ראיתם את הטריילר של הסרט החדש "ילדות רעות"? כתוב שם שזה "טוויסט חדש" של טינה פיי. כתוב גם שזה לא "הילדות הרעות של אימא שלך". למה הכוונה? זה כנראה מתייחס לכך שלפני עשרים שנה כבר היה סרט כזה שטינה פיי כתבה את התסריט שלו, ולהלן רימייק שמותאם לדור הטיקטוק. באיזה עוד טוויסט חדש יכול להיות מדובר?

>>הגבר החדש סופי עם קובץ: מה קרה לגברים הקשוחים של הטלוויזיה?

הטריילר לא מגלה ש"ילדות רעות" גרסת 2024 הוא מחזמר במלוא מובן המלה, עם 17 שירים שמושרים על ידי הגיבורות במסדרונות בית הספר. למען האמת, אין בטריילר שום רמז לכך שמדובר בעיבוד קולנועי למחזמר מברודוויי שמבוסס על הסרט הלא מזמר מ-2004. אותו מחזמר בימתי מ-2017, ששיריו הולחנו על ידי ג'ף ריצ'מונד, בן זוגה של טינה פיי שכתבה גם את המחזה, זכה להצלחה חלקית. 833 הופעות בברודוויי כיסו את ההשקעה, אך הוא לא חזר לבמה כשהתאטראות נפתחו אחרי הקורונה (לשם השוואה, למחזמר הנעורים "היירספריי" היו חיים ארוכים פי ארבע). בהתחשב בכך שרק מיוזיקלס קולנועיים בודדים זכו להצלחה בשנים האחרונות, אפשר להבין מדוע השיווק של הסרט מעלים את העובדה שמדובר במחזמר.

העניין הוא שגם כשצופים בסרט אפשר כמעט להתעלם מכך שזה מחזמר. השירים אמנם עוברים בקלות באוזן, אבל הם לא מקדמים את העלילה או את הדרמה, ולא מעמיקים את ההבנה של הדמויות, וכשיוצאים מהאולם אף לא אחד מהם נשאר בזיכרון. במהלך כתיבת הביקורת אני מקשיבה לשירים מההפקה בברודוויי, והם נשמעים גנריים כמו בסרט. זאת אחת הסיבות לכך שבמקום שהסרט המוזיקלי יפתח חיים עצמאיים, הוא נראה כגרסה עמומה של הסרט המקורי. רבות מהרפליקות השנונות שכתבה טינה פיי לסרט ההוא נמצאות גם כאן, אבל משהו בזרימה שלהן לא עובד והן מתפוגגות באוויר. כך יוצא שהרגע הכי מצחיק בסרט הוא זה שבו פיי, ששבה לגלם את המורה למתמטיקה, מנסה לשיר, ומייד מוותרת.

"ילדות רעות" מ-2004 היה ונשאר קומדיה מחודדת וקולעת על שיטת הקאסטות בתיכון, ועל הפיתוי שבלהיות פופולארית, שיכול להפוך גם ילדה טובה לילדה רעה. תזכורת: קיידי הארון בת ה-16 שגדלה באפריקה עם הוריה הזואולוגים מגיעה לראשונה לתיכון אמריקאי טיפוסי, ומאומצת על ידי צמד אאוטסיידרים – ג'אניס הלסבית ודמיאן ההומו. כשהמלכה הסקסית רג'ינה מזמינה את קיידי להצטרף אליה ואל חברותיה האופנתיות, ג'אניס, שסוחבת כעס ישן על רג'ינה, משכנעת אותה לרגל אחריהן. מזימתה היא לחשוף את רשעותה של רג'ינה ולאתר הזדמנות להפיל אותה. קיידי התמה מסכימה, ואף מתפתה לזוהר של בנות הפלסטיק, כפי שהן מכונות. אך כשרג'ינה בוגדת בה, קיידי מתנקמת באופן שמערער את הגדרתה העצמית. המרקם המוסרי של הסרט נעשה מורכב באופן לא טיפוסי לסרטי נעורים, והצופים מוזמנים לבחון את חדוות הנקמה שלהם עצמם.

