• Facebook
• Twitter
• Email

רק בהוליווד מחיצה של חנות ספרים קטנה על ידי רשת ענק יכולה להפוך לקומדיה רומנטית שמאלצית עם האפי אנד. אבל החיים הם לא "יש לך הודעה", ג. יפית (בעלת השליטה בסטימצקי) היא לא טום הנקס, ובשביל החנויות העצמאיות של תל אביב, בניגוד למג ראיין, סגירה של העסק לא נחשבת סוף טוב. לצערן של אותן חנויות, האיום הזה חוזר כעת לרחף מעליהן, עם ההודעה של שרת התרבות מירי רגב על השינוי בחוק הספרים.

למי שלא בקיא בפרטים, חוק הספרים קבע כי המחיר לספר שנקבע על ידי ההוצאה יישמר במשך שנה וחצי מיום הוצאתו, ובכך העלים את כל מבצעי ה־4 ב־100 למיניהם שפומפמו במשך שנים על ידי הדואופול ששולט בשוק הספרים – סטימצקי וצומת ספרים. מבצעים שמולם החנויות הקטנות, שלא מקבלות את אותן הנחות מההוצאות בהיעדר כוח קנייה מסיבי, לא מסוגלות להתחרות. בשבוע שעבר הכריזה רגב על ביטול אותו סעיף, ובכך אפשרה לשווק כל ספר בכל מחיר.

הוצאה אחת על המדף

"חוק הספרים אפשר לנו להגשים את הייעוד שלנו – איזון בין השיקולים הערכיים לשיקולים המסחריים", מספרת מירה רשתי, מנהלת החנות סיפור פשוט שבנווה צדק. "גם מבחינה כלכלית זה הורגש מאוד, כי השוק נתן סוג של תמיכה, אפשרות אמיתית של תחרות. אפילו רואים שהרשתות התרוקנו במידה מסוימת בשנתיים האחרונות והתחילו למכור משחקים ודברי נייר".

לפני החוק, היא מסבירה, הוצאות הספרים היו קובעות מחיר התחלתי גבוה מאוד, לעתים יותר מ־100 ש"ח לספר, כי הן ידעו שהרשתות יחתכו מיד את המחיר במבצעים. לכן נוצר מצב של ספרים שמוצעים למכירה או בערמות ברשתות או במחיר גבוה מדי בחנויות הפרטיות. "ברגע שמוכרים 4 ב־100 אנשים מבולבלים", אומרת רשתי. "הרגשנו שהחוק מאפשר קריאה מעמיקה ומושכלת יותר במחיר סביר לגמרי. לא סתם בתקופה הזאת צצו הוצאות ספרים עצמאיות, ספרות מעניינת, כתבי עת, אבל עכשיו הדבר הזה כנראה לא ישרוד".

גם רונה יצחקי מהמגדלור מעידה על עלייה משמעותית במכירות מאז שהחוק נכנס לתוקף וחוששת מהמחר. "היחידות שנהנות מביטול חוק הספרים הן שתי הוצאות הספרים הענקיות שהן גם בעלות של שתי הרשתות הגדולות", היא מבהירה. "הרגשנו עכשיו במשך שנה וחצי שיש לנו יכולת להתחרות ושהקהל מתחיל לנוע לעברנו. אפילו המספרים שהראו בדיון בכנסת הראו שיש ירידה בנתח של הרשתות ושאנשים הולכים יותר לחנויות עצמאיות. אבל הלובי כנראה חזק מדי".

לצד הפיקוח על מחיר הספרים, חוק הספרים התמודד גם עם הבעיה של בעלות צולבת על רשתות הספרים (כנרת זמורה־ביתן ומודן הן שותפות בצומת ספרים, ידיעות ספרים שותפה בסטימצקי), על ידי הגבלת שטח התצוגה לספרים של בעלות השליטה וביטול שיטת הבונוסים שהייתה נהוגה ברשתות, שבמסגרתה עובד שמוכר ספר של אחת מההוצאות בעלות השליטה מצ'ופר כספית.

מי שמכיר מקרוב מאוד את השיטות האלה הוא צביקה מור, כיום מנהל תולעת ספרים בכיכר רבין ולפני כן מנהל חנויות בסטימצקי ובצומת ספרים במשך כ־20 שנה. "עזבתי את צומת ספרים לפני שנתיים כי פשוט התייסרתי מהלחץ לדחוף כל הזמן ללקוחות ספרים של מודן וכנרת זמורה־ביתן, גם אם זה לא מתאים להם. בשבוע הספר, למשל, אמרו לכל המנהלים לפנות את המדפים מהוצאות אחרות, ומי שימכור הכי הרבה מכנרת וממודן יזכה בחופשה בחו"ל, ככה זה עבד. חוק הספרים ריסן את זה. אם יכולתי לומר בשנתיים האחרונות ללקוח שהמחיר שאני מציע הוא כמו בסטימצקי, עכשיו לא יהיה מה לומר לו, אני לא ארמה אותו – שם יהיה זול יותר. אין לנו איך להתמודד עם זה. כל מה שאני אוכל להציע לו זה חוויה אחרת, מקצועית, אישית ונעימה יותר – שידע שההמלצה לא מבוססת על בונוס אלא על ניסיון אישי והיכרות".

