רמי הויברגר באמת לא שם זין - כלומר, סליחה על הביטוי הבוטה בטקסט הספד, אבל אין לנו ספק שהוא לא היה מהסס להשתמש בו. הוא סירב לשחק לפי הכללים, סירב להיות מאופיין כדבר אחד, וסירב להיות צפוי. וגם אם הוא לבש דמויות רבות, הוא תמיד סירב להיות משהו אחר מרמי הויברגר
"איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?", שאל פעם אביב גדג'. ובכן, כנראה שיכול. בשורת האיוב על מותו של רמי הויברגר ז"ל, בגיל 61 בלבד, כואבת במיוחד גם בשל גילו הצעיר, וגם כי היא מבשרת על סופו של פרק בתרבות העברית. הויברגר הלך לעולמו, והשאיר מאחוריו מורשת תרבותית מפוארת. זו תמיד תהיה קודם כל "החמישייה הקאמרית" (וכמעריץ ותיק, אולי הדבר שהכי כואב לי שכבר לא יחזור), אבל אחריה היו גם שורה של סרטים, סדרות ומחזות שבהן השתתף. הויברגר, מעל הכל, היה באמת ובתמים כלבויניק של התרבות המקומית, במובן הכי טוב של המילה.
>>מחאת הלילה השחור בדרום העיר: "לא זקוקים למופעים נוצצים"
אחת הרעות החולות בתפיסה התרבותית היא ההנחה שיש מגירות – או שאתה "השחקן התרבותי והאיכותי", או "הבדרן הזול וההמוני". לרמי הויברגר לא היה אכפת מזה, ולכן הוא באמת עשה הכל: מצד אחד שיחק במחזות קלאסיים כמו "מקבת" ו"המלט" ו"מחכים לגודו", ומצד שני לא פחד להשתטות בתכניות כמו "מועדון לילה", "משחק מכור" או "מצב האומה", ובשני הצדדים ידע להיות הכי פרוע, מצחיק, קליל וכיפי. הוא הצליח להיות גם קרמבו מ"מבצע סבתא", וגם יוסף באו ב"רשימת שינדלר", וזה כשלעצמו חתיכת מנעד רחב.
מעל הכל אכן עומדת "החמישייה הקאמרית". הויברגר הוא חבר החמישייה הראשון שהולך לעולמו, אבל גם חלק מהותי מהדור הזה – דור שהוא קרא לו בראיונות "דור לבנון" – שהגיע לעולם התרבות הישראלי בתחילת שנות התשעים עם צעקה ברורה. הם לא רצו רק להצחיק או לרגש, אלא גם להגיד משהו על החברה שבה אנחנו חיים. ואת זה הוא עשה בחמישייה בכישרון גדול כאלוף המונולוגים. מההוא ש"שונא את כולם", דרך "מה שאני הכי שונא בצבא", דרך "ציטוטי הרס"ר" וגם אותו מונולוג כואב ונוקב בו גילם את דמותו של הרוצח יגאל עמיר.
המערכון הזה הוא כנראה הקטע החזק ביותר שהויברגר השאיר אחריו. וגם אם המציאות טפחה על פניו של הקטע המיתולוגי הזה – שכן הרוח של הרוצח המתועב כבר מנשבת ברחובות, בקרב המשטרה ובמסדרונות הממשלה – האומץ של הויברגר להגיד את הדברים האלה, בצורה הנוקבת ומעכירת השלווה הזו, ועוד בתכנית מיינסטרימית – הוא משהו שקשה למצוא היום.
ועדיין, גם אם "החמישייה" שעמד מאחוריה אכן הפכה לסמל, הויברגר לא ממש אהב את השיוך שלה או שלו למחנה אחד. "לא רק בשינקין אהבו אותנו", הוא אמר בראיון לארז טל ב-2008, וזה רק עוד אספקט שבמסגרתו הוא סירב להיות צפוי – היו לו דעות מאוד ברורות ונחרצות, אבל הוא לא היה מוכן להיות קלישאה. כששמעת את הויברגר מדבר, הרגשת שהוא לא מחויב למחנות, אלא באמת אומר את אשר על ליבו, גם אם לפעמים זה לא היה נוח למחנה "הקלאסי" שלו לשמוע את הדברים.
רמי הויברגר באמת לא שם זין. כלומר, סליחה על הביטוי הבוטה בטקסט הספד, אבל אין לי ספק שהוא לא היה מהסס להשתמש בו. הוא לא התייחס להנחות מוקדמות על שחקנים, על קומיקאים, על דמויות ציבוריות, לא פחד לעשות פרסומות אם זה אומר שצריך להתפרנס, וסירב לשחק לפי הכללים המדומיינים שיותר מדי אנשים (ומבקרים, חייבים לומר) חיים לפיהם. הוא עשה את מה שהוא הרגיש לו נכון, הוא היה אותנטי ב-300 אחוז, וככה הוא גם נכנס ללב הקולקטיבי.
כמו כל דמות גדולה בתרבות שלנו, את רמי הויברגר ז"ל יזכרו ביותר מדרך אחת. מהמחזות, החמישייה, הסרטים, הסדרות – הוא נגע בהרבה יותר מדור אחד, והוא גם ייזכר בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבו. ילדי שנות ה-90 יזכרו אותו כגאון של החמישייה, ילדי שנות ה-2000 יזכרו את "קרמבו", אחרים אולי יזכרו את התפקיד ב"הבורר", או ב"מנאייכ", או כשאול אגמון ב"ילדי ראש הממשלה" האנדרייטד. וזה מה שבאמת ישאיר אותו כחלק מהנצח – הגיוון, והדברים השונים שהצליח לעשות.
יחד עם האומץ והכישרון, היו להויברגר גם צדדים לא קלים. הוא התמודד עם השדים שלו בשנים האחרונות לחייו, ומצער להבין שחלק ממה שיזכרו עליו היא אותה פרשיית הטרדה מינית, במסגרתה פוטר מההצגה "מבצע סבתא". אבל ברגע העצוב והנוראי הזה, מה שעומד כגל עד הוא היצירה המרהיבה שהשאיר אחריו. האיכות וההומור והרצינות והקלילות – הכל ביחד. וביום שהוא הולך, ולמרות שזה במקור נכתב כבדיחה – גם הברושים אשכרה ירכינו ראש.