רייצ'ל מקאדמס, ליזי קפלן, ואמנדה סייפריד, השחקניות הצעירות והלא מאוד מוכרות שגילמו את רג'ינה, גאניס וקארן דלת השכל, הפכו מאז לכוכבות עם מועמדויות לאמי ולאוסקר, מה שמעיד על עבודת הליהוק המשובחת. גם לינדזי לוהאן היתה נהדרת כקיידי, והסרט ביסס את מעמדה ככוכבת נעורים, אך היא התקשתה להתמודד עם הפרסום הרב והתפרקה.

גם הסרט הנוכחי מלוהק בשחקניות מוכשרות, שגם יודעות לשיר, לצד סטארים בוגרים בתפקידי אורח (ג'ון האם מופיע ונעלם). כל הופעה בפני עצמה היא ממש בסדר, אבל משהו שם לא נדבק, כי הבימוי חסר השראה והטיימינג לא מדויק. ובכל זאת ראוי לציין את ג'אקל ספייבי המצוין בבכורתו הקולנועית כדמיאן, שמתאר את עצמו כ"הומו מכדי לתפקד", ואת רנה ראפ שמשחזרת את הופעתה הבימתית בתפקיד המלכה הרעה רג'ינה. אוונטיקה משעשעת כקארן – יש לה שיר די מצחיק שבו היא מדמיינת את עצמה כמלכת יופי – וכריסטופר בריני חתיך וחמוד כארון סמואלס, מושא אהבתה של קיידי. דווקא אנגורי רייס שבתפקיד הראשי נחמדה, אבל קצת חיוורת. לינדזי לוהאן, דרך אגב, מופיעה בתפקיד אורח כמנחה של תחרות מתמטיקה, והיא נראית פלסטיקית לגמרי.

כאמור, הטוויסט החדש שדווקא כן נחשף בטריילר הוא השילוב של טיקטוק ככלי להפצת שמועות, אופנות ודעות אינסטנט. אבל התסריט לא נפרד מספר העלבונות שעמד במרכז הסרט הראשון, וזה מייצר תחושה של אנכרוניזם, ומחדד את העובדה שלא נעשה כאן ניסיון אמיתי להתאים את המחזמר לזמן שלנו.

"היירספריי" שהוזכר למעלה הוא אחד המקרים היחידים שבהם העיבוד הקולנועי למחזמר בימתי שנכתב על פי סרט לא מוזיקלי יצא מעולה. המקרה השני הוא "חנות קטנה ומטריפה", שמקורו בקומדיית אימה דלת תקציב מ-1960. הרבה פחות מוצלחים היו "המפיקים" ו"תשע" (על פי "81/2" של פליני). בעוד שבועיים יצא למסכים "הצבע ארגמן", שגם הטריילר שלו לא מבהיר שמדובר בעיבוד למחזמר בימתי (מצליח) על פי הסרט של ספילברג מ-1985 והספר של אליס ווקר מ-1982. כל אחד הוא סיפור שונה, ואי אפשר להסיק ממנו על האחרים. מה שכן, נראה שבהוליווד ממשיכים למחזר חומרים לעייפה, אך כשזה מגיע לשיווק מיוזיקלס, הם מכחישים את זה כמה שאפשר, כדי לא לנכר צופים פוטנציאליים שטוענים שהם שונאים מחזמרים.
3 כוכבים
Mean Girls בימוי: סמנתה ג'יין וארתורו פרז ג'וניור. עם אנגורי רייס, רנה ראפ, טינה פיי. ארה"ב 2024, 112 דק'

