אחרים. מה חבל שהמסר המופלא הזה מגיע אחרי שעה ומשהו של שטיפת מוח סטיגמטית וסחיטת צחוקים קלים מהילדים.

לא יפה להאשים בלי לתת דוגמאות. לצערי ממש קל להדגים איפה ההצגה נכשלת. נתחיל מרצף בדיחות השמנות: אחת הדמויות היא ילדה שמנה. לכאורה עניין חיובי – יש ייצוג! ילדים רואים ילדים אחרים מכל הסוגים על הבמה. אבל אי אפשר להסתפק בהיותה אחת מהחבר׳ה, צריך גם לצחוק עליה שהעזה להיות שמנה בעולם שמקדש רזון ובהתאם לכך היא נתקעת במהלך שעה וחצי לפחות שלוש פעמים בין סורגי גדר, שומעת שהיא ׳כבדה׳ מכדי להרימה במשחק רופא וחולה ובסוף כשהיא תעז להיעלב, ממש רגע לפני שההצגה מסתיימת – היא תשמע את המשפט החינוכי על כך שאפשר להגיד משהו על כל אחד. או בקיצור – אל תתבכייני כי בנוסף לזה שאת בת ושמנה את גם היסטרית (ועוד נחזור לזה). הייתי שמחה גם להבין מי בצוות ההצגה החליט שזה הגיוני לעצב לשחקנית תסרוקת המרפרפת במובהק לנטע ברזילי של טוי. רוצים לומר – יש שמנה מייצגת. אפשר להירגע.

הלאה. ההצגה לא מסתפקת בגגים קלים על שמנות. אם תקנו כרטיסים הילדים שלכם יזכו לתובנה שרק בנות בוכות (בן אחד מעז לבכות רק כשאף אחד לא שומע. תודה באמת), והן גם עושות את זה באופן היסטרי, מתיש ומעייף ללא הפסק. הבנות הן גם היחידות שמעזות להביע פחד בגלוי. הבנים, גם אלו שמעדיפים לא להיות גבר-גבר, נכנעים בזה אחר זה לסדר הפטריארכלי וגם לומדים ללכת מכות.

כדי שלא נתבלבל בנוגע למסר השוביניסטי מסדרים לנו סצינת רופא-חולה בה שתי בנות רבות על הזכות להיות החולות של הבן שהן מאוהבות בו. המנצחת תהיה החולה. חברתה תסתפק בתפקיד האחות. הבעלות על תפקיד הרופא לא מוטלת בספק כמובן. כדי שלא נכעס, עלי תאנה קטנה וקרינג׳ים מסופקים על ידי דמותה של אחת הבנות המכריזה שהיא ״תהיה ביוכימאית כשתהיה גדולה״ – (בסדר מותק, אבל בריב על מי יהיה המפקד הבנים עדיין ינצחו) ועל ידי אמירות כמו ״בסוף לא אנחנו הבנים מצאנו את דניאל״ (דמותו של אחד הילדים שההצגה מתחילה בהעלמותו). או במילים אחרות – תעשו לי טובה. עייפתם.

לטובת הבימה צריך לומר שהבימוי משובח, העיבודים המוזיקליים טובים, התפאורה היא מהמרהיבות שראיתי בתיאטרוני ילדים בכלל ואולי בתיאטרון בפרט זה שנים, הכוריאוגרפיות וההעמדות יפיפיות והשחקנים אמינים ונותנים תצוגת משחק מעולה. לטובת גורביץ עצמו שעיבד את המחזה לבמה יש לומר שהוא ייצר עולם אמין מאוד של ילדים, אבל הכל מתגמד לעומת המסרים. אולי ב-1991 אלה היו תכנים שיכולים להיתפס כחתרניים אפילו. אבל כולנו עברנו מאז מסע הרבה יותר עמוק ומורכב ממסע החפלפ שמעביר המחזה את דמויותיו ואולי הגיע הזמן שתוצרי התרבות שלנו יפסיקו לספר לנו בהתרגשות על התגלית שנשים (ושמנות) הן בנות אדם שוות ערך, ושלבנים מותר לבכות ולא ללכת מכות – ופשוט יתחילו להציג אותנו ככאלה.