כמות על פני איכות

החוויה האישית והמקצועית היא ללא ספק יתרון של החנויות הקטנות, אבל זה לא מספיק. לכן הן מנסות תמיד לייצר ערך מוסף תוכני ולגבש קהילה ספרותית סביבן. כך למשל, בסיפור פשוט מציעים סדנאות כתיבה שונות ומוציאים את כתב העת לספרות "גרנטה"; במגדלור עורכים סדנאות כתיבה ומוכרים כל מיני מוצרים נלווים עם הדפסים בניחוח ספרותי; ובשני הסניפים של תולעת ספרים פועלים גם בתי קפה. ערבי עיון, הקראות והשקות מתקיימים בכל החנויות האלה באופן שוטף.

אבל בהיעדר חוק שיגן עליהן, הדברים הללו עלולים שלא להספיק לטווח הארוך. "אני אומר לך בלב דואב מאוד שלראות את החוק הזה נעלם כל כך מהר זו הרגשה של פספוס", מסכם צביקה מור מתולעת ספרים. "עד שההוצאות והחנויות הקטנות הצליחו להרוויח ונהייתה פה התחלה של משהו טוב ופורה, זה נמחק במחי יד. זה מראה מה הכוח של הרשתות הגדולות".

• סיפור פשוט
• ג. יפית
• שבוע הספר
• סטימצקי
• המגדלור
• תולעת ספרים
• כנרת זמורה-ביתן
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• מודן
• עירוני
• ספרים

• Facebook
• Twitter
• Email

יש מקומות שבהם שורפים ספרים, ויש מקומות שבהם מקפיאים אותם. "מיין קמפף" – מהטקסטים החשובים ביותר בהיסטוריה של השואה – אסור לפרסום כיום בישראל ובמדינות רבות בעולם, בהוראתה של ממשלת בוואריה המחזיקה בזכויות היוצרים שלו מזה כ־70 שנה. ב־31 בדצמבר 2015 יפוגו זכויות היוצרים הללו ועתידה לצאת לאור מהדורה מוערת של הספר בגרמנית. במכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, שם עבדו על המהדורה, מאמינים שבמקום לצנזר טקסטים בעלי חשיבות היסטורית יש להציגם לבחינה מחדש מפרספקטיבה ביקורתית. בישראל לא חסרים אנשים שמסכימים עמם, אבל אף אחד לא רוצה להיות הראשון לשלוח את היד לפריזר.

קטעים מ"מיין קמפף" תורגמו לעברית בפעם האחרונה בשנת 1994, ביוזמת פרופ' משה צימרמן והוצאת אקדמון, לצורכי מחקר והוראה. הפצת המהדורה השנייה של התרגום בוטלה בעקבות מחאה ציבורית שהוביל חבר הכנסת לשעבר יגאל ביבי מהמפד"ל ("אני רוצה לבקש מכבוד שר הבריאות, למען הבריאות הרוחנית של העם, לאסור זאת", אמר ביבי במליאה בפברואר 1995), אך את המהדורה המקורית ניתן עדיין למצוא בספריות ברחבי הארץ. "כשמסרתי את הספר לתרגום הייתי מודע לזה שממשלת בוואריה תוכל להגיע אליי, אך ידעתי גם שהיא לא תעשה שום דבר בעניין", אומר צימרמן. "אין שום היגיון ברדיפה של מישהו שמפרסם את הספר בשפה העברית. ההנחה היא שפרסום ספר כזה בישראל לא יוכל להוות הסתה לנציונל־סוציאליזם".

משה צוקרמן, פרופסור במכון כהן (המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות), סבור שפרסום מהדורה מלאה של הספר בעברית צריך להיתפס כברור מאליו. "ממה בדיוק מפחדים, שנהפוך לנאצים?", הוא רוטן. "אני מאמין שצריך לפרסם את הספר משום שזה מסמך היסטורי; וכהיסטוריון, איש הגות ובן לניצולי שואה אני רוצה להתמודד עם כל מסמך שכזה".