• ביקורת סרטים
• ילדות רעות
• המסך
• טינה פיי
• מחזמר

• Facebook
• Twitter
• Email

יסודי

"סנופי וצ'ארלי בראון, פינאטס: הסרט"

העיבוד הקולנועי החדש והמומלץ לעלילותיו של הילד הכי ביש מזל בתולדות התרבות המערבית. כמו בקומיקסים ובסדרת הטלוויזיה, צ'ארלי בראון הוא ילד אופטימי שמעולם לא מפסיק לנסות, אבל גם לא ממש משתפר. הוא חי בעולם שבו המבוגרים מדברים ג'יבריש ונראים כמו ענקים, בית הספר הוא סיוט מתמשך והכלב שלך יכול להיות סופר, רקדן וספורטאי טוב ממך. המוטיבציה העיקרית שדוחפת אותו להפוך למצליחן היא "הילדה הג'ינג'ית הקטנה" – תלמידה חדשה בכיתה, שאותה הוא מקווה להרשים, ובדרך הוא עובר בכל קלישאות בית הספר האמריקאי – תחרות הכישרונות, נשף החורף, המבחן הגדול ובוק ריפורט על "מלחמה ושלום".

"בית ספר לרוק"

ריצ'ארד לינקלייטר מוכר כבמאי של טרילוגיית "לפני הזריחה" ושאר סרטים מהוללים כמו "התבגרות", "חיים בהקיץ" ו"Dazed and Confused", אבל הסרט הכי מיינסטרימי שלו הוא בעצם כיף ענקי. הסיפור פשוט: ג'ק בלאק הוא מוזיקאי כושל בלי שקל על התחת, אז הוא מתחזה לשותפו לדירה והולך לעבוד כמורה מחליף בבית ספר יוקרתי. ברגע של טירוף הוא מחליט להפוך את תלמידי כיתה ה' השקדנים ושטופי המוח ללהקת רוק. הילדים ובני הנוער יתלהבו מעלילת מרד הנעורים, המבוגרים מהמחוות ללד זפלין ולפינק פלויד.

"אבוללה"

המפיקים ויוצרי הקולנוע בישראל נזכרו בשנה־שנתיים האחרונות שגם ילדים הולכים לקולנוע. "אבוללה", הגרסה הירושלמית ל"אי.טי", בכיכובה של מפלצת ענקית, שעירה וחמודה, הוא גם אחד הסרטים היחידים תוצרת ישראל שהשכילו להפוך את בית הספר לזירת התרחשות מלאת הפתעות. בבקשה, תנו לילדי ישראל יותר רגעים כמו סצנת העימות של הגיבור אדם (יואב רוזנברג), המפלצת (עידן ברקאי) והמחנך הרשע (רותם קינן) ופחות יובל המבולבל.

חטיבת ביניים

"ברוכים הבאים לבית הבובות"

מתברר שחטיבת ביניים היא נושא פופולרי דווקא לסרטים שעדיף לא להראות לבני 12־14, אולי כי מדובר במסגרת החינוכית המטופשת והטראומטית מכולן. סרטו הראשון באורך מלא של טוד סולנדז הוא על סיפורה המדכא של דון בת ה־11, הילדה הכי פחות פופולרית בבית הספר בפרבר של ניו ג'רזי. דון לומדת להיות אמיצה, חווה כל מיני חוויות מדכאות ונשארת אותה לוזרית דחויה לאורך כל כיתה ז'. זה מדכא רצח, אבל לפחות כתוב יפה.

"באטל רויאל"

סרט הקאלט היפני שהעניק השראה ל"משחקי הרעב" אבל הלך הרבה יותר רחוק ממנו בכל הנוגע לדם, אלימות ורוע אנושי. כיתה ממוצעת מוצאת את עצמה בוקר אחד כלואה באי בודד מרושת מצלמות. התלמידים מקבלים כלי נשק – מחץ וקשת, דרך חרבות ועד מכסה של סיר – ונדרשים להילחם עד מוות במסגרת תוכנית ריאליטי בשידור חי. זה ייגמר בהמון דם ובסוגים שונים ויצירתיים של רציחות.