• ❤ תרבות
• ביקורות מחול ותיאטרון
• הצגות ילדים
• הבימה
• הכבש השישה עשר
• הכבש ה-16

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו באוכל, בבידור ובתיאטרון, גם בעולם המוזיקה מקובלת הפרדה דיכוטומית מאוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "מוזיקה לילדים" – אם אפשר בכלל לאחד את "הכבש ה־16", הפסטיגל ומחזות זמר (המיועדים לילדים) תחת קטגוריה אחת – היא תחום שחי כמעט תמיד בבועה משל עצמו. למה כמעט תמיד? ובכן, בשבוע הקרוב יוצא לאור האלבום "בייבי אוריינטל 3", שכבר הצליח לפרוץ את הבועה המלאכותית הזאת ולהכניס שירים לפלייליסט של גלגלצ. הפרויקט של המפיקה בפועל יעל אופנבך והמפיק אלון אוחנה, שלקח את המושכות המוזיקליות באלבום הנוכחי, מנסה לשלב לא מעט עולמות שהקשר ביניהם היה רופף עד לא קיים: מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י וכלי נגינה ומבצעים שרגילים להפקות מושקעות יותר מהמקובל בענף.

"לרוב אנחנו בוחרים קלאסיקות, דברים שהם נכסי צאן ברזל, כך שיהיה בסיס מספיק רחב של היכרות עם השיר בשביל לעשות עליו את הווריאציות. אלו צריכים להיות שירים שההורים גדלו על המקור שלהם, ואנחנו חושפים אותם מחדש לילדים של היום", מסביר אוחנה. "אנחנו בוחרים ומטפלים בכל שיר בנפרד – זה עולם רחב מאוד מאוד, מהתקופה של לאה גולדברג ועד האייטיז־ניינטיז – ואז בוחרים איך לפצח אותו. לפעמים זה לא עובד ולפעמים מגלים בלחן הקיים משהו שלא ראינו בו קודם". ככה יצא שדיוויד ברוזה מטפל ב"בואי אימא" ויסמין לוי מבצעת את "הצריף של תמרי".

אין פחד בהתעסקות עם קלאסיקות?

"אנחנו לא באים ממקום מסחרי של לעבד את השיר בכוח, אנחנו בכוונה לא נוגעים בטקסטים ומשאירים את הלחן דומה למקור ומנסים לשמור את זה פשוט. אחת המטרות היא לפנות גם אל ההורים, שמכירים את המקור וגדלו עליו בעצמם, לנסות שיהיה להם מעניין אבל עדיין למצוא משהו במלודיה המקורית שאפשר לגלות מחדש. אני לא מודאג כי אני מכיר את כמות ההשקעה והזמן שהשקענו בכל שיר״.

איך בעצם קובעים מה נחשב מוזיקה לילדים? יש איזה דפוס, שפה או חוקים? ואיך זה שבכל זאת יש סאונד כזה, "מוזיקה לילדים"?

"הקו המנחה שלנו הוא שיהיה פשוט, לא במובן של חוסר מורכבות אלא של עיבוד שאין בו עומס. במובן הזה למדנו שפחות הוא יותר, גם אצל מבוגרים לפעמים: יש כלי אחד שמוביל ושאר הכלים מלווים אותו ברקע בדרך כלל. מלבד זאת היחס שלנו הוא כמו אלבום למבוגרים".

העניין הוא שהשירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל קודם כל מפני שהם לא מכוונים לגיל מסוים.