ברור כי הרתיעה מ"מיין קמפף" בישראל קשורה בעיקר במטען המיתי שלו, שהרי מדובר באחד הספרים המתישים שנכתבו בשפה הגרמנית. "הספר כתוב בשפה גרועה, הוא משעמם וחוזר על עצמו", אומר צוקרמן. "מבין כל החרבון הגדול שהיטלר מעלה שם, הדבר היחיד ששווה לקרוא בעיניים אובייקטיביות זה את מה שהוא יודע להגיד על תעמולה. מנגנון התעמולה הנאצי היה מהאפקטיביים שידענו, יותר מהסובייטי ויותר מהציוני, ובספר יש תובנות מעניינות על פסיכולוגיית המונים".

"צריך לזכור שזה לא ספר קשה להשגה", מסביר פרופ' דן מכמן, יו"ר הוועדה המדעית של יד ושם. "בתקופת הרייך השלישי פורסמו מיליוני עותקים ורבים מהם מסתובבים בעולם. היום, באמצעים דיגיטליים, ביוזמת מכחישי שואה, קל מאוד להשיג אותו (חיפוש פשוט בגוגל והמהדורה האנגלית אצלכם במחשב – ג"פ). השאלה אם אתה מעמיד מול זה גרסה מעמיקה שתאפשר לאנשים בעלי כוונות טובות להתמודד עם טענות נגדיות. לפני 20 שנה נכחתי בכנס בארצות הברית שבו תחת חוקי ההגנה על חופש הביטוי דיבר מכחיש שואה והעלה דברים מ'מיין קמפף'. הקהל הגיב בכעס, אבל אף אחד לא יכול היה לספק תשובה עניינית".

על רקע הדברים הללו פנינו לחמש הוצאות ספרים מרכזיות כדי לברר אם הן היו מוכנות לפרסם מהדורה מוערת וביקורתית של הספר בעברית. דנה אלעזר לוי, עורכת ספרי העיון בהוצאת כתר, השיבה: "להוצאה מסחרית בארץ אין שום סיבה להוציא לאור את 'מיין קמפף' בעברית. יש כאן, כידוע, רגישות מיוחדת לכל מה שקשור בגרמניה הנאצית, ואולי כדאי שקודם נוכיח שאנחנו בשלים לשמוע את וגנר באולמות הקונצרטים, אבל כעורכת זו בעיניי הבעיה המשנית. הבעיה העיקרית היא שהספר משעמם וגרוע".

שרי גוטמן, העורכת הראשית של הוצאת אחוזת בית, מסרה: "'מיין קמפף' הוא מסמך שצריך לצאת לאור בעברית, מסיבות עקרוניות וגם בגלל סיבות מעשיות – חסימה צנזוריאלית בפני קוראי העברית היא גישה פרובינציאלית שלא עומדת במבחן המציאות, היום אי אפשר לחסום שום אינפורמציה. לכן דווקא הוצאה לאור מסודרת עם תרגום משובח ועם הערות והארות, ביאורים וסימוני ההקשר היא הדבר הנכון לעשות. מי שצריך להוציא לאור מסמך כזה היא הוצאה אקדמית, משום שזה בדיוק מסוג המשימות שהוצאה אקדמית אמורה להתמודד איתן".

[interaction id="552e54fe7fdf079b4e3ace52"]

התשובה הנחרצת ביותר התקבלה מרסלינג, הוצאה בעלת אופי אקדמי: "עקרונית אנו תומכים בהוצאת מהדורה כזו באופן מוחלט", אומר העורך הראשי עידן צבעוני. "אנחנו רוצים להבין את היטלר כסימפטום, והטקסט הזה חשוב כסימפטום בתרבות. יש לתרגם אותו דווקא בשביל להבין את הפוטנציאל ההרסני שגלום בו. משום מה זה נתפס בישראל כטאבו, כאשר מצד שני שולחים תלמידי תיכון לאירופה לראות את המשרפות ולחוות את פורנו השואה. אני הייתי שמח אם הם היו נבחנים במקום זה על 'מיין קמפף'".

אם זו העמדה שלכם, מדוע אתם לא מרימים את הכפפה?

"זה עמד על הפרק בעבר. מכיוון שהנושא רגיש בישראל, היינו שמחים להרים פרויקט כזה בשיתוף עם מוסד אקדמי. אנחנו לא רוצים להוציא מסמך הזוי, אלא להרים מהלך שיהיו לו אפקט אמיתי".

מההוצאות כנרת־זמורה ביתן ועם עובד לא נמסרה תגובה.

• יד ושם
• דן מכמן
• משה צימרמן
• משה צוקרמן
• עידן צבעוני
• שרי גוטמן
• אחוזת בית
• הוצאת אחוזת בית
• הוצאת רסלינג
• אדולף היטלר
• מיין קמפף
• עם עובד
• רסלינג
• כנרת זמורה-ביתן
• ספרים
• תרבות
• יום השואה

• Facebook
• Twitter
• Email

בתחילת השבוע פרסמה לינה דנהם תמונה בחשבון האינסטגרם שלה, שבה הוצג ספרה החדש "לא כזאת" על מדף בחנות הספרים האמריקאית Vromans לצד ספריהן של טינה פיי, מינדי קלינג, מירנדה ג'ולי ואחרות. מעל לספרים התנוסס שלט שקורא GIRLS, מחווה יפה ונכונה לדנהם, שהרי הסדרה המצוינת שיצרה נושאת את אותו השם.