"כמה טוב להיות פרח קיר"

מבחינה עקרונית אפשר לומר שמדובר בסרט תיכון אבל הוא תופס באופן מושלם את החוויה של כיתה ט' – הגיל שבו אתה מתאהב בשירים של דיוויד בואי והסמית'ס ומשתכנע שמדובר במשהו מקורי וייחודי לך. צ'ארלי (לוגן לרמן), נער מופנם הסובל מדיכאון מגיל צעיר, מתחבר עם זוג אחים פרוע ומגניב (עזרא מילר ואמה ווטסון). הוא מתאהב באחות, סאם, אבל במקום לגלות לה את זה הוא מתחיל לצאת עם אחת החברות שלה. אחר כך כולם הולכים להקרנה של "רוקי". בקיצור, כיתה ט' – הסרט.

תיכון

"קלולס" / "ילדות רעות"

עם כל הכבוד ל"עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" ודומיו, שני אלה הם הפסגות האמיתיות של קומדיית התיכון, סרטים שבאים טוב במסיבת פיג'מות בכיתה ט' אבל גם בגיל 30. למקרה שחייתם בעשורים האחרונים מתחת לסלע, הראשון הוא קלאסיקת ניינטיז מושלמת על נערה עשירה ושטחית, שמגלה להפתעתה שיש דברים שהיא לא יודעת; השני הוא סרט מלחמה שבו התלמידה החדשה בבית הספר (לינדיזי לוהן לפני החירפון) הורסת לאט ובשיטתיות את חייה של מלכת הכיתה (רייצ'ל מקאדאמס + פיאה). מי שלא צפו שיעזבו הכל וילכו עכשיו ומיד הביתה לצפות. תודה ושלום.

"בחירות או לא להיות"

או בשמו האנגלי הסביר יותר – "Election". סרטו של אלכסנדר פיין בו מת'יו ברודריק (פריס ביולר בשבילכם) עובר לצד האפל. המורה בטוח שהוא מתת האל לאנושות ומחנך ברמה של מינימום "ללכת שבי אחריו", אך למעשה הוא קריפ עם אובססיה מטרידה לטרייסי פליק (ריס ווית'רספון), תלמידה שאפתנית בהגזמה בכיתה י"א. הוא יעשה הכל כולל הכל כדי למנוע ממנה להפוך לנשיאת מועצת התלמידים. בית הספר התיכון נראה יותר מאיים מב"סיוט בחדר המורים", והפוליטיקה האמריקאית יוצאת יותר רע מאשר בבחירות לנשיאות 2016.

"מתויגת"

חדש, חדיש ומחודש: סרט תיכון משנת 2015, עם כל המודעות העצמית והסמארטפונים המשתמעים מכך. זמן קצר לפני סיום הלימודים בתיכון, מאי וויטמן ("משפחה בהפרעה") מגלה שהיא ה־DUFF (החברה המכוערת והשמנה) של זוג חברותיה הטובות, שאכן הרבה יותר מקובלות, יפות ואופנתיות ממנה. היא יוצאת למסע של חיפוש עצמי קטן ומצחיק, בעזרתו של השכן שלה – שחקן פוטבול חתיך וחסר טאקט (רובי אמל). ברור שאתם יודעים מה יקרה בסוף, אבל הדרך לשם כיפית, מצחיקה וניחנה בתכונה נדירה מאוד בז'אנר – אנדרסטייטמנט. בונוס – ההופעה הנורמלית ביותר של קן ג'ונג ("קומיוניטי", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") עד כה.