"נכון, כי הטקסטים מכבדים, והם לא מתיילדים ולא מטופשים וזה חשוב מאוד מאוד. אני לא חושב שהילדים צריכים שפה פשוטה, להפך. לא תמיד אנחנו עובדים עם טקסטים והאלבום הראשון היה אינסטרומנטלי כולו, אבל כשיש אז חשוב שזה יהיה ברמה גבוהה, עם כותבים שכתבו קודם כל למבוגרים. היה עניין פעם של כותבים ומבצעים שעבדו על תכנים לילדים באותה השקה ובאותה רצינות ובאותו יחס כמו הטקסטים למבוגרים שלהם. מה שאתה נותן לילדים זה מה שהם הופכים להיות, זה כמו אוכל: תכנים לילדים הם לפעמים הכי ג'אנק, אף שבעצם אתה רוצה לתת להם תוכן מזין ועם ערך. יש דבר שנקרא 'שוק הילדים', שהוא רק לילדים. אין חפיפה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים".

אוחנה מצביע על אחת הנקודות הכי קריטיות בתחום ההפקה לילדים, במוזיקה ובכלל. עד לפני לא המון זמן תוכן לילדים הגיע כמעט בלעדית מאמנים שיצרו תוכן גם למבוגרים. חלק משירי הילדים והצגות התיאטרון החשובות בהיסטוריה הישראלית נעשו לילדים, על ידי יוצרים שלא עשו את ההפרדה בין העולמות. היום כוכב ילדים הוא "כוכב ילדים" בהגדרה וזה גטו שקשה מאוד לצאת ממנו, כפי שיעידו מיכל ינאי, טל מוסרי ויובל המבולבל. חלק מהמבצעים באלבום הם זמרים בעלי שיעור קומה שזו הפעם הראשונה בה הם מקבלים הזדמנות לשיר לילדים.

"במשך עשור היה לי איזה קושי בעברית, ודווקא כשהבן שלי מיכאל נולד, חזרתי לעברית וגיליתי אותה מחדש. יש בזה משהו חשוף מאוד וגם יומיומי בשבילי. יותר מזה, דווקא מפני שמדובר במוזיקה לילדים זה הרבה יותר קשה בשבילי. יש לי אחריות כפולה ומכופלת על השיר שלי ועל מה שהילדים מקבלים". כך מספרת יסמין לוי, שאחרי קריירה של עשור שבמהלכו שרה בלדינו ולא התקרבה לעברית, קיבלה החלטה להשתתף באלבום עם "הצריף של תמרי".

"אני יכולה להביט על זה מהצד ולהגיד שנדרש הרבה אומץ להכין כלים אוריינטליים לילדים, לדעת לתת במה לשיר עצמו וגם לעיבוד זו אחריות גדולה מאוד. כשילד שומע את המוזיקה שאתה שמעת כהורה, אז אתה חולק איתו היסטוריה, תרבות, דברים שמשותפים לשניכם ולא רק לך. יש בכך חשיבות עצומה".

את מרגישה שמפני שזה שיר ילדים את יכולה קצת לצאת מאזור הנוחות שלך?

"בטח, אני באתי לשיר הזה בראש רציני מאוד בהתחלה, עם אותו הלך רוח שאני באה לאלבומים שלי, ומצאתי את עצמי ממש משתובבת באולפן. השיר מדבר על חיות, אז מצאתי את עצמי עושה חיקויים של חתולים ותרנגולות ודברים שאני בחיים לא מרשה לעצמי באלבומים שלי. אבל כן, כשקיבלתי את ההצעה לשיר לאלבום חששתי, כי זה לא העולם שלי וזה הרבה יותר מרתיע לעשות משהו כזה, בגלל החשיבות שביצירה לילדים. אבל האמת שאני לא חשובה פה בכלל, זה לא אלבום שלי שאני המרכז, אני רק באה לעזור, המאזינים הם המרכז".

• הכבש ה-16
• דיוויד ברוזה
• הכבש השישה עשר
• יסמין לוי
• טל מוסרי
• שירי ילדים
• יובל המבולבל
• לאה גולדברג
• מיכל ינאי
• עם הילדים
• חינוך