"לא כזאת", שכבר הפך לרב מכר בארצות הברית, הוא אוסף של טורים אישיים, רשימות ואימיילים שמתקבצים לספר זיכרונות של אישה צעירה מאוד, בת 28 בלבד, שמתחפש למדריך – ז'אנר מצליח מאוד בארצות הברית והרבה פחות בישראל. מעבר לים נקרא הז'אנר "How To", אבל כאמור, ספרה של דנהם הוא לא באמת מדריך. הקריאה בו מזכירה יותר מפגש עם מכרה בת 20, שנמצאת עמוק בתקופת הערק של חייה, מתנדנדת שיכורה בשד' רוטשילד בדרך מבר אחד לשני – התנהגות שמשלבת היטב בין אבוד, חמוד ומביך, לבין חשש קל לחייה. כלומר, גיל 20.

דנהם לא המציאה את עצמה מחדש בספר הזה. להפך, זו הפעם השלישית (כולל סרט הביכורים שלה,"Tiny Furniture") שבה היא עוסקת פחות או יותר באותם החומרים ובמרכזם היא עצמה – זיכרונותיה של צעירה שמנמנה ופריבילגית. בשנים האחרונות דנהם עשתה דוקטורט בכנות ובחשיפה מוגזמת, שלה ושל כל הסובבים אותה – בין אם אלה חברי משפחתה, חברותיה, בחורים שיצאה איתם, מורים ופסיכולוגים. הספר מציג שוב חפירה אינסופית של דנהם בסיטואציות מכל הסוגים, סצנות מין מפורטות, צריבות וגינליות, הומור עצמי נהדר, ריכוז עצמי ברמה הגבוהה ביותר, המון ניו יורק והמון עירום – פיזי ורגשי. וגם ים של תובנות, חלקן יפות שזה כואב. כך שסביר שמי שאהב את דנהם לפני, יאהב גם את הספר. מי שהתעייף ממנה עוד בסצנת הסמים המופרכת ב"בנות", יכול לוותר.

על פי פרסומים שונים, דנהם קיבלה בסביבות שלושה מיליון דולר עבור הספר, שאת כתיבתו השלימה תוך כדי העבודה על "בנות". בהתאם, אפשר לזהות בו לעתים אלמנטים שהופיעו בסדרה, כמו למשל ההתנהגות האובססיבית שלה, חנות בגדי הילדים היוקרתית שבה עובדת ג'סה וכמובן, את הצריבה הווגינלית. דנהם נסחפת מדי פעם לסשנים של אכילת ראש, ויכול להיות שהספר, שמחולק לפרקים שעוסקים באהבה ובסקס, בגוף, בחברות, בעבודה ובתמונה הגדולה, היה צריך להיות מעט קצר יותר. מצד שני, לא מדובר ברומן, ודווקא בגלל שהספר מחולק לקטעים, הגיוני לחזור אליו מדי פעם. במצב כזה הוא אפילו מרומם נפש.

דנהם אמנם הרוויחה ביושר את הזכות להימצא על אותו מדף, לצד הנשים המצחיקות והמוכשרות של זמננו, אך למרות הרושם הטוב שהכתיבה שלה על עצמה משאירה, נדמה שהיא מכוונת גבוה הרבה יותר ורחוק משם. "לא כזאת" מוקדש ליוצרת המוערכת נורה אפרון, במה שיכול להתפרש כמעין סימון של דנהם את עצמה כממשיכת דרכה. אך בינתיים, בשעה שקריאה בספריה של אפרון מרגישה כמו ישיבה במרפסת של מסעדת יוקרה בניו יורק, כשאפרון מזמינה את כל הקינוחים, אבל טועמת רק ביס מכל אחד מהם, לקרוא את דנהם מרגיש יותר כמו להתכלב בדירת חדר בברוקלין עם קופסה של פרינגלס בטעם שמנת בצל.

יש לדנהם פוטנציאל שיכול להוביל אותה להיות מונחת לצד ספריה וסרטיה של אפרון, אבל כדי להגיע לשם, נדמה שהיא תצטרך עוד קצת להתבגר ולהתגבר. וכנראה שגם למצוא עורך ספרותי אכזרי יותר.

"לא כזאת – שיעורים שלמדתי כאישה צעירה".לינה דנהם, כנרת זמורה־ביתן; 284 עמ'. מאנגלית: יעל אכמון

• ביקורות
• כנרת זמורה-ביתן
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות
• לינה דנהאם