• המסך
• כמה טוב להיות פרח קיר
• באטל רויאל
• סרטים
• תרבות
• ברוכים הבאים לבית הבובות
• צ'ארלי בראון
• סנופי
• אבוללה
• ילדות רעות
• קלולס

• Facebook
• Twitter
• Email

נדמה שחומר הגלם העיקרי שממנו עשויה הסדרה החדשה של רשת פוקס, Scream Queens, הוא הייפ, ואכן, היא יצרה התעניינות מסיבית בקרב הקהל והעיתונות האמריקאיים. עומדים מאחוריה יוצר פופולרי (ריאן מרפי, שעשה את "גלי" ואת "אימה אמריקאית") ושחקניות קולנוע מוכרות בתפקידים הראשיים (אמה רוברטס, ג'יימי לי קרטיס ואביגיל ברסלין), יש בה הופעות אורח של מוזיקאים צעירים ולוהטים (אריאנה גרנדה וניק ג'ונאס), והעיקר – היא שייכת לז'אנר שכבר הוכיח את יעילותו: פרודיה על סרטי אימה.

היוצרים של "סקרים קווינז" כלל לא מנסים להסתיר את הטקסטים התרבותיים שהם מרפררים אליהם. הרחיק ללכת אחד מיוצרי הסדרה, ברד פלצ'וק (שעבד עם מרפי גם על הסדרות הקודמות שלו), שאמר בריאיון שמטרתם היא להחזיר אלמנטים מהימים המוקדמים יותר בתולדות בז'אנר, כאשר דמויות בסרטי אימה היו תמימות ולא ידעו לצפות את המלכודות שטמנו להם. כלומר, לחזור לימים לפני שסדרת סרטי "צעקה" הפכה את הז'אנר על פיו, הפכה את הדמויות למודעות למסורת של הז'אנר ולחוקיות שלו ובכך ציידה אותו בכלים ששיקפו טוב יותר את הדור החדש של הצופים בסרטי האימה.

אם בעשורים הקודמים היו סרטי האימה אלגוריות ביקורתיות על התרבות האמריקאית ועל השיטה הכלכלית, הגלגול המחודש שלהם העביר מסרים אחרים שלא פנו למציאות אלא עסקו באובססיביות בפירוק ובנייה מחדש של הז'אנר עצמו והתאימו לדור שנות ה־90 האירוני והמודע לעצמו. בכך הפך ז'אנר האימה התבניתי מטבעו לממלכת הרפלקסיביות בקולנוע.

אבל "סקרים קווינז" לא באמת מצליחה לחמוק ממלכודת המודעות העצמית. היא מנסה להשיב את התמימות הראשונית של הדור שלא הכיר את חוקי הז'אנר, אבל היא עושה זאת בעלילה המתרחשת בשנת 2015 , ולכן הרעיון הזה, גם אם כוונותיו טובות, נכשל מראש. הניסיון לקרוץ לאותה תקופה (למשל, בציטוט ויזואלי ברור מאוד ל"פסיכו" בפרק הבכורה) הופך לבליל רפרנסים רדודים, שבמקרה הטוב ממחזרים יצירות אחרות ובמקרה הרע מפספסים לחלוטין הזדמנויות לחדש או להגיד משהו חכם על הז'אנר (או בכלל). עם זאת, אפשר למצוא בה מאפיין אחר של הטלוויזיה והקולנוע האמריקאיים שראוי לדיון מחודש – דמות הנערה העשירה והמרושעת.

העיקר זה ההיררכיה

אם מוציאים מן הכלל את "קלולס" – שבו הנערה העשירה דווקא נלחמת בסטריאוטיפ השטחי ומנסה, כנגד כל הסיכויים, להיות אדם טוב יותר – דמות הנערה העשירה בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאיים היא בעלת תכונות אופי שליליות כמעט קבועות: היא קטנונית, מתנשאת, מרושעת כלפי חבריה הקרובים ובוודאי כלפי כל מי שנמצא שמחוץ למעגל החברתי שלה (שזה הרוב) ומנהלת ביד רמה ממלכה שבה רק בעלות אמצעים הכלכליים ומראה המצודד מתקבלות לחצר. שאר הנתינים נאלצים לחיות בצלה ותחת איום מתמיד.

אפשר לציין את "אחת שיודעת" כטקסט המכונן של הז'אנר ששכלל את כל מה שבא לפניו, כיוון ששם הנערה העשירה לא הייתה דמות משנית שלרוב מתגלה בסוף בשיא עליבותה, אלא ארכיטיפ נכסף שיש לשאוף אליו בכל מחיר. הצבת העלילה בסביבה של בית ספר תיכון או קולג' יוקרתי מאפשרת לנערה העשירה ליהנות באופן מוחלט מהפריבילגיות שמעמדה הסוציו־אקונומי והמראה החיצוני מעניקים לה, לפני שתצא לחיים האמיתיים ואלה יתחילו להישחק בתוך העולם הפטריארכלי התחרותי. שם כבר יש להצטייד בעוד כמה תכונות וגם באיבר מין אחר כדי להגיע לראש הפירמידה.

ב"סקרים קווינז" הנערות העשירות ששולטות בבית האחווה הן גם הקורבנות על כוונת הרוצח הסדרתי המסתורי. גם כאן לוקחים היוצרים את הז'אנר והופכים אותו על ראשו, שכן באופן מסורתי הקורבן המרכזי של הרוצח בסרטי אימה הוא מי שמכונה "הנערה הסופית" (Final Girl). הנערה הסופית היא כמעט ההפך המוחלט של קריקטורת הנערה העשירה – היא תמימה ובתולית, חכמה ובעלת תושייה. הנערות העשירות והמרושעות ב"סקרים קווינז" מזכירות יותר מכל את שלישיית הבנות בסרט "מלכות הכיתה" (Heathers), שבו הן נרצחות זו אחר זו על ידי הצלע הרביעית בחבורה (וינונה ריידר), שפקעה סבלנותה כלפי חברותיה.

כמו ב"מלכות הכיתה", "אחת שיודעת" ו"ילדות רעות", גם ב"סקרים קווינז" הנערה העשירה הראשית מוקפת כמה נתינות פופולריות כמעט כמוה, אך הן הגרסה החיוורת שלה – עשירות אבל לא כמוה, יפות אבל פחות ממנה. במקרה הזה הן אף מקבלות את שמה של העריצה – שאנל (בגילומה המצוין של אמה רוברטס) – ונקראות בהתאמה שאנל מספר 2, שאנל מספר 4 וכמובן – שאנל מספר 5 (כדי לא לפספס, חלילה, את הבדיחה).

ריאן מרפי ייבא הפעם מ"גלי" את אסופת האנדרדוגים שהוא כל כך אוהב – ליה מישל חוזרת כחנונית הארדקור עם חגורת תמיכה אימתנית לצוואר, ולצדה דמויות כמו "מעריצה חירשת של טיילור סוויפט", "הלסבית המיליטנטית", הבחורה השחורה שאין בה שום דבר אנדרדוגי חוץ מהיותה שחורה וכמובן – השמנה. בעוד ב"גלי" חבורת הלוזרים עברה את המסך דרך פילטר של חמלה והטפה לקבלת האחר, כאן מדובר בקבוצה נלעגת של דמויות שבוודאי יירצחו זו אחר זו וישאירו את הנערות העשירות להתמודד מול הרוצח לצד הדמויות המצודדות יותר.

חוקי הג'ונגל

השימוש הזה בנערה העשירה הסטריאוטיפית – גם אם היא מרושעת – כגיבורה, מתאפשר משתי סיבות. האחת – למרות האש שהיא רושפת לכל עבר, הנערה העשירה היא עדיין מודל לחיקוי. נערות אחרות רוצות להיות היא, ואפילו נשים מבוגרות מייחלות בסתר לבן לחזור לתיכון ולהיות בסיבוב הזה קצת יותר פופולריות, קצת יותר רזות וקצת יותר אופנתיות. ב"ילדות רעות" למשל, רג'ינה ג'ורג' נערצת על ידי כולם, וחבריה לספסל הלימודים בונים סביבה מיתוסים זוהרים למרות רשעותה.

הסיבה השנייה היא שהמיקום בתיכון או בקולג' מאפשר סביבה שבה נשים, כאמור, באמת יכולות להיות חזקות ובעמדת שליטה, לעומת שלבים מאוחרים יותר בחיים שבהם הן מוחלשות. נוסף לכך, הגיל הצעיר משמש כמרכך של התחושות הקשות שעלולות להתעורר אצל הצופים והצופות כלפי הדמות המרושעת. ב"סקרים קווינז", בדומה ל"אחת שיודעת", הדמויות אינן חד ממדיות ולרוע שנוטף מהן יש סיפור רקע: הורים מזניחים וסביבה חברתית תחרותית, ומאחורי אלו עוד שכבות שקל יותר להזדהות איתן או לגלות כלפיהן אמפתיה. גם ההצגה הרדודה ביותר של הנערה העשירה מקפלת בתוכה בהכרח עוד שכבות של אישיות שהצופה מכיר מתוך טקסטים אחרים וגם מהחיים עצמם.

גילן הצעיר מקל על הצופים לעשות להן הנחות שיכולות להגיע מתוך הזדהות עם חוסר הביטחון של שנות הנעורים – שעליו לפעמים מפצים בעודף ביטחון – וכן מהסביבה החברתית־מעמדית הרעועה וההפכפכה, שבה גם הנערה הפופולרית ביותר עלולה להפוך למנודה במהלך אחד שגוי או כתוצאה של שמועה מרושעת שצצה, כאשר הסביבה המחייבת של מערכת החינוך לא מאפשרת לה בריחה.

אין זה מקרי שיוצרי "ילדות רעות" – המבוסס על ספר עזרה עצמית בשם Queen Bees and Wannabes – השתמשו בדימוי הג'ונגל כדי לתאר את מלחמת ההישרדות היומיומית של התיכוניסטיות שחייבות להפוך לחיות טורפות כדי לא להיטרף בעצמן. הספר, שהוא מעין מדריך להתמודדות עם קליקות התיכון האכזריות, הפך תחת שרביטה של טינה פיי לקומדיית נקמה בנערה העשירה הפופולרית, שמתאפשרת רק כאשר קמה לה יריבה ראויה, שאמנם לא מגיעה מהרקע הכלכלי הרלוונטי אך נראית טוב מספיק כדי להתברג לקליקת מלכות הכיתה ולהפוך אותה מבפנים.

גם ב"סקרים קווינז" ההישרדות החברתית היא חלק מהותי בעלילה, שבמהלך פרודי היא הופכת חשובה אף יותר מאשר ההישרדות האמיתית. בכך מתחדדת התפיסה של סביבת התיכון כמיצוי של כל מה שמתהווה בפרופיל הפסיכולוגי של נערה מתבגרת בעולם המודרני ונשאר שם בעיקשות גם בחייה הבוגרים, למרות הניסיונות להדחיק – הרצון להיות יפה ולהרשות לעצמך את כל החשקים שעולם הפרסום עומל להחדיר בנו, גם אם במחיר של ויתורים מוסריים שהם לפעמים הכרחיים כדי לשרוד כאישה. לא מפתיע, אם כך, שסדרות המתמקדות בנערות עדיין נוחלות הצלחה אצל קהל נשים מבוגרות ואף הופכות לקאלט. עמוק בפנים כולנו היינו רוצות להיות בלייר וולדורף.

• סקרים קווינז
• גלי
• ילדות רעות
• אחת שיודעת
• ריאן מרפי
• טינה פיי
• המסך
• תרבות